בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

אוצר קטן | גירוש כואב, אבל מוצדק

עלוני פרשת השבוע המחולקים בבתי הכנסת הם אמצעי יעיל במיוחד להפצת דעות פוליטיות באצטלה של דרשה. כזאת, למשל, היא ההשוואה בין פרשת הגר ושרה לטרנספר, שמטשטשת במכוון את ההבדלים העקרוניים ביניהם

2תגובות

באחת הגירסאות של סיפור הגר מסופר שלאחר הולדת יצחק ערך אברהם משתה לרגל היגמל יצחק. באירוע הזה, כמסופר בבראשית כא, ט, לכדה עינה של שרה את ישמעאל "מצחק": זה ביטוי מעורפל, שבדרשות חז"ל נטען שפירושו הוא שישמעאל עבד אלילים, או שאנס נשים, או שניסה לרצוח את יצחק. אך אפשר שלפנינו ביטוי אנושי למתח בין שתי הנשים, שגרם להתפרצות שרה. סביר להניח שהאירוע החגיגי גרם קנאה לאח הגדול, ישמעאל, בגלל תשומת הלב שהופנתה אל יצחק הקטן, בן הגבירה, ומפני שאירוע כזה לא נערך לו בשעתו. אפשר אפוא להניח שהמקרא מספר כאן ששרה ראתה את ישמעאל לועג לאחיו הקטן. על כל פנים, כתוצאה מאותה אי-נעימות מסופר כי שרה תבעה מאברהם לגרש את הגר: "כי לא יירש בן האמה הזאת עם בני, עם יצחק" (בראשית כא, י). אברהם נרתע מכך, אך האל מתערב לטובת שרה (שם, יא-יג), ואברהם מגרש את הגר למדבר יחד עם ישמעאל בנה (שם, יד).

לאחרונה מרבים להעלות בפומבי את הרעיון שפרשת גירוש הגר היא מעין רמז אלוהי הקורא לאמץ את מדיניות הטרנספר כלפי האוכלוסייה הערבית. אחד האמצעים היעילים להפצת עמדות אלו בציבור הדתי הוא עלוני פרשת השבוע למיניהם. הצמדת דעות פוליטיות לפרשות התורה הנקראות בבית הכנסת היא "טריק" רב-עוצמה, שבו השתמשו היהודים כבר בתקופות עתיקות. כך למשל יכלו הדרשנים בימי הכיבוש הרומי לומר דברים חתרניים במסווה דרשות על "עשו הרשע". גם אם ניצב שומר רומאי בשער ואף אם הבין את שפת המקומיים, לא יכול היה לעמוד על משמעותה האקטואלית של הדרשה, משום שלא הבין את הקודים הפנימיים של באי בית הכנסת. הדברים הללו משקפים גם את תמונת המצב בהטפות האימאמים במסגדים. גם המבין את שפתם לא יירד לעומק המסרים המוחדרים בדקויות סמליות מתוחכמות.

כדאי גם להוסיף הסבר על טיבם של עלונים אלו, המחולקים בבתי הכנסת ברחבי הארץ (חלקם גם נקרא בתחנות רדיו דתיות או מפורסם באינטרנט). לעלונים הללו יש השפעה גוברת על עיצוב עמדותיו של הציבור הדתי - כמו לכל חומר מיסיונרי דומה ברחבי העולם - שכוחו נובע מכך שהוא מופץ בחינם ומעובד באופן קל כדי להעביר מסרים לעם.

דוגמה אחת מני רבות לדרשה כזאת שהופצה בעלונים בנושא שלנו, היא דרשתו של הרב אליעזר מלמד, ראש ישיבת הר ברכה שבשומרון, שהקורא יוכל למוצאה באתר האינטרנט של ערוץ 7 (גיליון 366), תחת הכותרת התמימה: "הרחקת ישמעאל לצורך תיקונו". עיון ראשוני בתת-כותרות המאמר מגלה לאן חותר הכותב: "ההחלטה על הגירוש", "הגירוש כואב", "הגירוש מוצדק", וכיוצא בזה. לאורך הדרשה מפוזרים רמזים אקטואליים - כך, דרך משל, טוען מלמד: "אילו היו הגר וישמעאל נפרדים מתוך השלמה שאכן טוב להם לבנות את עתידם במקום אחר - הגירוש היה קל וייסורי המצפון (של אברהם) היו נרגעים מעט".

והואיל ואין ספק שמלמד מתכוון אל הערבים, כפי שמתברר במפורש מסוף המאמר וכפי שנראה בהמשך, מובן מאליו שהוא טוען בכך כי טוב היה לו הבינו הערבים שבחירה בגירוש עצמי מרצון היא הפתרון הטוב בשבילם, וכך נוכל להיפרד מהם "מתוך השלמה שאכן טוב להם לבנות את עתידם במקום אחר".

להוכחת טענתו מצרף מלמד את האגדה שישמעאל "עשה תשובה" בשלב מאוחר של חייו - והרי, טוען הוא, היה זה לאחר גירוש הגר וישמעאל; מוכח אפוא שדווקא הגירוש הוא שסייע לישמעאל לתקן את דרכיו ולזכות לכך שהוא ויצחק יקברו יחדיו את אברהם אביהם במערת המכפלה (בראשית כה, ח). אחווה זו - על שום מה? על שום ש"דווקא לאחר שגורשו והתייסרו הכירו הגר וישמעאל בחטאם וחזרו בתשובה". ואם נשאל: במה מתבטאת תשובת ישמעאל? התשובה, אליבא דמלמד, היא: הכרת ישמעאל (הערבים) בכך "שיצחק אבינו (=היהודים) הוא היורש היחיד של המורשת האלוקית וארץ ישראל".

כאמור, אין הדברים נותרים במאמר כרמזים, והמחבר טורח לפענח סתומות למי שלא קלטו אותם. כותרת הפיסקה החותמת היא "כאז כן היום": "כאז (בימי יצחק וישמעאל) כן היום, חשבנו שאם נהיה טובים לשכנינו הערבים בני ישמעאל, אם נפריח את הארץ שהיתה שממה תחת ידיהם, אם נפתח את הכלכלה ורמת החיים תעלה, אם נעניק להם זכויות שאין לשום ערבי במדינות ערב, יכירו לנו טובה. אבל ככל שתרמנו לשגשוגם - מלחמתם גברה בנו. ואם ננסה לענותם (=כפי שעשתה שרה אמנו, לטובתם כמובן), לנצחם במלחמות, יקטרגו עלינו (= שהרי אינם יודעים מהי טובתם האמיתית)".

מה ניתן אפוא לעשות עתה לאחר שהתייאשנו מלשכנעם בכך שרק דרכי עינויים מצדנו יכולות לסייע בידם לשפר את מצבם הרוחני (כפי ששרה ייסרה בעבר את הגר ולימדה בכך שיעור לדורות)? הנה הצעתו של מלמד: "הדרך היחידה היא לחזק את אופיה היהודי של המדינה, להבהיר לכל כי הארץ הזו היא שלנו, ואין לשום עם אחר חלק ונחלה כאן. ומי שמקבל זאת באהבה - יכול לחיות עמנו כאן כדין גר תושב (=בקיימו ?שבע מצוות בני נח'). אבל כלפי מי שאינו מקבל זאת צריך לפעול בכל האמצעים העומדים לרשותנו כדי לגרשו מכאן".

דברי הרב מלמד מלאים בשיבושים ובעיוותים של המקורות העתיקים. המחבר כנראה אינו מודע לעובדה ההיסטורית, שמדרשי חז"ל העוסקים בהגר וישמעאל אינם מכוונים לערבים או לאיסלאם, שכן בזמנם לא היה קשר, אפילו לא אסוציאטיבי, בין אלו הקרויים בתלמוד ערביים לבין הגר וישמעאל; ומשום שהאיסלאם ראשיתו, כמובן, במוחמד במאה השישית והשביעית, וממילא מובן שחז"ל לא זיהו בהגר וישמעאל את מאמיני האיסלאם. זיהוי זה פשט בציבור רק בימי הביניים, ומקורו אינו ברור לגמרי. ההיסטוריון פרגוס מילר טוען שמפיצי דעה זאת לא שאבוה מהספרות הרבנית, כי אם מדברי יוספוס פלאוויוס על נביות, בנו הבכור של ישמעאל (בראשית כה, יג ודברי הימים א, א, כט). דמות מקראית שולית זאת נקשרה אצל יוספוס לנבטים, שכונו בתקופה הרומית ערבים. מילר מניח שמכאן חדר קישור זה (בין ישמעאל = בנו נביות = הנבטים = הערבים = ולבסוף המוסלמים) למסורות ימי הביניים (המקורות צוינו במאמרי ב"אקדמות" כד, תש"ע, עמ' 112-113).

אך הטענה החמורה יותר כנגד דרשה זו נובעת מכך שהמחבר מתעלם במכוון מביקורתם הקשה של גדולי הפרשנים על התנהגותה של שרה. כך היא, למשל, דעת הרמב"ן בפירושו לבראשית טז, ו, שאף סבור כי הימנעות אברהם מלהגן על הגר נחשבת לחטא. הרמב"ן מעיר שהמוסלמים מציקים לישראל (בזמנו כבר רווח זיהוי זה), כעונש על חטאם המוסרי של אברהם ושרי כלפי הגר. ואלו הם דבריו: "'ותענה שרי ותברח מפניה' - חטאה אמנו בענוי הזה, וגם אברהם בהניחו לעשות כן, ושמע ה' אל עניה (=של הגר!), ונתן לה בן שיהא פרא אדם לענות זרע אברהם ושרה בכל מיני הענוי".

הרד"ק, בפירושו לתורה שם, מותח גם הוא ביקורת חריפה על שרי: "לא נהגה שרי בזה לא מדת מוסר ולא מדת חסידות ונפש טובה. כי אין ראוי לאדם לעשות כל יכולתו במה שתחת ידו (=אין נכון לנצל את כוחנו כנגד האחר)... וזה שעשתה שרי לא היה טוב בעיני האל, כמו שאמר המלאך להגר ?כי שמע ה' אל עניך' (טז, יא), והשיב לה ברכה תחת עניה".

נראה כי מלמד מטשטש דברים חדים כתער של גדולי ישראל. במקום אחד הוא אף מבליע את התנגדותו שלו לעמדות הרמב"ן והרד"ק באומרו: "הרמב"ן והרד"ק סוברים שנהגה (=שרה) שלא כשורה, אולם (=פרשני התורה הללו טועים, והראיה היא ש)שרה אמנו הצדקת עוד קיוותה שאם תענה את הגר השפחה, תבין הגר את מקומה והעניינים יסתדרו כבראשונה".

מה שמפתיע במאמר זה הוא שניתוח סמנטי ראשוני מראה שהוא משופע בביטויי אהבה כלפי הערבים; רק קריאה שנייה מגלה שהוא משובץ בקריאות עידוד להפעלת יד חזקה כלפי הערבים ולסילוקם בכוח משטחי ישראל. כך למשל, תחת כותרת הפיסקה הראשונה: "הכוונה הטובה בקירוב הגר", הוא אומר ש"בנדיבותה (=של שרה, דהיינו היהודים) יחיש ה' את גאולתה (=של הגר, הערבית) וייתן לה בן, ויצטרף בן הגר אל בנה (=של שרה) להגשמת החזון הגדול שהעמידו (=היהודים) בעולם". ובהמשך: "כשיישבו במקום אחר (=לאחר ביצוע הטרנספר) יוכלו בני ישמעאל להתבונן בכל הטוב שהבאנו להם ולעולם), ויכירו במעלתנו, שאנו בני ישראל מקבלי התורה ויורשי הארץ שהובטחה לאברהם ויצטרפו אף הם עמנו לתיקון עולם".

נדמה לי שראוי לסיים את הדיון בציטוט מדברי פרופ' שרה אחמד, סוציולוגית של התרבות מאוניברסיטת לונדון, המציגה במאמרה "בשם האהבה" (בכתב העת Borderlands מ-2003, גיליון 2:3), דברים נוקבים היורדים עד השיתין כשנוכחים לדעת עד כמה סגנונו הפסאודו-דתי של מלמד מזכיר תעמולות דומות ברחבי העולם. הנה דברי אחמד: "תופעה שכיחה היא ש'קבוצות שנאה' מעדיפות להציג את עצמן כ'קבוצות אהבה'. קבוצות כאלו טוענות שהן פועלות מתוך אהבה לבני סוגם (לבני הקבוצה שלהם), ועבור האומה... ולא מתוך שנאה לזרים... למעשה שיקול מרכזי המניע את בני הקבוצות הללו לשנות את שמן ל'קבוצות אהבה' נובע מזיהוי (רגש) השנאה כמשהו שבא ממקום אחר (לא מהם בכלל, אלא ממתנגדיהם - ורק בטעות הוא מופנה כלפיהם)... רגש השנאה הופך להיות שייך (כך הוא מוצג בתעמולתן) לאלו (למתנגדיהן) שכינו את הקבוצות הללו ?קבוצות שנאה' מלכתחילה".



אבל פן, גירוש הגר וישמעאל, 1950



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו