בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

"יולנדה" מאת משה סקאל | בדרך הביתה

הספר "יולנדה" הוא סיפורו של דור המהגרים הולך וגווע, וכן סיפור מסעו של המספר - המודע ל"חבילה" הגנטית שהורישו לו - אל עצמו

תגובות

יולנדה

משה סקאל, כתר, 217 עמ', 89 שקלים

בסוף יולי 2006 - הקיץ של מלחמת לבנון השנייה - פירסם משה סקאל סיפור קצר בשם "המלה האחרונה של דודה חבצלת". כעת, כעבור יותר מארבע שנים, רואה אור ספרו "יולנדה", המתחיל בדיוק באותה נקודה: ביקורו של המספר אצל סבתו בתקופת שירותו הצבאי. הרומן הזה, כמו הסיפור הקצר ההוא, הוא הומאז' לדור המהגרים ההוא: חבצלת, יולנדה, ז'יזל ושאר הסבתות והסבים, שבאו לארץ ישראל מן המרחב הקרוב בסוף שנות הארבעים.

אבל הוא גם יותר מכך: הוא מבט על ההווה מתוך אותה פרספקטיבה היסטורית של עבר דמשקאי ואלכסנדרוני. הוא מבט על חייו של הגיבור, מומו , מתוך העבר הקרוב יותר - תולדותיה של משפחה מסובכת ומתוסבכת ההולכת וגוועת, פשוטו כמשמעו, מעשור לעשור.

בדומה למומו אחר, מפורסם יותר ("כל החיים לפניו"), גם הגיבור הנוכחי מבקש לעצור את הכיליון ומסרב להכיר בכוחו של המוות גם כשזה מודיע על בואו ועל עליונותו במראות ובריחות ובתצלומי הסי-טי העגומים של הדודות והסבתות. נדמה שכתיבתו של הספר הזה היא פשרה בעניין חייו של הדור ההוא: אם לא נצח, אז לפחות הנצחה.

ההגירה היא עניין מרכזי מאוד בספר. הנה דודה חבצלת, שבאה לארץ וביקשה ללמוד ציור, "אבל לא היה לי ממה לקבל השראה - הכל מסביב היה מכוער כל כך". הנה סבתא נור וסבא מנשה, המתגעגעים לשכונת היהודים בדמשק. הנה ז'יזל, שנזכרת בנשפים המפוארים במצרים. ומומו עצמו תוהה ומפנטז, כאילו מתוך מוחה של יולנדה, מה היה קורה אילו היתה סבתו עוקרת לפאריס ולא עולה לארץ הזאת.

רומן ההגירה הזה, המדלג כמעט לגמרי על הדור הלא מהגר - דור ההורים - נע הלוך ושוב בין הסבים ההם לבין הדור הצעיר, דורו של המספר, בתנועה שתוארה בעבר על ידי חביבה פדיה: "החזרה אל הסב או הסבתא, במושגי הגירה, היא דילוג על דור האמצע - הדור האילם - וחזרה לרגע החי של ?הזיכרון הארוך', הרגע שלפני הרכבתו ומיקומו של הסובייקט מן המזרח בחינת אובייקט במעשה התשבץ של הישראליות של כור ההיתוך".

סקאל מבצע את התהליך הזה באופן אלגנטי ואינטליגנטי, למשל כאשר מומו מתרגם לצרפתית, בשביל יולנדה, את השיר "אורן" של משוררת ההגירה הנפלאה, לאה גולדברג. האירוע הזה, המפגיש את ליטא ואלכסנדריה בתל אביב, רק מדגיש את זרותה של יולנדה כאן בלב גוש דן, ואת מגבלותיהם של כורי היתוך לאומיים וחברתיים.

הספר הזה הוא סיפורו של הדור ההוא, ההולך וגווע, ובה בעת הוא מסעו של המספר - המודע ל"חבילה" הגנטית והאחרת שהורישו לו הסבתות האלה - אל עצמו. לאט לאט עובר מרכז הכובד הסיפורי אל המספר עצמו, אל הרפתקאותיו האורולוגיות המכאיבות ואל הגירותיו הגיאוגרפיות והאחרות; אבל בשום שלב הוא אינו מתנתק מאותה מורשת מהגרים מורכבת, מכבידה ומשעשעת. יתר על כן, גם מומו עצמו הוא מהגר, המנסה להיאחז בעיר רחוקה בשם פאריס, בתקווה ששם ימצא משהו שלא יוכל למצוא במולדתו (והוא אכן מוצא, אבל חוזר לכאן).

זהו רומן ישראלי מאוד, בנופיו, בשפתו ובדמויותיו. העברית של סקאל נפלאה ומדויקת גם כשהיא שואבת לתוכה, ללא חשש, פרגמנטים של שפות זרות. העברית הזאת אינה חליפה מהודרת שנתפרה כדי להרשים את האנינים, אבל גם לא ג'ינס אשר שופשף כדי להתחבב על הצעירים. היא נעה בין הגבוה לנמוך בטבעיות נטולת פוזה כבר מהעמוד הראשון: "בניין פינתי ישן שתריסיו תכולים ומטפסים כמעט עד תקרת הקומה הראשונה, ומרבית חווקיהם חסומים במסקינג טייפ חום". אף שהשמות שונו, לרבות שמו של סקאל, והאזהרה השגרתית - כל קשר בין עלילת הספר וכו' - מופיעה בפתח הספר, הקירבה של סקאל וחייו לגיבור ברורה לגמרי. קירבה זו, שהיא עובדה גלויה לנוכח היחשפותו של סקאל בבלוג האישי שלו ("לא סקאל ולא נעליים"), מאפשרת לנו לזהות את האירוניה המופיעה כאן במקומות רבים ("דווקא תמיד חשבתי שתחיה עם משורר", אומרת לו יולנדה סבתו). "מי שינסה לשרטט כרוניקה של אבל ולכפות עליו תאריכים משול למי שמתעקש לבצוע פיסות מן האינסוף", כתב סקאל פעם, במקום אחר. במובן הזה "יולנדה" הוא הצלחה, שכן הוא מעבד את האבל ואת הזיכרון, לא ביד רמה אלא באצבעות עדינות וקשובות.

גם העניין ההומוסקסואלי מעובד ומוצג כאן באופן מורכב, אנושי ואירוני, ואפילו הסוד הגדול, סודה של "דודה חבצלת", שהיה עשוי להפוך את הספר הזה לרומן הוליוודי, מטופל בעדינות הראויה.

שאולי, בן זוגו הנוכחי של המספר, הוא הכוח המניע במסע הזה, שהוא גיאוגרפי, היסטורי ונפשי כאחד, והוא גם אחד מגיבוריו. במשפט הסיום של הספר, לאחר שהמספר מיישר את התמונה העקומה, הוא מציב גם את שאולי במקומו הראוי ובכך - ככל הנראה - מצליח לסיים את המסע ולהגדיר סוף סוף את זהותו שלו.

"יולנדה" הוא יצירה יפה של דיוקנאות אהובים. משה סקאל אוהב את דמויותיו גם כשהוא חושף אותן במערומיהן הנפשיים והגופניים, וקשה לנו שלא לאהוב אותן בעצמנו, על אלימותן, גזענותן, קמצנותן וחשדנותן.

פירמידות של כאב: הסופר משה סקאל על מורשתו המצרית



משה סקאל. אלגנטי ואינטליגנטי



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו