בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

אפריקה-ישראל | תחפושת של צבר

הנך צודק חברי הצבר-העולה, בזהות בדויה כולנו חיים. סוף סוף, הפור נפל

תגובות

חרג מהרגלו, חברי הצבר. צילצל אלי הפעם הזאת. מה זאת אומרת מצלצל היום? הרי תמיד התמיד לחכות לשיחה הימני, והיום לא הוא לבדו אלא המועד עצמו השתגע. בשמים פזורים עבים כבדים, היום מהופך ומחופש ללילה. אף אנשים הרבה בעולם שהו ביום-לילה, כי החמה העדיפה להציץ בעד שבעים ושבע שמלותיה הלבנות בבנים ובבנות המועדפים עליה בלבד, מתוך קנאותה ושליטתה המוחלטת בעולם, והצליחה לגרום לכל הבריות להאמין כי מנהג איפה ואיפה לה.

הזדרז, חיש קל בוא אל היכל התרבות בירושלים, כאן נשף תחפושות, כל אשר חפצת בהבל חייך ועמלת יום וליל וטרם השגת ולו בחלקו, תוכל להגשים במלואו בזמן שבו אתה מסוגל להשיל את אדרת כבודך מגופך או עוטה בשרך בה. כך נאם חברי הצבר בנעימות, ונשף לתוך אוזני את האוויר הצבור מריאותיו, אות כי הוא סוער ונסער.

ואני ייחסתי, במודע ושבלא מודע, עודפות עושר ואושר לזהות הצברית, ואף דמיינתי קרן אור על ראשו, ובלא פשרה אמרתי: בוא אבוא אל נשף תחפושות אך ורק אם תסכים במלואה לדרישה הבאה. אתה תחבוש זהות עולה חדש, ואני אעטה זהות צברית. והנה חברי הצבר, שתמיד לטש עין בסל הקליטה, בדיור עמידר ובכמה וכמה תמיכות כספיות המוענקות לעולים, הלם לבו בחוזקה וצהלה פרצה פיהו, כאילו תוקף ההצעה יפוג בן רגע, ודרש בתוקף: אין מטילים פור, ואין חזרה מן הזהות החדשה ומן המעמד המוחלף, עולה-צבר, צבר-עולה, נותרים, פסק.

יצורים חיים ודוממים, מורדים בכפייה תרבותית, יציבים ושלווים, עמדו בנשוב רוח. העולם מנצל את היום הזה, מגלף מבשרו זהות בדויה וחושף את תמצית מהותו. בנוסעי ברכבי, רצים ילדים בדרכי, מהירותם עולה על מהירות הנסיעה. והנה איש רך פנים ועדין קול, שמלה עוטפת גופו, גופו ונפשו שלווים בו; אשה עם זיפים, מעיל עוטה גופה וכובע קאובוי חבושה, מורמת ראש פוסעת בבטחה מופגנת בזוג רגליה בארץ הזאת, המאלצת אותה לטמון זהותה האמיתית בנבכי נפשה.

בהגיעי לנשף התחפושת עצר מתקתוקו התמידי השעון בידי. הוא הגיע אל נקודת האמת שאליה שאף ללא קץ. אנשים בתחפושות נראו קרובים יותר מאי-פעם לעצמם ולקול האמיתי בתוכם. בין המחופשים, איש נשא ראשו השמימה והביט בעד טלסקופ בתנועת הכוכבים, הניע ראשו אנה ואנה כלא מאמין. והנה בפעם הראשונה הביט בי בהשתאות חברי הצבר-העולה, ומתוך זהותו החדשה נדמה היה כי הוא מלמל מלים מקוטעות ומקרטעות כעולה חדש: האם אתה חבר באקדמיה ללשון העברית, הוא שאל. בהתעלמות מופגנת משאלתו, השבתי בשאלה נגדית: היכן עלית וכמה חודשים עברו מיום שכפות רגליך דרכו באדמת הארץ הקדושה, הלא אבק מעלים בגדיך. איש זר שהיטה אזן קשבת לשיחתנו הציע: לא התנהגות האדם היא אמת המידה להערכה ולשיפוט, אלא הזהות, בדויה או אמיתית, שאנו כופים עליו.

לא חברי ולא אנוכי טרחנו לתת מענה לשאלות. תשובה נדרשת בכל מקום שאדם לובש תחפושת תרבותית, מחביא את זהותו אמיתית, מתקיים בהכחשה תמידית לשאיפותיו הצודקות. נדמה היה לנו שהזמן והמקום התייצבו בנקודת האיזון שלהם, נקודת האפס שאליה שאפו בלא הרף להגיע. חברי ואנוכי חשנו שלווה מוחלטת, כאילו עמדנו בחלל החיצון במקום שחדלים כוחות המשיכה, ונדמה היה לנו כי כל סודות הבריאה והכליה המתמיהות את האנושות שקופים היו.

והנה חברי הצבר-העולה יורד לביתי, בית עמידר, ואנוכי העולה-הצבר עולה לביתו, פנטהאוז בגורד שחקים בצפון תל-אביב. איש איש לובש את משאלת לבו, בוהה בפליאה בזיוף חברו. חברי הצבר-העולה נולד לאב יהודי-מרוקאי ולאם יהודיה-אמריקאית. בגדי אביו, מכנסי סרוול קנדרישי, גלביה ותרבוש, תלבושת אמו שמלות נמוכות מותניים ומעלימות קימורים, תלויים על קירות הבית ומעלים אבק. בה בעת, חברי הצבר-העולה צופה בלבוש אמי התלוי למזכרת: קמיס - שמלה מעין גלימה; מקנט - אבנט; ונטלה - מעטפת לכתפיים; ולבוש אבי: בת-תהולת - מכנסים רחבים בברכיים המסתיימים בהידוק מתחת לברך; חולצה ארוכת שרוולים לבנה ומצנפת צחורה תלויים בקרן הבית ונשכחים.

בעוד אנוכי אץ אל עמדת הטלפון, תהה חברי הצבר-העולה אותה תהייה שעלתה בי: אתה אינך אתה, אלא תוצר של אידיאולוגיה הנכפית מלמעלה, מלבד גנים מאומה לא ירשת מהוריך. אכן כן, הנך צודק חברי הצבר-העולה, בזהות בדויה כולנו חיים, ואף משכנעים עצמנו כי אנו שיקוף של עצמנו. סוף סוף, הפור נפל, חברי הרעיש ברעשן, וצעק: מעתה ואילך נגנה מדי שנה את מסורת הורינו המיובאים כדי שייעלמו מבתינו. הלוואי, השבתי, השכחה מקורה באי-אזכור; גינוי הוא הדרך היחידה להנצחת הדבר שמבקשים לשכוח. הלא מדי שנה אנו מגנים את המן האגגי ודורשים את מחיית שמו, ברם הוא האחד האנשים ששמם ממשיך להיות מוזכר בהיסטוריה האנושית, ושמו מקודד היטב במוחותינו וממשיך להיות מקודד במוחות הדורות הבאים.

התחפושת קירבה אותנו אל המהות הפנימית שלנו, אולם בלבלה, בללה בלבנו. שבנו לדמותנו המסולפת ובה בעת העולם קרם עור וגידים וקיבל משמעות, וכל אחד מאתנו שב אל ביתו ועטה את זהותו הבדויה, תוצרת התרבות. הזהות האמיתית נבוכה ונדחקה אל תוך נבכי הנפש. כאדם הנעמד בחוף הים ומתבונן באי בלב ים סוער, כך התבוננו באני האמיתי שלנו נבלע באני התרבותי, וודאי נמשיך להביט בו עד פורים הבא.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו