בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

"חירות של רגע: פרקי יומן" מאת וירג'יניה וולף | כתיבה חופשית

וירג'יניה וולף כתבה כי "כל הסופרים אומללים", אבל בספר "חירות של רגע: פרקי יומן" מתגלה כי למרות הדיכאונות העמוקים, היא ידעה אושר רב בחייה

תגובות

חירות של רגע: פרקי יומן

וירג'יניה וולף. מקוצר וערוך על ידי אן אוליביה בל. תירגמה מאנגלית: אלינוער ברגר. כתר, 704 עמ', 119 שקל

"כמה חריפה כתיבתם של אנשים לעומת הווייתם הבשר-ודמית", כתבה וירג'יניה וולף ביומנה ב-12 במארס 1924 והוסיפה, "היינו כולנו חדלי אישים חביבים חסרי שיניים חסרי חשיבות - אנחנו הסופרים אנשי השם". במקום אחר קבעה: "כל הסופרים אומללים. משום כך תמונת העולם בספרים קודרת מדי. חסרי המלים הם המאושרים".

אפשר שחסרי המלים הם המאושרים, אבל וולף, וזה אולי אחד הממצאים המרעישים ביומניה, ידעה אושר רב בחייה. אמנם ייתכן שהיומנים מוטים מבחינה זו, מכיוון שבתקופות חולי ודכדוך משתק המעיטה לכתוב בהם, אבל עדויות על אושר בהחלט גודשות אותם. בכתיבה ידעה אושר. בידידות ידעה אושר. בנישואיה ידעה אושר. בטבע ידעה אושר. כמובן, היא גם ידעה אומללות גדולה, ותיאורי הדיכאון המבעית אינם נחסכים מקוראיה, אבל נדמה כי אלמלא הכרת הסוף, אלמלא נקראו בצל ההחלטה שבה חתמה את חייה, היה אפשר לקרוא ביומנים כבסיפור גבורה של אשה החותרת אל האושר וכובשת אותו.

שאלת האושר האישי, יש להדגיש, העסיקה את וולף מאוד, כמעט כפי שהעסיקו אותה השאלות הבוערות של זמנה, ענייני החברה, הנשים והספרות. ואולם אין בכך, במה שאפשר לפתור כנטייה בורגנית, לאשש את קביעתה כי הווייתם היומיומית של הכותבים ידועי השם חריפה פחות מניצחונות הרוח שלהם. נדמה אפילו כי ההיפך הוא הנכון. ככל שוולף מדקדקת בתיאורי היומיום שלה, על שלל טלטלות הנפש והסתירות והחולשה והעוצמה שלה, המנותחות בעט חד כתער, בכנות חסרת רסן, כבמין אנליזה עצמית נטולת הדחקות אך לא חסרת אירוניה, נדמים דפיה אלה, חייה אלה, ואולי חיי האדם בכלל, כהישג עצום של הרוח.

אפשר אפוא כי צדק קוונטין בל, בן אחותה של וולף והביוגרף שלה, כשטען כי יומניה עומדים בשורה אחת עם הרומנים הגדולים שלה. "חירות של רגע", קובץ יומניה הערוך בקפידה ובעידון עילאי שראה עתה אור בעברית, אכן נקרא בנשימה אחת ובהתרגשות שכמותה מעוררת ספרות גדולה.

וירג'יניה וולף כתבה את יומניה החל ב-1915 וכלה במותה ב-1942. הם מקיפים את התקופה שבין המשבר הנפשי הגדול הראשון שלה, שהוליך לניסיון התאבדות כושל, ובין תקופת השיא שלה כסופרת פורה ומפורסמת. זו גם התקופה שבה העולם נע ממלחמת עולם אחת לשנייה ואף התגבשה בה מהפכת הספרות המודרניסטית.

יומניה, שהמהדורה המלאה שלהם החזיקה חמישה כרכים, מציעים מבט אינטימי, חי ומקיף על כל אלה, כפי שהשתקפו בחייה של וולף, בתודעתה ובהווי התרבותי שגיבשו ידידיה וחבריה הקרובים, בני חוג בלומסברי בעיקר. וכמובן, היומן, גם בגרסתו המקוצרת, מציע דיווח מיד ראשונה על התהליך הממושך והמייסר שבו חצבה וולף בחומרי חיים אלה את אמנותה שלה, את "גברת דאלוויי" ואת "חדר משלך" ואת שאר יצירות העיון והפרוזה ששינו במידה לא מעטה את פני הספרות, ואולי גם את החברה, של המאה ה-20.

במידת מה, "חירות של רגע" בונה גשר בין הישג עצום זה ובין חייה הממשיים של האשה האחת, השברירית והאיתנה, שעמדה מאחוריו. הגשר הזה נבנה על מערך אינסופי של פערים באישיותיה ובנסיבות שפעלה בהן. אפשר להצביע על כמה מהמשעשעים או המתמיהים שבהם. וולף ההומניסטית היתה לעתים מיזנטרופית לא קטנה ("אני מתחילה לתעב את בני מיני, בעיקר לאחר שאני מביטה בפניהם ברכבת התחתית, בשר בקר אדום חי ודג מלוח כסוף מסבים לי יותר הנאה כשאני מביטה בהם"). כאחת מאימהות הפמיניזם, היא מתארת קבוצת נשים כ"המון שושנות ים אפורות חיוורות הדבוקות אל הסלע שלהן" ועל עצמה כתבה, "תענוג עילאי להיות רצויה: רעיה".

עיסוקה הכפייתי כמעט בנדל"ן אולי אינו מפחית מעוצמת המטאפורה "חדר משלך", אבל בהחלט עשוי להצביע על מקורה, וכמובן, יחסיה האמביוולנטיים עם המשרתת נלי בוקסול מאירים את המתח שביחסה לסוציאליזם, מתח שמגיע לשיאו כשמפלגת הלייבור מאיימת לעלות לשלטון ב-1929. וולף רושמת אז ביומנה: "'אנחנו מנצחים', אמרה נלי בשעת התה. הזדעזעתי מן המחשבה ששתינו רוצות שמפלגת הלייבור תנצח... אני חושבת שלהישלט בידי נלי יהיה אסון".

אבל אלה זוטות, בוודאי לעומת גילויי האומץ ומקוריות המחשבה של וולף. מרתק להיות עד לאופן שבו מתעוררות בה השקפותיה על צביעות ההגמוניה התרבותית-כלכלית ("תמיד מין שעטה אטומה קדימה עד אשר, מטבע הדברים, כל מפעלותיהם מצטיינים בממדי ענק ובשגשוג רב רושם. שורש הדברים מצוי אולי בחנופה של חסרי ההשכלה ובקלות שהחזק משליט את רצונו על העניים. ואני מתעבת יותר ויותר כל ריבונות של האחד על האחר, כל מנהיגות, כל אכיפת רצון"). מרגשות התנופה והחדווה שעיצבה בהן את הרעיונות הפמיניסטיים שהתגלגלו לבסוף ל"חדר משלך" ול"שלוש גיניאות" ("פוליטיקה היא משחק מורכב, המאורגן במטרה לשמור על כושרה של להקת גברים שאומנה לעסוק בספורט הזה"). והנה, ביום הולדתה ה-38 עולה בדעתה של וולף "רעיון אשר לצורה חדשה לרומן חדש. נניח שדבר אחד ייפתח מתוך אחר, ובכל זאת ישמר צורה ומהירות ויקיף כל דבר, הכל... בלי פיגומים, בקושי לבנה גלויה לעין, הכל מדמם, אבל הלב, הרגש, ההומור, הכל זוהר כמו אש בערפל".

מרגש לא פחות ללוות את וולף ובעלה לנארד בעת הקמת הוגארת פרס, בית ההוצאה שלהם, שראשיתו במכבש דפוס ביתי, וסופו שראו בו אור לא רק כתביהם שלהם, אלא גם, בין השאר, של ת"ס אליוט וקתרין מנספילד (עוד פער המגושר ביומנים: בין נישואי הרעות של וירג'יניה ולנארד, נטולי התשוקה כנראה, ובין סיפור האהבה הגדול, הנפלא, הנרקם ביניהם). ובכלל, "חירות של רגע" מעניק מבט מקרוב, אגבי כמעט, בכמה מן הרגעים הגדולים של ספרות המאה ה-20. אליוט בא לסלונם של הוולפים וקורא בקול פואמה ושמה "ארץ השממה", כתב היד של "יוליסס" נבחן לפרסום על ידי הוגארת פרס ומעורר בווירג'יניה רגשות מעורבים ("יש בו גאונות, אני חושבת, אבל מן המים הנחותים. הוא חסר תרבות"). א"מ פורסטר וסטיוון ספנדר הם מבני ביתם הקבועים, ולוולף מזומנות פגישות עם ייטס, הארדי, אודן, ראסל ופרויד, שלכל אחד מהם מוקדש דיוקן קטן (עד כמה עמדה בלב המאה ה-20 מעיד אולי דף יומן מ-30 בינואר 1939: "פרויד אמר... אתמול הודיעו על מותו של ייטס... מחכים לנאומו של היטלר הערב"). ולא רק חידושי הספרות והתודעה הביקורתית. יומניה של וולף מלווים את המאה על פלאיה ומוראותיה. המעבר משירותי אדמה (שמכסים בהם את הגללים בחול), למשל, לשירותי מים. קניית הפטיפון, העושה את המוסיקה לאמנות ביתית. וכמובן, המכונית: "משוש חיינו... בקרוב נביט אל ימי קדם המכונית שלנו כמו שאנו מביטים היום אל ימינו במערות". ולצד אלה, האירועים ההיסטוריים הגדולים והקטנים: הנסיך אדוארד השמיני מוותר על כס המלכות לטובת האהבה; מלחמת האזרחים בספרד, שבן אחותה של וולף, ג'וליאן בל, מוצא בה את מותו; מלחמת העולם השנייה.

