בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

"אלף לילה.קום" מאת ג'קי חוגי | אלף יום ויום

הספר "אלף לילה.קום" בנוי מסיפורים קצרצרים, שלכאורה פורשים יריעה רחבה על העולם הערבי, אבל בפועל קשה לגזור מהם מסקנה רצינית

תגובות

אלף לילה.קום ג'קי חוגי, ספרית מעריב, 352 עמ', 89 שקלים

ספר שמרמה אותך פעמיים הוא בדרך כלל ספר מכעיס. "אלף לילה.קום" מרמה אותך פעמיים ובכל זאת לא כעסתי, כי מצאתי לו שימוש. משמו של הספר, שנכתב על ידי ג'קי חוגי - מי שמשמש כיום פרשן לענייני ערבים של גלי צה"ל, ובעבר היה הכתב לענייני ערבים של "מעריב" - אפשר להבין כי מדובר בספר שעוסק בדרך שבה האינטרנט משפיע על החברה הערבית, או בסיפורים שפורסמו באינטרנט על העולם הערבי, או במשהו אחר שקשור באינטרנט. אחרי הכל, הסיומת "COM", היא הסיומת המוסכמת על כולנו כי באינטרנט עסקינן.

האמת אחרת לגמרי. הספר נפתח בפרק שעוסק בהשפעות האינטרנט על העולם הערבי, עניין אקטואלי בתקופה שבה מהפכות חברתיות ופוליטיות מתחוללות בעולם הערבי, שהמדיה החברתית המקוונת משחקת בהן תפקיד מרכזי, אבל פרק זה הוא רק אחד מתוך עשרת פרקי הספר שעוסקים בנושאים, שבינם לבין האינטרנט אין כמעט דבר (שיעים, דת והלכה, מין וזוגיות ועוד). מכאן, שכותרת הספר מתייחסת למעשה לעשירית מתכניו.

הבעיה השנייה של הספר נעוצה ביומרה שלו "להפגיש את הקורא עם סדר יומו של העולם הערבי", כך לדברי חוגי, כבר בשורה הראשונה של הספר. בעיה זו נובעת מז'אנר הכתיבה שנבחר - ז'אנר הסיפורים הקטנים, שלא לומר הקטנטנים. חוגי, שמסקר את העולם הערבי זה שנים רבות, נתקל במהלך הקריירה שלו באינספור סיפורים המציגים פכים קטנים מהעולם הערבי: אשה מסודאן שהחליטה ללבוש מכנסיים ועוררה את זעם השלטון, בעיית הריבוי הטבעי במצרים, אדם שאוסף מודעות אבל בסעודיה, בלוגר ירדני שהכעיס את השלטונות, חגיגה של זוגות חד-מיניים במלון באבו דאבי ועוד.

סיפורים מעין אלו מתפרסמים מפעם לפעם כאנקדוטות פיקנטיות ואזוטריות בעיתונות הישראלית. לעתים הם נועדו להציג את העולם הערבי כמוזר ומשונה, לעתים כפרימיטיבי, לעתים כמתחדש, ואולם כמעט תמיד הם יהיו מנותקים מהקשר רחב. חוגי אסף אותם וכרך אותם לספר.

הנה סיפור לדוגמה, המופיע בפרק "ג'יהאד וטרור": מאג'י, כלב רועה גרמני, שימש כמרחרח בכניסה לפרלמנט העיראקי, שתפקידו לבדוק אם הבאים בשעריו נושאים חומרי נפץ. יום אחד החליטו מפעיליו לתת לכלב חופשה בת שבוע, ועל כן, בצעד הגיוני להפליא, נסגרה במהלך אותו השבוע הכניסה לפרלמנט בפני עיתונאים עקב העדרותו של המרחרח הראשי. מה למדנו מהסיפור הזה? שום דבר. זה מסוג הסיפורים שמעבירים שתי דקות נסיעה ברכבת, מסוג האייטמים שאתה קורא ואומר לעצמך "איזה אנשים מטומטמים יש בעולם", מסוג הטקסטים ששוכחים 15 שניות לאחר קריאתם. בספרו של חוגי, האייטם הזה הוא אחד מתוך 127 אייטמים, המוצגים האחד לצד השני כשהקשר ביניהם רופף במקרה הטוב.

בפרק "דת והלכה" מופיע סיפור על אשה ממצרים, שקיבלה גט באמצעות הודעת אס-אם-אס. היא הלכה לבית משפט והדיינים פסקו שאי אפשר לגרש אשה בדרך זו, כי לא ניתן לומר בוודאות אם הבעל שלח את המסרון או מישהו אחר. האם כעת אנחנו יודעים משהו עמוק ומשמעותי יותר על הדת וההלכה בעולם הערבי? על זוגיות? על יחסי גברים-נשים? כך בנוי הספר כולו: סיפורים קצרצרים, שלכאורה פורשים יריעה רחבה על העולם הערבי - מושג שהוא פיקציה - וכאילו מציגים תמונת מצב, אבל בפועל קשה לגזור מהם מסקנה רצינית.

האם אין ביהדות פסקי הלכה שהאדם החילוני תופש כהזויים? פסקי הלכה שדנים בשאלה האם מותר לגוי להדליק ליהודי סיגריה בשבת בזמן שהוא לועס מסטיק שהכניס לפיו לפני כניסת השבת? האם חסרים פוסקי הלכה יהודים, חלקם נחשבים לפוסקי דור, שהשיער סומר כאשר קוראים את טיעוניהם? מובן שיש. וכעת נשאלת השאלה: מה היה קורה אם בעולם הערבי היה יוצא ספר שהיה מציג את החברה הישראלית דרך הסיפורים האלו? מה היה לומד הקורא הערבי על החברה בישראל דרך סיפור על שר לשעבר שנתפס כשהוא מבריח אלפי כדורים דרך נמל התעופה? שכל השרים הישראלים הם מבריחי סמים? מה היה לומד כשהיה קורא על הסערה שחולל מנחה תוכנית טלוויזיה שזרק כדורי שוקולד לפיה של אשה שמנה, מנחה שלאחר מכן התאבד?

רק לעתים רחוקות מרחיב חוגי סיפור מעבר לעמוד אחד או שניים. או אז נהנה הקורא מניתוח עומק, לעתים מרתק, של אירוע מסוים. דווקא העובדה שמדובר במקרים נדירים, ודווקא מכיוון שהם מצביעים על יכולתו של חוגי לספר סיפור, נחשף הספר כהחמצה גדולה. נראה שבמקום להשתמש בניסיונו, ראייתו המקיפה ותובנותיו, העדיף חוגי להשתמש בארכיון ידיעותיו.

ז'אנר זה אינו פסול או מחוסר הצדקה, אך יש להכריז עליו מראש ולא לטעון שהספר יספק "תמונת מצב אקטואלית של התהליכים המהפכניים העוברים על החברה (הערבית)". במקרה זה, זוהי, על פי רוב, הצהרה חסרת כיסוי. ובכל זאת, יש לו יתרון: מי שמחפשים דרך להעביר כמה דקות, בנסיעה באוטובוס, ברכבת, בהמתנה לרופא שיניים, ימצאו בו את כל מבוקשם. ללא צורך להתעמק או לזכור את מה שקראו לפני שלושה עמודים, יכולים הקוראים לעכל עוד אייטם (שהיה חדשותי לפני חמש או שש שנים), להנהן בראש בחוסר אמון ולומר לעצמם: "הערבים האלו. לא להאמין".

ד"ר יובל דרור הוא ראש המסלול לתקשורת דיגיטלית בבית הספר לתקשורת של המכללה למינהל



מחוץ לנמל התעופה בביירות. לא יותר מאנקדוטה



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו