בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

תגובות ומכתבים

תגובות

סוף עונת הכלניות

בתגובה לרשימתו של ניר מן על הספר "הנציב האחרון" ("הארץ, ספרים", 9.3). הטלתי ספק בכך שמקורו של המשפט "משרד החוץ בראשות ארנסט בווין נקט עוינות מופגנת לרעיון המדינה היהודית" בהערכה שנכתבה על פי ספרו של מוטי גולני והערכתי כי הערה זו באה מטעמו וממקלדתו של המבקר, והיא רק נדמית כמי שמבוססת על הנאמר או המוערך בספר המבוקר. ספקנותי נבעה מכך שגולני מציין בספרו כי "מדיניותו של בווין, שעיקרה מדינה דו לאומית בגירסה זו או אחרת, היתה למדיניותה של ממשלת בריטניה בשאלת ארץ-ישראל" (עמ' 53). ומכאן שניר מן הוא שחזר על הקלישאה הציונית, שנולדה ב-1945 ומסרבת למות אפילו בכתבי היסטוריונים.

לחזון המדינה הדו לאומית של בווין מקדיש ההיסטוריון הלבנוני יוסף כיאטני את המונוגרפיה המקסימה "מחלוקת בין ידידים", הנסמכת גם על מחקרי היסטוריונים ציונים-ישראליים, אך נשענת בעיקר על הביוגרפיה המרשימה והמפורטת של בווין שכתב ההיסטוריון הבריטי רב המוניטין אלן בולוק. כיאטני מציג את שר החוץ הבריטי כמי שלנגד עיניו היה חזון על מזרח תיכון חדש, שתשולב בו, במסגרת על בריטית כוללת, ישות ארץ ישראלית דו לאומית. חזון זה נשען על שני אינטרסים בריטיים, כפי שבווין הבין אותם: הראשון, לעגן את הנוכחות האימפריאלית הבריטית בארץ ישראל במקום האחיזה במצרים שאבדה. השני, פיתוח כלכלי של האיזור ושמירה על משאביו, כדי להתגבר על המשבר הכלכלי שפקד את בריטניה בשל הוצאותיה הכבדות על המלחמה בגרמניה. בתוך אינטרס זה ביקש בווין לשלב מדינה דו לאומית בארץ ישראל, שתנצל את היכולות היהודיות ותעשה לפיתוח היסוד הערבי הלא מפותח במטרה להשוות בין שתי האוכלוסיות.

כדאי שהיסטוריונים צעירים ורעננים כמו מבקר ספרו של גולני ואפילו גולני עצמו, המעריך את ביקורתו של בווין בנושאי ההגירה היהודית לא"י כבעלת ניחוח אנטישמי, ישתחררו סוף סוף מן הרעיון שהבריטים עוד שולטים בארץ ו"הכלניות" עדיין מחפשות סליקים ביגור.

יאיר ברק רמת גן

המלה האחרונה

ברצוני להוסיף על הדברים שכתבה תרצה פלור על ספרו היפה של גארי שטיינגרט, "סיפור אהבה אמיתי עצוב במיוחד" ("הארץ, ספרים", 2.3). נראה לי שבנוסף לסיפור האהבה בין לני ליוניס קיים סיפור אהבה נוסף, וגם הוא עצוב במיוחד והוא סיפור האהבה בין לני לבין השפה והמלים. וכאן הספר הוא לא פחות מאלגיה עדינה וצובטת לב במיוחד לאלה מבינינו הכואבים יום יום את הצטמצמותה בפועל של השפה המדוברת. וכך הוא כותב: "לפני כחודש, באמצע אוקטובר, משב רוח סתוי בעט את דרכו לאורך רחוב גרנד. דיירת מהשיכון שלי, יהודייה זקנה ועייפה עם טיפות של ירקן מזויף פרושות על פני שקי חזה הקטנים, הרימה את מבטה אל הרוח המתקרבת ואמרה מילה אחת: ?סוער'. מלה אחת בלבד, שמשמעותה לא יותר מ'פרק זמן שמאופיין ברוחות חזקות', אבל היא תפסה אותי לא מוכן, הזכירה לי כיצד השתמשו פעם בשפה, את דייקנותה ואת פשטותה, את יכולת ההיזכרות שלה. לא קר, לא צונן, סוער. מאות ימים סוערים אחרים הופיעו לנגד עיני... ?באמת סוער, גברתי', אמרתי לדיירת הזקנה, ?אני מרגיש את זה בעצמות'. היא חייכה אלי עם שרידי הפנים שעוד נותרו לה במלאי. תקשרנו באמצעות מלים".

רעיה אלוני רמת השרון

היתר חפירה

בתגובה לרשימתה של רוית הכט על ספרו של רון ברקאי "התחתית של תל אביב" ("הארץ, ספרים", 23.2). יפה תיארה הכט את יתרונותיה של השפה העשירה שמשתמש בה ברקאי בספרו, אולם אני מסתייגת בהחלט מהביקורת שנקטה כלפי שפת הדיאלוגים. דומני שזה אחד המאפיינים החזקים של הספר: השיחות בין הדמויות, טלפוניות או פנים אל פנים, כתובות בשפה מדוברת, עסיסית ותכופות מתובלת ביידיש ובעוד לשונות. לשון הדיבור של גיבורי הספר ממלאת תפקיד מכריע בעיצוב הדמויות.

ההחמצה העיקרית של הביקורת היא בכך שלא ראתה כיצד הקונפליקט הישראלי-פלסטיני משתלב בקונפליקט המשפחתי לכל אורכו של הרומן, באופן מתוחכם, כמעט בלתי מורגש, וכל זאת באופן ברור וחד.

הדבר בולט מאוד בהסתבכות החפירה הארכיאולוגית בשטחים הכבושים, בין התנחלות לבין כפר ערבי, ובסיפור על הסבל הערבי עלי, ששוכר חדר בפלורנטין ומאמץ לעצמו את השם יאיר. לכן, לדעתי, ההתפתחויות הדרמטיות בסופו של הרומן לא נכפו על הטקסט ולא הביאו אותו לסיום מבולבל ומפוזר - הוא המשך טבעי ואפילו מתבקש.

אני בהחלט מסכימה עם הכט שדמויותיהם של שלמה ובלה, הוריו של הגיבור, מתוארות בחמלה וברגישות, אך אוסיף שזו דרכו של ברקאי לאורך הרומן כולו, לתאר בצורה רגישה ובעין בוחנת את הדמויות המאכלסות אותו, תהיינה אלו מרכזיות או משניות. מבלי להכביד בלהג, מצליח הסופר לתאר דמויות, מקומות ואירועים באופן מדויק ומעניק לקוראים תחושה שהוא עצמו חי את עלילותיו של הארכיאולוג מאיר הולצמן.

דבורה נאות חולון



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו