בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

הוי אנשים, הששים אלי עבדות

כתביו של ההיסטוריון הרומי טאקיטוס, שנדפסו עכשיו מחדש, עדיין רלבנטיים כמו בעת שנכתבו ובשעה שתורגמו לעברית, לפני כמעט חמישים שנה. טאקיטוס מיטיב לחשוף את פניו הצבועות והמושחתות של מנהיג, המשתמש בנאומיו כדי להסתיר את כוונותיו האמיתיות

תגובות

"ספרי השנים" ו"דברי הימים", מאת טאקיטוס, תירגמה שרה דבורצקי, הדפסה שנייה: הוצאת כרמל ומוסד ביאליק, 2011

הוצאתו לאור של תרגום כתבי ההיסטוריון הרומי טאקיטוס, בתחילת שנות השישים, היתה יום חג לתרבות העברית. זו היתה הופעתם המלאה הראשונה של הכתבים בעברית, ולספר נוספו אז מבוא מקיף מאת פרופ' חיים וירשובסקי על טאקיטוס ויצירתו, והערותיו של יהושע גלבוע (שניהם היו מורי באוניברסיטה העברית בירושלים). מאז אזלו הספרים הללו, ויציאתו לאור של התרגום בהדפסה שנייה היא יום חג חדש.

טאקיטוס, מגדולי ההיסטוריונים הרומים (55-117), כתב את חיבוריו "ספרי השנים" (האנאלים), "דברי הימים" (היסטוריות), "גרמניה ואגריקולה" בנימה ריאליסטית מפוכחת, ספקנית וחשדנית, אך בהשלמה עם המציאות. וכך הגדיר את תפקידו כהיסטוריון: לשבח ולקלס את המידות הטובות ולהוקיע את מעשי העוול בפני הדורות הבאים (ספרי השנים 65 ,3). לדידו היתה ה"ליברטס", החירות, התגלמותן של המידות הטובות בימי פריחתה של הרפובליקה, ואילו בעריצות, הדספוטיזם כפי שהתפתח בתקופת הפרינקיפט, מזמנו של אוגוסטוס ואילך, ראה את התגלמותם של מעשי העוול.

כהיסטוריון לא יכול להימנע מלשאול איך ייתכן שאלה המבקשים לשעבד את הזולת מדברים בשם החירות: "אין לך אדם המשתוקק לשעבד אחרים לשלטונו שלו, שלא ישתמש במושג חירות או במלים נאות שכמותה" (שם, 73 ,4), וכיצד מתפתים ההמונים לציית לאותם עריצים, מקפחים את חירותם ואינם חשים בתרמית שבדבר? ספריו הם בגדר תשובה לשאלות אלה, והוא משתדל להסביר בהם כי לא רק השליט, הפרינקפס, אלא גם האצולה הרומית והעם הרומי, לשעבר בסיס קיומה של ה"ליברטס" המפוארת שעליה היתה גאוותה של הרפובליקה הרומית, הם שותפים לפשע.

אף היסטוריון רומאי לא התחקה כך אחר שאלת החירות, חוץ מקיקרו, אלא שהוא לא היה היסטוריון במובן המקובל של המלה. טאקיטוס לא ביקש לחקור את קורותיהם של ימי קדם; דווקא הדורות האחרונים הם שעניינו אותו, משום שבהם יכול למצוא מענה לשאלותיו. "מפארים אנו את הדורות הראשונים, אך איננו שועים אל קורות הדורות האחרונים", כתב (שם, 88, 2). הוא העריץ את סלוסטיוס, ההיסטוריון שחשף את השחיתות והצביעות ברומא בסוף המאה השנייה לפנה"ס, ואילו באותם היסטוריונים שנדרשו לראשית ימיו של הפרינקיפט לא נתן אמון.

איש לא היטיב מטאקיטוס להראות לקורא מה בין צביעות וחנופה לבין מידות נעלות ויושר ציבורי, בין יהירות המחפה על פחדים וחששות לבין אומץ לב אמיתי, בין ראייה מפוכחת של המציאות לבין יצירת אשליה, ובמלים אחרות - בין אמת לשקר. כדוגמה לכך נוכל להביא את תיאורו המעמיק והיסודי בכתביו את הקיסר טיבריוס. טיבריוס היה בעיני טאקיטוס אדם מושחת וצבוע, שכמעט בכל אחד מנאומיו ביקש להסתיר את כוונותיו האמיתיות וחתר לחסל את יריביו (בעודו חושש ממרד בצבא). כאן ניכרת גדולתו של טאקיטוס כחוקר של נפש האדם: הוא יורד לשורשי התנהגותם של טיבריוס ויורשיו ומותח ביקורת נוקבת על אוזלת ידם, ואף טוען כי אי יכולתם לשלוט הביאה לגרוע מכל - לעריצות.

שורשי העריצות, ידע טאקיטוס, נעוצים בעבר - במאבק הצבאי בין מריוס לסולה על השלטון ברומא, אבל לזכותם אפשר לומר שהם שמרו עדיין על המסגרת הרפובליקאית. דווקא בימי אוגוסטוס, "הראשון בין שווים" והראשון לקיסרי רומא, שטען שהוא מחזיר לעמו את החירות ומשקם את הרפובליקה, התחילה ההונאה הגדולה. אוגוסטוס לא כונן אמנם מלוכה, אך גם לא החזיר את הרפובליקה לרומא. הוא השיב את מוסדות הרפובליקה על כנם, אך רוקן אותם מתוכן. הוא עצמו לא היה עריץ, אך כפרינקפס ריכז בידיו סמכויות וכוח כפי שלא עשה איש לפניו. רבים לא הבינו את משמעות השלטון החדש, והתרמית היתה מושלמת. אוגוסטוס היה איפוא אבי כל חטאת, האחראי לאובדן ה"ליברטס" האמיתית שעליה חלם טאקיטוס. טאקיטוס זכר את דברי סלוסטיוס: "והרי המעטים בוחרים בחירות. הרוב רוצה באדונים ישרים" (סלוסטיוס, דברי הימים, 69, 4).

מה היא אותה חירות שאליה התגעגע טאקיטוס? במשפט הרומי מציינת "ליברטס" בראש וראשונה את מעמדו של אדם כ"בן חורין" (ליבר), כלומר כמי שאינו עבד. חירות היא אפוא היפוכה של עבדות: בן חורין אינו בבעלות (דומיניום) של זולתו והוא אדם בעל זכויות. מעצם היותו אזרח רומי הריהו חופשי, שכן המדינה היא המעניקה לאזרחיה את החופש. אי אפשר לנתק את ה"ליברטס" ממצבה הפנימי של המדינה: ה"קיוויטס" (civitas) וה"ליברטס" הן שני צדדיו של אותו מטבע. כל עוד מקפידה המדינה על שמירת חוקיה, נשמרת חירותו של האזרח.

הרומאים הבחינו היטב בין "ליברטס" ל"ליקנטיה" (licentia), הפקרות: הראשונה תחומה במגבלות החוק, השנייה היא הפרת החוק. משמעותה של החירות אינה מימוש מאווייו ודחפיו של היחיד, אלא ההכרה שעליו לשמור על המדינה (הרפובליקה) כדי שתמלא את תפקידה כגוף ציבורי השייך לכל. ה"ליברטס" היתה נחלתם של כל אזרחי רומא, פלבאים ופטריקים כאחד, ואיפשרה לכולם לקחת חלק בשלטון. אמנם לא היה זה שלטון העם כבמשטר דמוקרטי, כבימי פריקלס באתונה במאה החמישית לפנה"ס, שכן חירות שוויונית פירושה העדר אפליה בין האזרחים, יהי מעמדם אשר יהי. ועם זאת, כאשר התכנסו אזרחי רומא באספות העם כדי לחוקק חוקים וכדי לבחור את המגיסטרטים, נושאי המשרות; כאשר התקבלו החלטותיו של הסנט כחוק לכל דבר; כאשר פעלו המגיסטרטים על פי סמכויותיהם; או כאשר הגנו הטריבונים של העם על האזרח מפני שרירות לבם של המגיסטרטים האחרים - היתה זו ה"ליברטס" של העם הרומי.

לא קל היה לשמור על החירות השוויונית ברומא של אותם ימים. איים עליה קיומה של אצולת המיוחסים, זו המתהדרת ב"דיגניטס", בכבוד שהוא נחלת משפחתה מדורי דורות, ומביטה בבוז על כל מי שאינו נמנה עם שורותיה. גם התרחבותה של רומא והגידול במספר הפרובינקיות שלה ובשטחן, זרימת העושר העצום לשטחה (שהתבטאה, בין השאר, בעליית מעמד הפרשים - אנשי עסקים שצברו הון עתק), הפגיעה במעמדו של הסנט, הופעתם של מצביאי-על שטיפחו צבאות הנאמנים להם יותר מאשר למדינה, מלחמות האזרחים שבאו בזו אחר זו - כל אלה הביאו לכך שה"ליברטס" איבדה מעוצמתה, ולמן המאה הראשונה לפנה"ס לא יכלה עוד להגן על אזרחי רומא.

טאקיטוס הבין שבתקופת הפרינקיפט שוב לא נתנו ההמונים את דעתם על ה"ליברטס" הקודמת; עיני כולם היו נשואות עתה אל המצביא-השליט-הפרינקפס, שהבטיח לרומאים לשמור על חירותם - אך קיים את הבטחתו רק בתנאי שיצייתו לו (בהיותו היחיד שביכולתו להגן עליהם). טאקיטוס הבין כי גם אילו רצה השליט להחזיר את ה"ליברטס" הרפובליקנית, לא היה זה בגדר האפשר. אמנם בראשית דרכו האמין טאקיטוס שהפרינקיפט הוא צורת השלטון הטובה ביותר, אך כאשר התאכזב בימיו מהקיסרים, הגיע לכלל הכרה כי לא רק השליטים אשמים בכך. גם בני העם הרומי למעמדותיו - סנטורים, פרשים, אצילים, מגיסטרטים וההמונים עצמם - ויתרו על ה"ליברטס" והיו למעשה לעבדי הפרינקפס. "נמסר, כי מדי צאתו מבית הסנט היה טיבריוס קורא בלשון יוון: ?הוי, אנשים הששים אלי עבדות'. אפילו הוא, שלא רצה בחירות הרבים, בחל באורך רוח שפל כזה מידי עבדיו", כתב טאקיטוס ב"ספרי השנים" (65 ,3).

היכן היתה אז האצולה הרומית, ה"נוביליטס", שייצגה בעבר את הגבורה ואת המידות הטובות, שה"דיגניטס" היה חשוב לה יותר מכל ואף היתה נושאת דגל ה"ליברטס"? היא לא דגלה עוד באותם ערכים; גם היא השתעבדה לפרינקפס כדי לשמור על שרידי כוחה, שהתקיימו רק למראית עין. מעטים בלבד זכרו את ימי הרפובליקה; עתה נחשב ביטחון החיים והרכוש יותר מן החירות הפוליטית, מותרות שיש לוותר עליהן. ה"פרינקפס" והשלום שהוא מביא עמו הוא עתה מגן האצולה.

ככל שגברה אדנותו של הפרינקפס כן רבתה השתעבדותם של אזרחי איטליה (בתחילת המאה הראשונה לפנה"ס הוענקה האזרחות הרומית לכל תושבי איטליה). הרומאים שוב לא היו אדונים לעצמם. טאקיטוס ביטא זאת במשפט המפורסם "מני אז הודקו הכבלים" (ספרי השנים 28 ,3). התמונה המצטיירת היא של הפרינקפס הכובל את אזרחיו מרצונם. הם האמינו שהוא אינו עריץ אלא "ראשון בין שווים", אזרח לכל דבר; אך למעשה היה דספוט, מי שנמצא מעל לחוק ומשנה אותו כאוות נפשו. במשטר הפרינקיפט פינה החוק, בסיס ה"ליברטס", את מקומו לרצון השליט. עם מותו של דומיטיאנוס ב-96 החל שלטונו של נרווה, הקיסר הנאור. טאקיטוס האמין כי עתה אפשר יהיה להשיב את החירות לרומא, אבל הוא ידע כי גם אם תחזור, לא תהיה זו ה"ליברטס" של הרפובליקה שאבדה לעולמים.

כיצד קיבלו הדורות הבאים את כתבי טאקיטוס? בעת העתיקה זכה טאקיטוס לשבחים לרוב, למשל מפי ידידו פליניוס הצעיר, שכינה באחת מאיגרותיו את ספר השנים שלו "יצירת בת אלמוות", ומפי ההיסטוריון אמיאנוס מרקלינוס, בן המאה הרביעית, שהעריץ אותו וראה עצמו כיורשו של ההיסטוריון הגדול. אך בימי הביניים כמעט נשכח טאקיטוס מלב. אפילו דנטה לא הכיר את כתביו, ואולי משום כך שיבח את טיבריוס בחלק השלישי והאחרון ("גן עדן") של הקומדיה האלוהית.

בתקופת הרנסנס התגלו כתבי טאקיטוס מחדש על ידי ההומניסטים האיטלקים ונדפסו לראשונה ב-1515. בוקאצ'ו היה הרוח החיה בפרסומם ואף הסתייע בהם ביצירותיו. אך רבים העדיפו עדיין את ליביוס על טאקיטוס; שכן הרבה יותר נוח ומהנה לקרוא את משפטיו של ליביוס, הכותב על גדולתה של רומא, מאשר לקרוא את דברי טאקיטוס על שקיעתה בידי בני בליעל. מאז נעשה שימוש בכתביו של טאקיטוס בשני קצות המחשבה המדינית. מקיאבלי התרשם ממנו עמוקות, ודמות "הנסיך" הושפעה רבות מן הפרינקפס כפי שתואר בידי טאקיטוס. תומס הובס הושפע גם הוא מכתביו, ותמיכתו באבסולוטיזם מצאה לה צידוק בטאקיטוס, שהראה עד כמה יכול השליט האבסולוטי להפסיק את "מלחמת הכל בכל".

מנהיגי תנועת הנאורות בצרפת והעומדים בראש המהפכה הצרפתית פירשו את טאקיטוס בדרך אחרת. הם ראו בו את הלוחם הגדול בעריצות והעריכוהו יותר משהעריכו כל סופר רומי אחר. במאה העשרים דרך כוכבו: ליביוס נדחק הצידה וטאקיטוס תפס את מקומו. ההיסטוריון הבריטי רונלד סיים עמד בספריו המונומנטליים "המהפכה הרומית" (פורסם לראשונה ב-1939) ו"טאקיטוס" (שני כרכים, 1958), על תרומתו החשובה של טאקיטוס להבנת הפרינקיפט הרומי. בישראל המשיך את פועלו של סיים הפרופסור צבי יעבץ.

האם טאקיטוס אקטואלי גם בימינו? המשטרים הטוטליטריים של המאה העשרים מקבילים במידה מסוימת למשטרו האפל של דומיטיאנוס (אם כי קיסר זה יכול להיחשב לנאור בהשוואה לשליטים הפשיסטים). גם במשטרים הטוטליטריים ויתרו בני העם על חירותם בהאמינם כי ה"פרינקפס" יביא מזור לתחלואיהם ויחזיר להם את גאוותם. גם במשטרים אפלים אלו שמר השליט על המתכונת הרפובליקנית של "נציגות העם", אך רוקן אותה מתוכן. אוגוסטוס, אמר טאקיטוס, היה מורה מצוין. אך גם מן המשטרים הדמוקרטיים של סוף המאה העשרים וראשית המאה העשרים ואחת לא היה טאקיטוס חוסך את שבטו. למרות קיומה של אופוזיציה תקשורתית ופרלמנטרית עדיין מלהיבים שליטים דמוקרטיים את ההמונים בסיסמאות נבובות ובהבטחות סרק. האמונה כי השליט הוא שיביא את הגאולה ויחזיר את ה"ליברטס" האבודה עדיין קוסמת לרבים.



איור: ערן וולקובסקי



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו