בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מדוע לכתוב ספר כדי לומר שהכל הבל הבלים?

אנדרה ז'יד מנסה למצוא אמת בזיוף של עצמו דווקא בכתיבת ספר מזויף, שמתעתע בכלכלה של חיי הרוח

תגובות

ביצות, מאת אנדרה ז'יד, תירגם מצרפתית עירן דורפמן, הוצאת כרמל, 2010, 137 עמודים

"מה שאני רוצה לעשות, הוא ספר על לא-כלום", מכריז גוסטב פלובר במכתב מ-1852, עוד לפני שכתב את "מאדאם בובארי". מה זה לכתוב ספר על לא כלום? בשביל פלובר זה ספר שאין לו אחיזה חיצונית, ספר שאינו נדרש לשקף את העולם שמחוץ לו, לא נדרש להישען על מוסכמות או על אירועים מציאותיים; אלא שעומד מכוח הכתיבה לבדו, מכוחו הפנימי של הסגנון, כמו כוכב לכת שמרחף באוויר. זה ספר שבו תנועת הכתיבה אמורה ליצור את ההתרחשות עצמה, להוביל את התנאים ליצירה, להיות אידיאל יצירתי שאינו תלוי בתקופה או מקום. "שכן", אומר פלובר "הסגנון עצמו הוא לבדו דרך מוחלטת לראות את הדברים".

התביעה היצירתית של פלובר שבה ועולה אצל סופרים והוגים צרפתים רבים - מלארמה, ואלרי ופרוסט - כחלק מתנועה פואטית חשובה, מהסימבוליזם בסוף המאה ה-19 ועד "הרומאן החדש" במאה העשרים. דבריו נוכחים גם בספרו החשוב הראשון של אנדרה ז'יד, "ביצות" (1895). אך באיזה אופן הם באים לידי ביטוי אצל ז'יד? מה היחס שנוצר בין "ביצות", שהוא ספר על לא-כלום, לבין מערכי כתיבתו? מה זה בכלל לכתוב על לא-כלום, להרגיש שאתה לא עושה כלום? כיצד הלא-כלום פועל ביצירה הז'ידית? שהרי פלובר כלל לא העלה על דעתו מצב שבו הכתיבה עצמה הופכת להיות לא כלום. מה קורה כאשר מתברר שהסגנון אינו פותר דבר, שאי אפשר עוד להתהדר בערך של הכתיבה עצמה, כאשר הסגנון איננו "דרך מוחלטת לראות את הדברים"?

שתי רמות שונות יש בספרו של ז'יד, שתי נימות שונות, שני הלכי רוח שנמצאים בהתנגשות מתמדת: הרמה הראשונה היא הסאטירה, הנימה האירונית, ההשתעשעות, הצטעצעות לכאורה שבכתיבת ספר על האי-יכולת לכתוב ספר, ספר על סופר שכותב את הספר של ז'יד עצמו, ספר שקוראים לו בשם מופרך, "ביצות", ושאין בו שום טעם, שום עניין, שום מקוריות, כאילו במופגן, בכוונה, כדי לעקוץ, לכתוב ספר מיותר לחלוטין, לכתוב ספר על סופר "שמשתדל" להיות סופר, שרוצה "להתנהג" כמו סופר, שכותב ספר שלא ראוי שייכתב. ובשל כך, ואולי דווקא בשל כך, זה ספר שבאופן מקרי לחלוטין בא לידי מימוש, נכתב עד תום, יוצא לדפוס ואפילו מתורגם לעברית כהלכה, כעבור מאה שנה ויותר.

אבל האירוניה הזאת על מעשה הכתיבה בעצם מסווה מאחוריה חרדה גדולה. זו הרמה השנייה של הספר. הריק, התעוקה, העצבים - כל אלה מתפרצים החוצה בהפתעה, חושפים איזו כוונה אחרת שהיתה לחיים. המספר מדבר בהיסח הדעת על הדוחק הכלכלי של חברו רישאר, על ההצטמצמות וההסתפקות במועט, על כך שרישאר כבול לעבודה יומיומית, מנוונת, "כל יום אותם תחליפים אומללים". כל החיים של רישאר "הומצאו רק בשביל למלא חורים" (עמ' 39), ופתאום הוא רואה את גורלו שלו, לא יכול לשלוט עוד ברגשותיו, לא יכול למנוע את עווית הבכי שלו. הוא מקונן על חוסר הברק, על העקרות, על המונוטוניות, על כך שכל אחד יכול לבוא במקומו. "זה לא שאני מתלונן", הוא אומר במקום אחר, "אלא שאינני מסוגל עוד להחזיק מעמד... אני מותש!"

ההבטחה הגדולה של האמנות קורסת - זה מה שז'יד מבקש לומר. המעשה הגדול שהאמנות היתה אמורה לחולל נגמר בטרם יתחיל. וכל מה שנשאר הוא ההבל הגדול של הבורגנות, של חבורות הספרות, המניירות המוכניות של כתיבת יומן, של ציטוטים מווירגיליוס, של שתיית ספל חלב כמו המשוררים האנגלים, השקרים הקטנים, החקיינות המוגזמת, העקרונות שעליהם נלחמים במוצהר, מבלי להיות מסוגלים לחיות על פיהם.

הבטלה מורגשת לאורך כל הספר. ביטול הזמן וביטול התשוקה מלווים אמנם בצורך לחיות חיים ספרותיים: לנהל את הזמן בקפידה, לחדד את התפישה, לעשות תרגילי כתיבה, לצאת למסע, לעשות מעשה אחת ולתמיד. אבל כל אלה רק חושפים את המחנק שבו "דבר לא קורה" (עמ' 33, 47), את התחושה הנכזבת שאין טעם ליצירה, שאין בה נחיצות, שהיא אינה גואלת מחוסר המעש. השאלות החוזרות ונשנות "מה אתה עושה?" "מה עשית היום?" "מה, אתה עובד?" רק מגבירות את הניכור בין הסופר לזולת, אבל יותר מכך מכניסות את הסופר לאובססיביות פתלתלה: "כמה אומלל אתה מרגיש", הוא אומר על עצמו, "כשאתה רוצה לחדול מהאומללות" (עמ' 70).

הכתיבה בלתי אפשרית. חיי הספרות מיותרים. ובכל זאת ז'יד כותב ספר, על בן דמותו שכותב ספר על לא-כלום ובעצם כותב את היצירה שלו. מדוע ז'יד צריך אם כן לכתוב ספר בטכניקה מורכבת כל כך כדי להגיד שכל זה בעצם הבל הבלים? בצדק מדברים בהקשר הזה על הטכניקה של mise en abyme אצל ז'יד: על "אפקט המראה" שז'יד יוצר בין נושא היצירה כולה והאופן שבו הוא מופיע כאובייקט בחייהן של הדמויות המסופרות. אבל בכל mise en abyme יש Abime, יש תהום. כלומר: המראה לא משקפת ומכפילה את הזהה, אלא היא מעלימה או מסווה - ולכן בעצם מכילה במרכזה את התהום, את הלא כלום. למעשה ז'יד צריך את אפסותה של הבבואה שלו, כדי לא לזהות עצמו יותר, ובכך להניח ליצירה ליצור עצמה בלעדיו. בתחילה נדמה שהחשיפה של ה"לא-כלום" מובילה להזדככות: שהמספר מבקש להזדכך בכל פעם שהוא מכיר בנביבות שלו עצמו, שהוא מצליח להרגיש בכאב אמיתי ולהגיד אמירות בעלות משמעות. אבל עם הזמן נדמה שה"לא-כלום" מביט בדמותו במראה; כל דבר שיש בו אמת, מפריך עצמו בעת ובעונה אחת. רושם הפוך חודר ליצירה, רושם של זיוף: רגשות מזויפים, מעשים מזויפים, כתיבת ספר מזויף.

ברומאן המאוחר של ז'יד "מזייפי המטבעות" יש רגע יוצא דופן של מישהו שמחזיק בידו "מטבע מזויפת" (עמ' 142). החזקתם פעם מטבע מזויפת? הוא שואל אחרים. זו מטבע שנראית בדיוק כמו מטבע כשרה, מצטלצלת בדיוק כמו מטבע אמיתית, יש לה ערך שווה כל עוד לא מבחינים שהיא עשויה מחומר אחר. בעצם היא מדמה מטבע אמיתית, ובכך היא מחדירה ערך ריק לתוך זרימת הכסף בשוק. ובהכללה: משבשת את הערך המוסכם שניתן לדברים, חותרת תחת השיטה עצמה. זהו האופן בו ז'יד הופך את אמנות הרומאן לאמנות של זיוף. המטבע המזויפת של ז'יד היא כתיבה שנראית כמו כתיבה אמיתית, ספר שנדמה כמו כל ספר, אבל שלא יכול להימנע מפעולת הזיוף, מההתחזות של הזיוף, מהמפוקפקות של ספר מזויף, שמחדירה אל תוך הכלכלה של חיי הרוח, אל עולם הספרות, איזו נבזיות, תעתוע קל-דעת לכאורה, שהולך ומתפשט כמו חולי בלתי נראה בגוף הספר.

זה יופיו של הרומאן של ז'יד: האקט היצירתי שמנחה אותו, התבונה הגדולה של אדם שסובל מדלות הרוח שלו עצמו, שמבין שהוא אינו יכול לחמוק מהסכלות שלו עצמו, ולכן באופן הפוך עליו לתת לה ביטוי, עליו למצוא בה שחרור - במטרה למצוא אמת בזיוף שלו עצמו.

בפתיחה ל"ביצות" כותב ז'יד על הצורך לתת לחלק הלא-מודע לדבר, על מה שהסופר שם בספר "שלא ביודעין". הוא גם קרא לספר "חיבור על המקריות". ואכן יש איזה כוח שרירותי בספר, כוח בלתי צפוי, חופש לפרק ולבנות מבלי לדעת לאן הדברים מוליכים. בניגוד לאינטלקטואליזם המחושב והדחוס של פול ואלרי, חברו הקרוב של ז'יד, שניחן באותה כנות מנוכרת ובאותו ברק מודרני של אכזבה מהגדולה של הרוח המוחלטת, כמו למשל בחיבורו על "מר טסט" שפורסם שנה לאחר "ביצות", ב-1896 - יש בז'יד תנועה משחררת יותר, פריקת עול, תיעוב מהיר ומסוכן יותר לכל מה שהוא תרבותי. הטיפשות והזיוף מקבלים ביטוי, לא באים לידי תיקון, לא מקבלים משמעות, אלא מראים מה הפעולה המערערת יכולה לעשות. מה בעצם יצירה ספרותית אכן יכולה לעשות: כיצד היא יכולה להוליך קסם דווקא מן המקום שבו אין היא מאמינה בדבר, אין בה נחיצות ואין בה טעם.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו