בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

"יפאן במבט אישי" מאת בן-עמי שילוני | איפוק זה כוח

ספרו של בן-עמי שילוני פורסם לפני הצונאמי ביפאן, אך הוא עונה על השאלה איך יעמדו האנשים העקשנים האלה בפני ההרס המחריד שלפניהם

תגובות

יפאן במבט אישי

בן-עמי שילוני. שוקן, 256 עמ', 88 שקלים

הפרופ' בן-עמי שילוני הקדיש את הקריירה האקדמית שלו לחקר תרבות יפאן וההיסטוריה שלה. על פי עדותו, אפשר ללמוד תרבות זרה גם מתוך ריחוק צונן - וכך עשו כמה וכמה אנשי מערב בימי המלחמה, מחמת צורכי המודיעין שהכתיבה - אך ספרו "יפאן במבט אישי" הוא מבט מקרוב: שילוב של מדריך אישי למטייל ביפאן ותקציר היסטורי שנערך על ידי בר סמכא. ההתעמקות בתרבות מתוך אהדה מניבה תוצאות שונות לגמרי מאלה שמניב המבט המרוחק.

הספר יצא לאור לפני שהכו ביפאן גלי הצונאמי, שזרעו בצפון המדינה בסוף השבוע האחרון את החורבן הגדול ביותר מאז מלחמת העולם השנייה. למרבית הפליאה, האסון לא זו בלבד שאינו מייתר את הקריאה בספר, אלא אף הופכה לרלוונטית עוד יותר. דווקא התמקדותו של שילוני באופיו של העם היפאני הופכת למעין מפתח בניסיון לנחש איך יעמדו האנשים העקשנים האלה בפני ההרס המחריד שלפניהם.

"יפאן במבט אישי" מתחלק לארבעה פרקים ראשיים: ערכים ודת; היפאנים והיהודים; צבא ומלחמה; היום ומחר. לפניהם הקדמה שאין לפסוח עליה, מפני שמתבהר בה ההיגיון שמאחורי הצגת הדברים וכן יש בה סקירה היסטורית קצרה וחשובה, שמשווה בין המערב ליפאן בנקודות החיכוך הראשיות שביניהם ב-400 השנים האחרונות. הפרק הנועל הוא אחרית דבר, אישית מאוד ושופכת אור על גישתו הרכה של שילוני כלפי מושא הכתיבה שלו. שלא במקרה הספר נכתב בשפה עדינה ושווה לכל נפש. דומה שהאדיבות יוצאת הדופן של היפאני בן זמננו השתלטה במידה רבה על כתיבתו של החוקר הישראלי, והיא זו ההופכת את הקריאה בספר לחוויה אסתטית. הגדרתו כספר הדרכה לתיירים תעשה לו עוול, שכן הוא נכתב ברמה גבוהה הרבה יותר. עם זאת, אין כל סיבה שלא להשתמש בו בשעת טיול ביפאן וליהנות מהמידע הרב והמדויק הנפרש בין דפיו.

אהבתו של המחבר לעם היפאני ולתרבותו היא יתרונו הגדול של הספר, אך כאן גם טמונה חולשתו, וזאת בשל נטייתו של שילוני לצמצם בפרקיה היותר קשים של האומה היפאנית בעת החדשה. הוא אינו מתעלם מתקופת הכיבוש האכזרי של יפאן בקוריאה ובסין, אם לציין דוגמאות בולטות מהמחצית הראשונה של המאה ה-20, אלא שהוא עושה זאת על דרך הרמיזה, כביכול לא היתה זו אלא שגגת נעורים שכבר מזמן באה על תיקונה. כיוצאת בכך היא התפעלותו של המחבר מן הסובלנות הדתית של היפאנים ופתיחותם לבליל יחיד במינו של שינטואיזם-בודהיזם לשלוחותיו ונצרות: "ביפאן לא התחוללו מלחמות דת. החריג הבולט היה הנצרות, שאחרי הצלחתה הגדולה במאה ה-16 נאסרה ונרדפה מראשית המאה ה-17 עד אמצע המאה ה-19, אך ההתנגדות לנצרות היתה פוליטית ולא דתית. היה חשש רציני שבעקבות המיסיונרים האירופים יופיעו הכובשים, כפי שאכן קרה באמריקה הדרומית ובפיליפינים". קשה לחשוב על רדיפה דתית שביסודו של דבר אינה רדיפה פוליטית, אולם גם בלי להיכנס לוויכוח בנושא, ראוי היה להרחיב במשפטים אחדים על אכזריותה המיוחדת של רדיפת הנוצרים ביפאן שכללה, בין היתר, המתה פומבית על הצלב למען יראו וייראו.

גישתו של שילוני, המבקשת לחסוך תיאורי זוועות, על רקע אדיבותם המחייכת של היפאנים בני זמננו, יוצרת קושי לקוראים המבקשים לאמוד את המרחק העצום שהעם המיוחד הזה עבר ב-120 השנים האחרונות, ובייחוד בשנים שלמן סיום מלחמת העולם השנייה. האסתטיקה והלחימה בתרבות יפאן, כפי שמציגן המחבר, מבהירות את הבעיה: "האסתטיזציה של אמנויות הלחימה הובילה לכך שהביצוע הפך חשוב יותר מן הניצחון". אפשר לפרש זאת גם אחרת, ובכל מקרה זוהי התפתחות מאוחרת שהיא פרי כניעתה בלא תנאי של יפאן לארצות הברית (ולברית המועצות) באוגוסט 1945. יפאן מעולם לא הוכנעה לפני כן, והזעזוע הנורא שעבר על העם הגאה הזה הוא שהוליך לאותה אסתטיזציה שהמחבר מהלל. זאת ועוד, עד לכניעתה היתה תרבות הלחימה של יפאן תרבות של ניצחון בלא פשרות והבסת האויב בכל הברוטליות הנדרשת עד לרמיסתו. שלטון האימים של היפאנים בכל שטחי הכיבוש שלהם במזרח הרחוק ובייחוד בחצי האי הקוריאני הוא ההוכחה לכך שאסתטיזציית הלחימה היפאנית בת ימינו עברה כור מצרף שמעלותיו גבוהות כפיצוץ גרעיני.

בפרק העוסק בצבא ומלחמה קורא שילוני תיגר על התפישות המקובלות בעניין מלחמת האוקיינוס השקט 1941-1945. הוא משלב בו תזות אחדות מעבודותיו האקדמיות - ואלה מעוררות מחלוקת. המחבר מגלה סימפטיה לנטיית היפאנים, מאז אוגוסט 1945, להצטייר בעיני עצמם כקורבנות של אלימות, כאילו לא היתה להם יד ורגל בהתפרצותה. את גישתו זו של שילוני אפשר להבין אבל קשה לקבל. כך, למשל, עצם השאלה אם הטלת הפצצות האטומיות היתה ראויה אינה רלוונטית. שילוני סבור כי לא היתה הצדקה להטלתן וכי אפשר היה להגיע לפשרה עם ממשלת יפאן, אולם מנקודת מבטם של האמריקאים הטלת הפצצות הייתה הכרח לא יגונה. בעקבות הקרבות הנוראיים באוקיינוס השקט, כבר היה ברור לאמריקאים כי היפאנים הם לוחמים עזי נפש והמחיר שיתבעו מן הדוד סם על כיבוש איי יפאן המרכזיים יגיע למספר חללי אמריקה במלחמת האזרחים: 600 אלף הרוגים.

זה היה מחיר שלא פרנקלין רוזוולט ולא הארי טרומן אחריו היו מסוגלים לשלם מבחינה פוליטית. יתרה מכך, למרות כל התבוסות הקשות שספגה יפאן באוקיינוס השקט, כ-90 אחוז מצבא היבשה באיי יפאן המרכזיים נותר בלא פגע ולא היה ספק כי יילחם על אדמתו עד הכדור האחרון. מבחינת ארצות הברית זו היתה חזות כה מפחידה, עד כי גם רוזוולט ביאלטה (פברואר 1945) וגם טרומן בפוטסדם (יולי 1945) היו מוכנים לוויתורים מפליגים במרכז אירופה ובלבד שיסכים סטאלין להכריז מלחמה על יפאן ולפתוח נגדה חזית שנייה במזרח. אפילו הפצצה האטומית, שעל הצלחת הניסוי בה התבשר טרומן יום לאחר שהגיע לפוטסדם, לא שיכנעה אותו כי ארצות הברית יכולה לבדה להכניע את יפאן בלי להידרש למחיר דמים עצום.

הדיבורים על כך שאפשר היה להגיע להסדר עם יפאן בלי לחייבה לכניעה בלא תנאי ובכך לחסוך את הפצצות האטומיות אינם אלא ספקולציה שבדיעבד. הנוקשות היפאנית ומחויבות ארצות הברית לדרישת בעלות הברית לכניעה בלא תנאי לא הותירו בידי טרומן כל ברירה. הצגת הממשלה היפאנית של שנות המלחמה כקבוצה של אנשים הגיוניים שהיו פתוחים לפתרונות מדיניים ולפשרה אינה עומדת במבחן מעשיהם עד למתקפת נמל הפנינים ב-7 בדצמבר 1941, ועוד פחות מכך לאחריה. בלשון פחות דיפלומטית ייאמר, כי את האסון הגדול שנפל על יפאן במלחמת העולם השנייה קנו מנהיגיה ביושר.

אך אין בביקורת שהובאה כאן כדי לגרוע מהנאת הקוראים מהספר. הבנתו העמוקה של המחבר בתרבות יפאן, אהבתו המוצהרת לעם היפאני וגישתו האסתטית הכוללת מצדיקות במידת מה את הריסון שהוא גוזר על עצמו בפרקים הפחות נעימים בדברי ימיה של האומה המיוחדת הזאת. פיצוי לא מעט על כך אנו מוצאים בחלקיו האחרים של הספר. כך, לדוגמה, בפרקים על הצמצום ויפי הפשטות ועל הנזירות והפינוק החושני. בתיאוריו מטביל אותנו שילוני בבריכות מים חמים ומשקה אותנו יין אורז בגביעי עץ צפים. הוא מציג אותנו בפני המינימליזם היפאני ואנו עומדים נפעמים: "סוד הצמצום, האיפוק והגישה האסתטית לחיים שאיפיינו חלקים מרכזיים של התרבות היפאנית בעבר, לא נעלמו ביפאן המודרנית, ואפשר לזהותם מבעד למודרניות השוקקת של ארץ זו. הם מתבטאים בנימוס, המאפיין את התנהגותם של האנשים זה כלפי זה בחיי היומיום, ובהצטנעות הנובעת ממנו. עשירים לא יפגינו את עושרם וחכמים לא יפגינו את חוכמתם". ובהיותך עד לצעקנות הישראלית - לא נותר לך אלא לקנא.

אשר לאסון הטבע האחרון שפקד את יפאן ולשאלה איך תתמודד עם החורבן שהמיט עליה, 250 עמודי הספר הזה נותנים תשובה חד משמעית. שילוני שב ואישש אותה בשיחתו עמי בקול ישראל: הדכדוך הנמשך של העם היפאני ייהפך בתוך זמן קצר לנחישות לאומית, שתלכד אותו ותבנה מחדש וביתר שאת את כל אשר חרב.

הד"ר יצחק נוי הוא היסטוריון ועיתונאי בקול ישראל



מתוך הסרט היפאני ''זאטואיצ'י''. תרבות לחימה של ניצחון ללא פשרות



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו