בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

החייל האמיץ היינריך בל

מבחר כתביו של היינריך בל מאפשר להציץ לתוך עולמו של מי שכתב בגרמניה לפני "שנת אפס" ומיד אחריה, והזכיר שוב ושוב שבעצם לא היתה כל "שנת אפס"

תגובות

מכירת חיסול של הכאב, טקסטים נבחרים מאת היינריך בל, עורכים חנן אלשטיין ועדינה שטרן, תירגמה מגרמנית טלי קונס, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2011, 285 עמודים

הפרק השני בסיפור "המורשת" מאת היינריך בל נפתח בהעברתו של המספר מיחידת מתורגמנים בפאריס הכבושה לנורמנדי. האירוניה - סרקסטית: "קיבלתי העברה... לאחת מדיוויזיות החוף, כדי שאוכל שוב לקחת חלק בשמחת השירות ?הממשי' בחיל הרגלים. מתחנת הרכבת האחרונה הגעתי לעיירה מנומנמת, שנראתה כעשויה קירות ארוכים ונמוכים מוקפים עשב שופע. שם, בפינה הצפון-מערבית של נורמנדי, נמשכת במקביל לחוף הים רצועת אדמה, הנושמת את תחושת האבדון המלנכולית של הערבה והביצה כאחת..." (תירגם גדעון טורי, הוצאת אדם, 1982).

בספר המכתבים והכתבים הלא-בדיוניים של בל, "מכירת חיסול של הכאב", יש מכתבים הביתה מתקופת השירות באותו חוף: "הים הוא באמת דבר נפלא ומנחם, משהו מוחלט. אני הרי לא חסיד מטופש של הטבע, ממש לא, אבל איכשהו זה מנחם אותי לפעמים, כשנמאס לי לגמרי מההצטופפות הנצחית הזאת בצריף הרחוק ומאותה פטפטת נצחית שחוזרת על עצמה זה עידן ועידנים. ואז מנחם אותי קצת להביט על הים הרחב, הרחב כל כך, שאלפי שנים בכלל לא השתנה. אלוהים חי, והוא יודע מה קורה בחיים שלנו, ולמה; והצלב מושיע אותנו ויש לנו תקווה גדולה-גדולה..."

לא הייתי מעז לנסות ולהבדיל בין קולות המספרים בפרוזה של בל ובין קולו, כמו שהוא עולה ממכתב הטוראי אל המשפחה, ובעיקר אל האם, מכתב לא ערוך, שנכתב בוודאי בלי טיוטות, אלא במעבר מתיאור הנוף, לדברי ניחומים אל האם, ושוב אל תיאור הגשם והסבל. לא הייתי מעז להבדיל, ובסופו של דבר אין ממש צורך להבחין או להבדיל.

המבחר כאן, בספר היפהפה שלפנינו, המתורגם באופן נפלא וערוך בידי אנשים המכירים את חייו של בל ואת כתביו, מאפשר להציץ לתוך עולמו של מי שכתב בגרמניה, לפני "שנת אפס" ומיד אחריה (כשם סרטו הלא-נשכח של רוברטו רוסליני). לא היתה "שנת אפס", וספק אם היה מישהו שטרח יותר מבל לעשות שימוש באוטוביוגרפיה שלו כדי להזכיר שאין "שעת אפס".

גרמניה המערבית, בעשוריה הראשונים, נשלטה בידי אליטה פוליטית, תקשורתית, אקדמית וכלכלית (שלא לדבר על זו הצבאית, הקטנה), שעברה היה לוט בערפל והיא העדיפה לחשוב על עצמה כמי שהיתה לה "שנת אפס". מי שרוצה הוכחה טובה ליחס אל העבר הקרוב באותה גרמניה ישווה בין הצגתם לעין כל של ארכיוני השטאזי אחרי איחוד גרמניה ובין שמירתם בחשאי של ארכיוני הגסטפו והס"ס בגרמניה המערבית של אז.

מכל מקום, כך כתב בל לשני בניו ב-1985 (תכף לאחר מכן מת), ארבעים שנה אחרי הניצחון על גרמניה הנאצית: "אם תגלו או תדמו לשמוע בדברים שאכתוב כאן בהמשך ולו סימן קל שבקלים להרואיזם של הישרדות או של תקומה, מחקו זאת, צחקו על זה, השמיעו הערות אירוניות או אפילו מרושעות ומרירות".

ואולם, מי שעובר על פני דוכני המזכרות בעירו של היינריך בל, קלן, יכול למצוא תמונות גדולות של העיר בהריסותיה, ואפשר אפילו לעמוד ולהשוות בין מראה סביבתו של הקיוסק בהווה ובין מראהו בעבר, בתצלום הנמכר כדי לתלותו בבית. הגרמנים, יחד עם ניקוז הזוועות שעוללו ל"יום השואה" האחד והיחיד, גם מסוגלים, אולי באמצעות הצמצום הזה, להתמקד במה שאירע להם, מה שעוללו להם. ומשום כך חשוב כל כך מה שכתב בל לבניו ב-1985: "ואם, כמו כאן, תמצאו כל מיני תלונות ומענות שהתערבבו בדברים, אז דעו לכם שלא מדובר אלא בתלונות על הרייך הגרמני, על הפיהרר שלו ועל תושביו, ולעולם לא על אחת המעצמות המנצחות, כלומר גם לא על ברית המועצות".

ומיד אחר כך: "דרך אגב, אין לי אפילו סיבה קלה שבקלות לבוא בטענות אל ברית המועצות. העובדה שכמה פעמים חליתי שם, וגם נפצעתי, היא ?מטבע העניין' של מה שנקרא מלחמה, ולי היה תמיד ברור: הרי לא באמת הזמינו אותנו לשם". ובהמשך: "תשע עשיריות מתוך יותר מחמישה מיליון הרוגים פולנים היו אזרחים. ביוגוסלביה יחס ההרוגים בין אזרחים לחיילים היה שלושה לאחד. אל תזלזלו בנתונים סטטיסטיים", כותב הסופר, "גם אם הם לא מדויקים או רק ?בערך'... אני רוצה לנקוב עוד במספר אחד: ארבעים אחוזים מתוך כ-55 מיליון מתים באירופה היו אזרחי ברית המועצות".

חשוב להזכיר שתי נקודות ביחס לתביעה ה"ישנה" הזאת להתמודד עם מה שעשו הגרמנים לאחרים ולא להתבכיין על מה שעשו להם. היינריך בל לא היה קומוניסט, לא היה פרו-סובייטי, ותכופות ננזף אפילו אצל השמאל הגרמני, שהיה בשלטון בתחילת שנות השבעים, על כך שהוא מקלקל את הפשרת המתח החשובה בין גרמניה המערבית לגוש הסובייטי בעיסוק שלו בזכויות האדם שם, מעבר למסך הברזל. לכל זה לא היה קשר לתביעה שלו לזכור מה עוללו הגרמנים לעמי ברית המועצות, משהו שגם אנחנו בהתכנסות שלנו בשואה - לפעמים מובנת ולפעמים בלתי נסבלת - שוכחים.

צריך להזכיר עוד משהו על השנה שבה נכתבה האיגרת הזאת לבניו של בל. זו השנה שבה אירח ראש ממשלת גרמניה אז, הלמוט קוהל, את נשיא ארצות הברית אז, רונלד רייגן, לטקס אזכרה רשמי בבית הקברות של ביטבורג, לחללי הוואפן-ס"ס (לא הוורמאכט, אלא יחידות העילית של הס"ס הנאצי). ארצנו-שלנו היתה מזועזעת לשעה קלה, אבל זו השנה שממנה מתחילה ספירה חדשה של סיפור ההיסטוריה בגרמניה. העסק נגמר. שלוס.

יש הקבלה בין צמצום הזיכרון (שלהם ושלנו) והרחבת הזיכרון על הזוועות שעברו הגרמנים עצמם (ההפצצות האיומות על הערים, מעשי הנקם של חיילי הצבא האדום, גלי הפליטים, הרעב אחרי המלחמה), ובין ההתמכרות לזיכרון השואה, מין צמצום הרשע לעניין אחד, מזוויע ככל שהיה. האם כאן מצוי ההסבר להדרתו של היינריך בל בגרמניה של היום, כמו שמציינים עורכי הספר היפה הזה?

בשנים שבהן הגיע אלינו קולו של בל עוד שלט מעין כאוס סביב העבר ההוא. הכאוס הזה היה חשוב, מעניין יותר ממה שקרוי היום "זכר השואה". אני עצמי מנסה מדי פעם לשמר את המשמעויות המסוכסכות סביבי, כמו שחייתי אותן. למשל, כעסו של אבי, שאהב את השפה הגרמנית, על החרם נגד הגרמנית ברדיו שלנו ("הרי גם היינה כתב גרמנית", אמר), ומצד שני, שנאתו העזה לארץ שבה נולד וגדל, וממנה הסתלק, ועלה ארצה. העמדה הנחרצת שלו, הכעוסה, הלא סולחת, אף פעם: "משישים מיליון לא היו 6,000 שאמרו לא". המשפט הסטטיסטי הזה, בין שהיה נכון לגמרי ובין שהיה נכון רק בחלקו, הכריע את עתידי יותר מכל דבר אחר ששמעתי בחיי. אמרתי "לא" לרעות הרבה פחות קיצוניות, ואין לי שום הסבר אחר לאופן שהגעתי מבית מפא"ינקי, לאן שהגעתי, כבר ב-1972, כשסירבתי לשרת בשטחים.

ב-1969 הייתי נח"לאי והגעתי לכנס בשדה בוקר. שיא הכנס היה נאום נרגש של בן גוריון, שלא העזתי להחמיץ, אבל יתר הרגעים היו משמימים. בחוץ, ליד האולם, מצאתי, בתעלה קטנה, חוברת ישנה, בת שנתיים, של "קשת", שהוקדשה כולה לספרות הגרמנית החדשה, זו שהחלה את דרכה ב-1947, בתוכה קראתי את בל וגינתר גראס בפעם הראשונה בחיי. יש מעט מאוד דברים ששמרתי מאז. את החוברת הזאת שמרתי.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו