בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מה כתבו על הקיר בעלי צחיות

על שני שירי פורים חצופים של אליהו בחור, שצצו בפשקווילים ביידיש בחוצות העיר ונציה במאה ה-16

תגובות

Elye Bokher: Due canti Yiddish, Rime di un poeta ashkenazita nella Venezia del Cinquecento, a cura di Claudia Rosenzweig, Siena: Bibliotheca Aretina, 2010

פשקווילים בשכונות ירושלים - האם יש דבר יותר חרדי מזה? על פי האגדה העירונית, אלמלא פשקווילים אלה היו קירות הבתים הישנים מתמוטטים. אבל המלה "פשקווילים", שנהפכה זה מכבר לבשר מבשרה של היידיש, מקורה, כמו מונחים רבים אחרים, באיטלקית. כותב על כך אליהו בחור במילונו "ספר המדקדק" מאמצע המאה ה-16: "כי כן בימים קדמונים היו ומושלי משלים כותבים דבריהם על פתחי בתי הנדיבים או ברחובות הומיות בסתר כדי שלא ייוודע מי הוא הכותב. וכן מנהג עוד היום ברומי ואותן הדברים נקראים כתבות".

את אותן מודעות, פסקווינטה (Pasquinate) באיטלקית, יכולים לראות תיירים עד היום במקומות שונים ברומא, מודבקות על קירות הבתים או על פסלים במקומות מסוימים בעיר. לראות ובקושי להבין, כי הן כתובות בלשון רמזים ובדיאלקט רומאי מקומי, בפרפראזות דקות של הספרות והשירה באיטלקית.

מסורת הפשקווילים היהודיים עוררה את סקרנותם של חוקרי תרבות היידיש הישנה, כמו חנא שמרוק, חוה טורניאנסקי, אריקה טים, נחום שטיף ואווי בוטצר. אך תחום היידיש הישנה, המתועדת לראשונה באיטליה במאה ה-13 ומתמידה עד לראשית תקופה ההשכלה היהודית במאה ה-18, הוא מן התחומים שהאקדמיה הישראלית מניחה להם לגווע בשנים האחרונות, אף שבלעדיו אין להבין את ספרות היידיש המודרנית ואת תרבותם של יהודי מזרח אירופה עד למלחמת העולם השנייה. בשני שירים ביידיש ישנה, שהתפרסמו כנראה בפשקווילים, עוסק ספרה של קלאודיה רוזנצווייג: "אליהו בחור - שני שירים ביידיש. חרוזים של משורר אשכנזי בוונציה במאה ה-16".

אליה בן אשר הלוי לויטה אשכנזי, המכונה גם אליהו בחור (1468 איפסהיים-1549 ונציה), הספיק בימי חייו לכתוב כמה מיצירות היסוד של ספרות היידיש, בתחום המילונאות, השירה, תרגומים של כתבי הקודש, ובעיקר עיבודים ליידיש של סיפורי אבירים, שהמפורסמים בהם "פאריז אונד וויענה" ו"בובא ד'אנטונה". היהודים באשכנז (גרמניה) ואחר כך בפולין היו קהל קוראים נאמן לסיפורי אבירים ומלכים, ומסורת זו נמשכה מאות שנים אחר כך; סיפורי רבי נחמן מברסלב הם דוגמה אחת לכך. לא במקרה הוא מכונה "בחור", שפירושו בעברית של התקופה גבר לא נשוי, או תלמיד ישיבה הנודד ממקום למקום לשם תלמוד תורה. אליהו אכן נדד מגרמניה לאיטליה, וגם שם לא ישב במקום קבוע אלא המשיך בחיפוש אחר מקומות עבודה ונותני חסות. את אלה מצא בקרב מצנאטים יהודים או הומניסטים ואנשי כנסייה קתולים, דוגמת אג'ידיו דה-ויטרבו, שבשבילו העתיק כמה כתבי יד עבריים וחיבר ספרים בתחום הלשון העברית.

שני שירים של אליהו בחור מתורגמים בספרה של רוזנצווייג, המרחיב את הרקע הספרותי-הפואטי שלהם. אחד מכתבי היד שבהם נשמרו השירים נכתב כמתנת חתונה של אב לבתו, ויש בו מקבץ שלם של חיבורים שימושיים לאשה הצעירה: אוסף מנהגים, חיבורים מספרות הדרכה לנשים המכונה "ספרי נשים", תרגומים ליידיש של חמש המגילות ושל תפילות ופיוטים, תרגום של פרקי אבות, שבע מעשיות, שיר דו-לשוני על גילים שונים בחיים, שיר תחרות בין היין למים, שירי חידה ושיר לחתונה המתאים לפורים. ברור למדי כי מי שהזמין קובץ זה הבחין בין קודש לחול באופן שונה לחלוטין מהמבט המודרני. הקודש והחול, הגבוה והנמוך, המעודן והוולגרי נפגשים כאן ביתר קלות וביתר שמחה, לפני העידן המודרני שאחד מסימניו הם הבושה והצניעות.

השיר הראשון נכתב בתקופת בחרותו של אליהו בחור, שהגיע בנדודיו אל העיר ונציה. כאן היה צריך להגן על מקומו ועל שמו הטוב מפני האשמות - השמצות יאמר המשורר - כי השתתף בביזה בעת שריפה בעיר בסביבות גשר הריאלטו המפורסם, יחד עם יהודים אחרים. אחרי שהביע את כעסו על כי נאסר שלא בצדק ממשיך המשורר בהתקפה חריפה על העשירים היהודים, הזוכים לחסינות על כל מעשי העוולה שלהם. בבית המסיים הוא מתאר את עצמו כאחד מאותם בחורים שיוזמים ומשתתפים בחגיגות הפורים.

חג הפורים בנוסח האשכנזי הוא הקרקע הפורייה לכתיבתם של שירים שנונים ומשולחי רסן. אין בכך פלא, משום שחג הפורים, כפי שהתפתח באשכנז בימי הביניים והתפשט אחר כך לתפוצות יהודיות אחרות, בראש וראשונה לקהילות של יהודי איטליה, נוצק בדמותו של הקרנבל הנוצרי, שיש בו יסודות עמוקים של מסורות פגאניות קדם-נוצריות. הקרנבל הוא התקופה שבה נמסים הגבולות בין המותר לאסור, בין הנסתר לציבורי, בין המביש למעודן, והגוף במלוא אונו מראה את כל צדדיו, גם אלה הנסתרים בדרך כלל. שירי הקרנבל נכתבים באווירה זו של היתר והפקרות זמנית, של היפוך הכל על ראשו, ומתקיפים בגלוי את בעלי השררה, את אנשי הכנסייה, את אלה שרוצים לסגור אתם חשבונות, ואת הנורמות הקהילתיות והדתיות. שירי הקרנבל הם חלק ממופע תוסס, צבעוני ואלים. גם בעולם היהודי באשכנז הובילו את אירועי פורים בנוסח הקרנבלי תלמידי ישיבות צעירים. על הנוהג באיטליה של גברים צעירים להתחפש לנשים ולעטות מסיכות העיד בכעס הרב יהודה מינץ, מגדולי הפוסקים באיטליה בתקופה זו.

אין כמו פגיעה בגבריות ובמיניות של האויב למחוק את זהותו בעיני אחרים. מה שמשרת היטב מטרה זו היא שירה שנונה בלשון שהאיטלקים מכנים עד היום "נשכנית" או "רוצחת", בעל פה או בכתב, בפשקווילים תלויים ברחובות השכונה היהודית, ולעתים גם על קירות בית הכנסת. זה אופיו של השיר השני של אליה בחור - שיר המבדיל. בפרפראזה אירונית על הפיוט "המבדיל בין קודש לחול" ששרים במוצאי שבת הוא יוצא בהתקפת נגד ארסית על יריב שהשמיץ אותו בעבר.

אחרי שתיאר אותו כ"גוי גמור" שאינו יודע להתפלל, מורה כושל שמטעה את תלמידיו בשיעורי דקדוק עברי, מהמר במשחקי קלפים וכו', עובר אליה בחור אל החלק העסיסי, הראוי ביותר לסוגה זו: חיי המין של אויבו במהלך נישואיו הכושלים עם שלוש נשים שונות. מהראשונה התגרש בלי שאפילו נגע בה, ומכאן משתמע שהוא אימפוטנט. השנייה היתה נערה צעירה וחסודה, וגם אתה לא הצליח לקיים יחסי אישות, והיא מתה מצער. בלי שיחכה עד תום שבעת ימי האבל כבר החל לחפש אשה שלישית; וגם אתה כשל ביחסי המין, עד שאשתו ברחה ממנו. בינתיים, ממשיך השיר להשמיץ, הוא שוכב עם חתולים ותרנגולים. בבית האחרון מצהיר המחבר על כוונתו לנסוע לעיר פיזרו, שם נמצא בית הדפוס של משפחת שונצינו, ולהדפיס שם את השיר, כדי שיוכל לתלות אותו על קירות הבתים.

עד כמה נפוצה שירה זו, ומי היו קוראיה? חנא שמרוק, שהיה הראשון לעסוק בשירי השמצה ופשקווילים, סבר שמדובר בביטויים של תרבות עממית, המתריסה על התרבות הלמדנית והמשכילה של בתי המדרש. רוזנצווייג איננה מקבלת טענה זו משיקולים ספרותיים. שני השירים מתקשרים ליצירותיו האחרות של אליהו בחור, וכמותן הם ביטוי להתבטאות ספרותית מעודנת ומשכילה, הן ברובד הלשוני, והן ברמיזות העשירות לספרות הקודש. שירה מעין זו נוצרה בחוגי התלמידים הצעירים ("בחורים") שנדדו בכל אירופה כשהם מחפשים לעצמם מסגרת לימודים כרוחם ומורים בעלי שיעור קומה. חבורות צעירים אלה הם "שעסקו בשעשוע ובכתיבת שירי היתולים בבית המדרש", כפי שמעיד "ספר מידות" שנדפס ביידיש ב-1542.

לכן, הכללתם של השירים בכתב היד שנכתב כמתנת חתונה לאשה צעירה אינה מעשה כה חריג בתקופה זו. מדובר במסורת שחוזרת למסורת "שירי הגנאי" של ימי הביניים, שרווחה בקרב חוגי המשוררים העבריים. היא משותפת ליהודים ולנוצרים באירופה, שבה נמצא את שירת הגוליארדים, אשר ביצירתה השתתפו גם כמרים צעירים נודדים, ושעסקה באהבה ובתענוגות הגוף. אותם פרחי כהונה יצרו במקביל גם פרודיות על הליטורגיה הנוצרית בלטינית או באיטלקית "מקארונית", המעורבת בלטינית.

ריבוי הקולות והפוליפוניה היו גם נחלתה של התרבות האשכנזית, הורתה ההיסטורית של היהדות החרדית. שירים של יוצרים משכילים ומלומדים דוגמת אליהו בחור מגלים את הפוליפוניה שהתקיימה בתרבות זאת - וולגריות, לעג, גסות, שעשוע, ארוס, חריפות, בצד הפנים שמייחצנים דובריה של אותה מסורת: פנים מחמירות, העוסקות באובססיביות בצניעות ובדבקות.



מאוסף הסמינר התיאולוגי היהודי, ניו יורק



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו