בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

פרס לפרס

תגובות

"קרן נתן גוטסדינר, הפרס לאמנות ישראלית 2010", אוצרת אלן גינתון, מוזיאון תל-אביב לאמנות

עכשיו, כשעתידו של פרס קרן נתן גוטסדינר לאמנות ישראלית לוט בערפל והפרס לשנה הבאה הוקפא בינתיים, ראוי לבחון את תולדות הפרס ותרומתו לאמנות הישראלית. הפרס ניתן מאז 1995 לאמן שעדיין לא מלאו לו ארבעים במתכונת של תערוכה המלווה בקטלוג ובפרס כספי. ב-2006 אימצה הקרן את המודל של פרס "טרנר" הבריטי. תחילה נבחרים מועמדים סופיים, המוצגים בתערוכה משותפת מלווה בקטלוג. במהלך התערוכה נבחר שופט נוסף, שלא היה בוועדה לבחירת המועמדים הסופיים, והוא שבוחר את הזוכה בפרס. המודל הזה הצליח לעורר עניין בתקשורת ובקהל הרחב, שהוזמן להביע את דעתו. בקרב כמה אמנים נשמעו קולות שקראו למנות ועדה שנייה לבחירת הזוכה הסופי, ואכן בתחום הזה כדאי לשפר.

הפרס במתכונתו הקודמת והמשופרת הביא למוזיאון תל-אביב שורת תערוכות של אמנים צעירים חשובים ורבגוניים מאוד, כמו יואב שמואלי, אוהד מרומי, יהודית סספורטס, עדי נס, אחלאם שבילי, נילי אגסי, שרון יערי, סיגלית לנדאו, טליה קינן, ארז ישראלי, נירה פרג ואחרים. בתערוכות חרגו האמנים המתחרים מבידודם בסדנאות והכניסו פעם בשנה אנרגיה חיובית וצעירה במוזיאון, עד שאפשר היה לחוש במתח באוויר. ראוי להצטער אם זו תהיה התערוכה האחרונה: הפרס יחסר לאמנים הצעירים, לשוחרי האמנות ולמוזיאון תל-אביב. אחרי 15 שנות פרס הגיע הזמן לתת לקרן גוטסדינר עצמה אות כבוד של האמנות הישראלית.

השנה מפגישה התערוכה שלושה אמנים משובחים, שהם שונים כל כך זה מזה עד שמלאכתו של אותו שופט סופי נראית בלתי אפשרית כמעט.

יאן טיכי, לאחר תערוכה מופתית במרכז לאמנות עכשווית בתל-אביב, מציג את מיצב מס' 13, הממשיך את חקירת יחסי האור והחושך, בלי פטפוט. טיכי יצר עבודת חלל יפה, מעודנת ונבונה, המפעילה את המבקר הפאסיבי באופן מעודן, הופכת חלק מהדו-שיח הכמו מוסיקלי בין החושך לאור. המבקרים נכנסים מבעד לווילון החושך אל החלל הראשון האפל, שיש בו רק תיבת אור אחת, קטנה, שאת אורה מעמעמת עד כדי חשיכה שקופית. מקור האור היחיד הוא צמד מוטות אור כתומות, זעירות, עם דמותו של מכוון מטוסים - חיזיון אניגמטי של שיגרת מטוסים.

בחלל השני, הגדול יותר, יש שני מלבני התרחשות, ערטילאיים וממשיים בעת ובעונה אחת, מוקרנים על הקיר ועל הרצפה ומקבילים זה לזה. מתוך האפלה מזדחל פס אור, כמין תעלת מי-אור לאורך חומה לילית. כשהוא כבה מתחיל דיאלוג מורכב ומהפנט בין שני שטחי ההנפשה: גחליליות מרפרפות נמשכות אל גופי אור גדולים, הזורחים ודועכים כבשיח של צלילים מוסיקליים, ובינתיים קרן אור חודרת לתוכם, קופאת ונמשכת - כסוגי קיום שונים של האור בחושך: זה הגיאומטרי-הלוגי וזה האקספרסיבי-החמקני. ירח עולה במילואו על פני הקיר ומיד מתחיל להיגרע, עד שלבסוף חושך ודי. ואז חולפים שוב על פני מכוון המטוסים, התת-מודע הצבעוני של התערוכה.

שחר יהלום, ב"ארץ הפטל", בראה עבודה שהיא מעין נוף בזעיר אנפין, עולם כפורי של פגיעות אין קץ ופוטנציאל עדין של פציעה. אודם הפטל היחיד המצוי בתערוכה מצוי בעבודת ההכנה בקטלוג; שריפה בשדה טרשים לילי, ואילו "ארץ הפטל" עצמה מסנוורת בלובנה - הקרח שבא אחרי האש. אחרי שנכנסים אל החלל הקר והבוהק, מתרגלת העין לאט לנוף הקרחי, נוף אפוקליפטי שלאחר חורבן, של שרידי ציוויליזציות שהיו לקרחונים או לרכסי הרים קפואים, מבוך כמין אר-דקו. ב"מושבה" הקרובה לפתח גולש ה"נפט" השחור על המצוקים, צורב בהם כתצריב. מתוך ומסביב למושבות הקרח נמתחות חכות דיג אל הנקיקים. במושבה הפנימית נפער מכתש עמוק שקירותיו זולגים אל האגם השחור שבקרקעיתו; מדי כמה שניות נשאבות בו בועות של דם והשארית גולשת בחזרה למעמקים. יש לבחון את צדו התחתון של הגל למטה, היפוכו של הלובן מעל, הקם להחריב את החורבות.

דור גז ב"מטעי האומה" בונה סביבה של זיכרון המכילה את מעגליו השונים: האישי, המשפחתי, הקיבוצי. הזיכרון הזה מנסה להבין את הפיצול הפנימי של ערבי-נוצרי ישראלי שמשפחתו קשורה במדינה היהודית הציונית. גז משתמש בחומרי גלם אוטוביוגרפיים, תיעודיים-היסטוריים, ראיות בשטח, כדי לברוא מקום המכיל הן את הזיכרון הקיבוצי הישראלי והן את זה הערבי בתוכו ומחוצה לו. מעצם טבעה, תערוכתו אינה מגובשת ומהודקת כשלדי תערוכותיהם של יהלום וטיכי. היריעה רחבה מכדי להכיל את כולה. שיאה של התערוכה הם דווקא צילומי הסטילס. בסדרה "אורנים" גז מצלם ביערות אורנים ממזרח ללוד, שנטעו אותם בצוותא פועלים ערבים ועולים חדשים יהודים, אך המבט שלו חושף איזו אמת מצמררת. הוא מצלם ילדים אך בשחור-לבן חמורי סבר ולא בצבעוניות של תצלומי פיקניקים, ופתאום המתקנים נדמים למתקני צבא או מחנות ריכוז.

בתצלום פנורמי עצום ממדים, המונח בתיבת אור ההופכת אותו לחיזיון חי כמעט, שני רוכבים פלסטינים חולפים כסופה בין עצי היער, בין שולחנות העץ של קק"ל ומדורת זבח הבשר - חולפים בשחרור והתרסה ואולי כרוחות רפאים - ויפה הניגוד שבין הנע לנייח. בסדרת "מטעי האומה" מוצגים תצלומי ארכיון מעובדים, שבלעדי הכיתובים אפשר היה לטעות ולחשוב שאלה הם רק פועלים יהודים וציונים, אך יש ביניהם גם פועלים פלסטינים, וביניהם סבו של גז וסבתו, שרואים רק את ידיה אך שומעים את קולה, קולה של אם המשפחה האוסרת "לדבר פוליטיקה לפני המצלמה". אחרי כן הם נראים עם אבטיחים וצברים, הקושרים בין הדורות.

בהקרנה צדדית, בפריים נייח ורציף, נראה הסב מכין בסבלנות קפה שחור, מוקף בלובן המטבח והכיור. בווידיאו "עץ חלוץ", נראית סיעה של פועלים ערבים ויהודים מעמיסים שתילי עצים על משאית פתוחה לט"ו בשבט - גלגולו העכשווי של אותו מוטיב. בהקרנה הראשית, הנפתחת במעבר מיערות עצים מחטניים באור אירופי לרפרודוקציה של פרידריך - יער אשוחים מושלג התלוי בבית הסב, המספר את קורותיו בצניעות נדירה. את התערוכה מלווה קטלוג נאה שעיצב מגן חלוץ, החובר את שלושתם בחיבור מפרה, ומרחיב אל העולם היצירתי של כל אחד מהם.

כשהתחלתי לכתוב את המדור הזה עדיין לא ידעתי מי מבין השלושה ראוי יותר לפרס, ועדיין איני רוצה להכריע. שלושתם טובים, כל אחד בדרכו ובשפתו, שלושתם כבר בשלים ומעוררי עניין, והעתיד עדיין לפניהם.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו