בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

בובה היתה בארץ עוץ

תיאטרון "מלנקי" מצליח להציג את איוב האנושי, כלומר את הבנליות של הטרגי, דווקא באמצעות שילוב של בובות סמרטוטים

תגובות

איוב: סיפורו של איש פשוט, מחזה על פי יוזף רות, עיבוד ובימוי רועי חן ואיגור ברזין, בימוי איגור ברזין, תיאטרון "מלנקי"

דרך ארוכה מאוד עבר איוב עד שהגיע לאמריקה וחזר לכאן. בשנות העשרים של המאה שעברה השתמש הסופר היהודי האוסטרו-הונגרי יוזף רות (1894-1939) בדמותו של איוב התנ"כי כדי לספר על יהודי בן זמנו, ועכשיו נהפך הספר הזה להצגה בתיאטרון "מלניקי" הישראלי-הרוסי. בכל הגלגולים הללו נשמרו תווי ההיכר החדים של המיתוס העתיק הזה, שאולי הוא המיתוס היהודי ביותר.

לכן בחר יוזף רות במיתוס הזה כדי להציג יהודי איובי, אבטיפוס ובכל זאת בעל סיפור מיוחד: "מלמד" יהודי ממזרח אירופה, מנדל זינגר שמו, שרבות רעות לו: בנו האחד מתגייס לצבא הצאר, בנו האחר נוסע לאמריקה ונופל במלחמה, בתו יוצאת עם קוזקים ומשתגעת, והבן הרביעי נולד חולה ובעל מום. הבית הישן, בית העץ והקש של העיירה היהודית ששרד באורח פלא מאות בשנים, נחרב בחייו של מנדל זינגר. ה"מלמד", שבסך הכל רצה להמשיך במסורת אבותיו, נאלץ לשנות את חייו ולעבור לבית החדש באמריקה. העקירה הממשית והמטאפיסית, המוטיב המובהק ביצירתו (ובחייו) של יוזף רות, מתחברת ברומאן הזה ליסודות הטרגיים של איוב המקראי.

אבל הטרגדיה המקראית אינה רחוקה כל כך מהטרגדיה האנושית המודרנית - "סיפורו של איש פשוט", כפי שנכתב בכותרת המשנה של הספר. בניגוד לטרגדיה היוונית, שלרוב היא תוצאה של סיבה כלשהי (היבריס למשל), לרוע היהודי אין סיבה בדרך כלל, כשם שלטוב אין סיבה. הלא "לא מרובכם מכל העמים חשק ה' בכם", ולא בגלל העיניים היפות - אלא בבחירה שרירותית כמעט בחר אלוהים בישראל לעם. איוב המקראי נבחר בשרירות לב, ממש כמו מנדל זינגר, שם טיפוסי כמעט (מנדל הוא הקטנה של מאן, אדם, ביידיש).

אמנם, שעה שמנדל מביט בחייו מהר נבו של זיקנתו, הוא מעלה בדעתו שאולי חטא באי-אהבה לאשתו: "בנעורינו נהניתי מבשרך, ואחר כך מאסתי בו. אולי זה החטא שלנו. מפני שלא היה בינינו חום האהבה אלא צינה של ההרגל בלבד, מת הכל סביבנו" ("איוב", תירגם מגרמנית צבי ארד). הסיבה הזאת יפה לרומאנים, אבל היא אינה יכולה להסביר את כל צרותיו. אפילו בשמרנות - באי-יכולת להתאים את אורחות חייו למציאות המתהפכת של תחילת המאה העשרים - קשה להאשים את מנדל, שהרי הוא אומר ועושה: מהגר לאמריקה, ואחר כך אפילו כופר בעיקר.

בזה נבדל מנדל מ"איוב" ספרותי אחר, שקדם לו אך מעט: טביה החולב של שלום עליכם, שדמותו עומדת כל הזמן ברקע ספרו של יוזף רות. אבל טביה, כפי שהראה דן מירון באחרית הדבר לתרגומו, הוא אב חוטא, שיש פער טרגי-קומי בין דימויו העצמי לבין מעשיו. ב"איוב" של רות אין המתח האירוני התהומי שיש ב"טביה". אי אפשר להאשים את מנדל זינגר בבעל המום שנולד לו ובצרות שנופלות עליו בהמשך, כשם שאי אפשר לזקוף לזכותו את ההפי אנד המקראי-האמריקאי בסוף הסיפור (גם סיפור אחר של שלום עליכם מציץ מתוך "איוב" של רות: "היצור" - על בתו המפגרת והנכה של "מלמד". לטרגדיה הזאת אין קתרזיס, באורח אופייני לשלום עליכם: היצור מתה, ואביה המלמד שופך את מררתו על תלמידיו).

רות טווה את העלילה מטיפוסים יהודיים, קדמוניים ומודרניים. נוסף לאיוב, הוא משתמש בסיפורים על גירוש הגר וישמעאל ועל יוסף העולה לגדולה, כמו מנוחם, הבן הנכה לכאורה. כך הוא יוצר גיבור יהודי טיפוסי שנועד לעיניים זרות, שהרי "איוב" נכתב מלכתחילה כמיתוס יהודי לקורא הגרמני. הוא טיפוסי כל כך, שעליו להצטיין באטריבוטים יהודיים ולהיות מיוצג בטקסים כמו קידוש, הבדלה, לימוד ב"חדר" וכו'. לעתים אפילו רות עצמו אובייקטיבי וזר למנהג היהודי, כמו הבחירה לקרוא לאב מנדל ולבן מנוחם, שאינם אלא שם אחד - מנחם).

קווי העלילה היהודיים ב"איוב" גסים אמנם: למשל ההשוואה המפורשת מדי לאיוב המקראי בדיוניו של מנדל עם ידידיו. אבל מבחינה אנושית מצטיין הספר בפואטיות ובדקויות: למשל, "מנדל ראה מעליו את השמים והכוכבים וחשב: הם מסתירים את אלוהים. כל אלה ברא בשבעה ימים. וכשיהודי רוצה לנסוע לאמריקה, הוא זקוק לשנים". או תיאור היחסים בין מנדל לדבורה אשתו, אהבה הנהפכת לשנאה ברגע שבו נעלם החשק ביניהם, ומאז "שוב התביישו איש מרעהו ושתקו". שתיקה כזאת ואחרות יוזף רות ממלא וממלל במלים.

את המלים צריך לתרגם לפעולות בתיאטרון, ושפת התיאטרון הלא רחוקה מהפרוזה כמו הרומאן של יוזף רות משירת איוב. העיבוד לבימה של רועי חן ואיגור ברזין משאיר רק את השלד של הסיפור: תחנות חשובות בעלילה, מונולוגים ודיאלוגים קצרים, כמו המכתבים שכותבים הבנים מהניכר, קינתם של דבורה ומנדל וכיוצא באלה. במקום מלים וניואנסים לשוניים, יש בהצגה "איוב" מחוות תיאטרליות - יעילות ופעילות לא פחות מאשר בטקסט. את השיממון בחיי מנדל ואשתו מבטאות החזרות הגופניות, הפועלות כמו חזרות בשירה: כיבוס הכביסה של דבורה, שינון הלימוד של מנדל, סילוק הילדים מה"חדר". האמצעים האלה מוסיפים גם ממד קומי לסיפורו של איוב, ומקרבים אותו ל"טביה". הקומי מאזן את הטרגי, הנוכח ממילא בסיפור, וחושף את האנושיות שבו, את הבנאליות של הטרגי. התחנות בחיי מנדל זינגר מגלות את דרך הייסורים שצריך לעבור כל אדם בחייו.

המחוות בהצגה מצומצמות ומדויקות, והן חוזרות להיות סמלים קמאיים: הכיבוס הסיזיפי של דבורה, למשל, מעלה בזיכרון את מחוותיה של ירמה במחזה של לורקה. התכונות הללו מועצמות באמצעות התאורה, המוסיקה והתלבושות, ובעיקר בעזרת המשחק המצומצם והמדויק - רגש וניכור במינון נכון ומדעי כמעט - של צוות השחקנים הקטן ב"מלנקי", למשל של בני הזוג זינגר: אסתי נסים (דבורה) ומנדל (דימה רוס). אבל הנשמה היתרה של ההצגה היא בובות הסמרטוטים, המופיעות יחד עם השחקנים, כאילו הן שחקני משנה. בובות יכולות להיות גימיק בתיאטרון, שלא לומר אלמנט קומי ואפילו בידורי. אמנם יש ב"איוב" הצד הזה, אבל תפקיד הבובות בהצגה הזאת חשוב הרבה יותר.

בספרו "שיחות עם בובה: על תיאטרון בובות בן זמננו" (הוצאת סל תרבות ארצי, 2008) כותב הדס עפרת על מגוון התפקידים - להלכה ולמעשה - של בובות בתיאטרון. הבובות מערערות בין השאר על המובן מאליו בתיאטרון, ומעוררות שאלות על השחקן, הפעולה והמרחב. אלה הן התכונות הנדרשות בתיאטרון הניכור הברכטיאני, אבל בובות יכולות לא רק ליצור ניכור אלא גם הזדהות, להעצים את הרגש ולהפיח חיים בדומם. בקיצור, כותב עפרת, "מדובר בתהליך הכרתי, כי הבובה מאפשרת לי להתבונן בדימוי החזותי שלי, שלנו, כפי שאנחנו מתבוננים בבואה של עצמנו בראי. התבוננות כזאת היא הזמנה לשיחה. אני מתבונן בבובה, ובאמצעותה אני משוחח עם עצמי".

עפרת מזכיר את הרקע הדתי של תיאטרון הבובות, גלגולה של עבודת אלילים קדמונית. גם ב"איוב" חשובה נוכחותן של הבובות כצלמים יהודיים, דבר והיפוכו כביכול: הבובות מופשטות ואין להן פנים, אבל אפשר להכיר בהן לבוש מסורתי, פיאות וציציות (אולי דווקא משום כך הן מופשטות, ולא צלם ומסיכה). השחקנים נושאים אותן עליהן, לובשים אותם מלפנים, וכך הן מבטאות גם עול: עולו של הילד מנוחם הנכה, ועול תורה ומצוות; לא בכדי, השחקנים פורקים את הבובות, כל אחד בתורו.

השחקנים - והצופים - מיטלטלים בהצגה בין לבין: בין אדם ליהודי, בין ניכור לריגוש, בין אקטיביות לפסיביות. המשחק שבין הבובה לבובנאי, שעליו מרבה לכתוב עפרת, מופלא ב"איוב" (יערה בויום-קפלן הדריכה בכך את השחקנים), ועוזר ליצור את הקסם התיאטרוני. השחקנים מחיים את הדמויות כמין אלים, אבל גם מתעללים בהן כמין בובות וודו; אם יש אומללים וחסרי ישע יותר ממנדל זינגר ומשפחתו, הרי אלה הבובות, וצר מאוד עליהן, צער ראשוני ואנושי ש"איוב" מצליח לחלץ מהצופים.



'איוב' בתיאטרון 'מלנקי'. צלמים יהודיים



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו