חז"ל נגד בלעם

שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים

יעקב מאיר, שאת מחשבותיו על פרשת השבוע אני קורא בעניין רב, נכשל הפעם ("תרבות וספרות", 11.3) בחטא כפיית הפרשנות המדרשית וזו המאוחרת יותר על הטקסט המקראי, על לא עוול בכפו. הדברים אמורים בבלעם: הפרשנות המאוחרת (שהיתה על פי רוב עוינת לבלעם), הצמידה לשמו את הפראזה שעליה חוזר גם מאיר: בא לקלל אך נמצא מברך. מאיר אף מגדיל וכותב: "רוצה לקלל אך נמצא מברך".

אבל היכן בסיפור המקראי עצמו נאמר שבלעם רצה לקלל? בלק רצה שיקלל, אבל בלעם עצמו סירב תחילה לבוא, ולאחר מכן אמר שידבר ככל שיורה לו האל. יותר מכך; הוא אומר: "לא אוכל, לעבר את-פי ה' אלהי" (במדבר כב, יח). מה ראתה הפרשנות המאוחרת להתגולל על בלעם - זה כבר עניין אחר (חז"ל מתגוללים על כמה וכמה דמויות שהמקרא דווקא מציג אותן באור נייטרלי, ופעמים אף חיובי, כמו עשו); מה ראה המקרא לספר שבמלחמה שהתחוללה לאחר מכן נגד מואב ומדיין הרגו גם את בלעם? גם זה מצריך עיון. אבל במעשה נבואת בלעם אין כל כוונה מצדו לקלל.

גם על חלקה השני של הפראזה - "נמצא מברך" - יש לתהות. האם "עם לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב" הוא ברכה? עצם נכונותה של הפרשנות היהודית לראות את נבואת הבדלנות, הקסנופוביה וההסתגרות הזאת כברכה מעידה על פתולוגיה עמוקה מני ים, שאת פירותיה הבאושים אנחנו קוצרים כל הזמן ונמשיך לקצור עוד זמן רב.

חגי דגן

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