עמדתה המיוחדת של וולף כהוגת דעות חריפה וכאשת עיתונאי ופוליטיקאי המקורב לשלטון מעניקה לה נקודת מבט מיוחדת על המלחמה: גם תפישה היסטורית כוללת, לפני ומאחורי הקלעים, וגם דיווח ישיר על חיי היומיום של אזרחית בצל ההפגזות וסכנת המוות והחיים הנמשכים בנינוחות מוזרה, למרות הכל. על רקע זה מרשה לעצמה וולף לסכם את חייה בגאווה: "אני את שלי עשיתי למען המין האנושי בעזרת עט ודיבורים"; "הצבא הוא הגוף, אני המוח. חשיבה היא המלחמה שלי".

ואולם וירג'יניה וולף ובעלה לנארד תיכננו להתאבד בחנק בגז מנועי המכונית שלהם, אם אנגליה תיפול בידי היטלר. וכאן נכתבים דברים מפורשים: וולף אינה רוצה למות. "לא, איני רוצה שהמוסך יראה את סופי. משאלתי היא לחיות עשר שנים נוספות ולכתוב", הצהירה ב-15 במאי 1940.

כיצד זה החליטה לשים קץ לחייה פחות משנה לאחר מכן בטביעה בנהר? רמזים למאבק שהתחולל בנפשה בין יצר החיים ליצר המוות פזורים לאורך היומן כולו, והוא אחד מעיקריו. בעניין זה, הפערים מתגלים בשיא חריפותם: החופש היצירתי והתלות בביקורת, למשל, או אהבת הטבע והאמנות לעומת התחושה שנגזר עליה להתבונן בהוויה מבחוץ. אבל אלה נדמים רק כסימפטומים. ברגע של עונג ביתי לצד האח הבוערת מסכימים וולף ובעלה כי "חיים שמסתכלים בהם ללא אשליה הם עניין מבעית". הכתיבה היא אמנם מרפא לדכדוך המתגבר, ומקור לאושר עילאי, אבל גם לשיפוט עצמי מחמיר ולטלטלות נפש בלתי נסבלות. כל ספר חדש מוביל לאקסטזה שבסופה ריקנות ותחושת דיכאון עזה. "זו הקללה של חיי הסופר", היא כותבת. התרופה, שוולף מצטטת מהנרי ג'יימס, נדמית כמו הוראות למדיטציה זן: "התבונני בלי הרף, התבונני בזקנה המתקרבת, התבונני בחמדנות. התבונני בייאושך שלך... אלחם עד הסוף המר".

היום בוודאי היתה מאובחנת וולף כסובלת מהפרעה דו-קוטבית ומטופלת בהתאם, אבל בזמנה התמודדה עם סבלה באמצעי העיקרי שעמד ברשותה, הכתיבה. אולי, בעצם, זהו סוד כוחם של יומניה. הרי חרף הגדרותיה המצמצמות של הפסיכיאטריה, האדם הוא יצור דו-קוטבי מעצם טבעו. בהתאם, וולף העמידה דיוקן אנוש מאלף בחוכמתו, מרחיב לב בנדיבותו ומרהיב בפרטיו. "המוות הוא החוויה היחידה שלעולם לא אתאר", כתבה ב-1926. את כל השאר, מקוטב עד קוטב, תיארה באופן מזהיר, והקריאה ב"חירות של רגע", בתרגומה הראוי לכל שבח של אלינוער ברגר, היא אושר גדול.

A Moment's Liberty: The Shorter Diary \ Virginia Woolf




תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו