בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

פותחים ספר: שיחות עם המאהב שלי ואשתו | אלאונורה לב

ברומן החדש של אלאונורה לב "שיחות עם המאהב שלי ואשתו" (נ.ב ספרים) מנהלים גבר ואשה, במשך שנים, משא ומתן עיקש על אהבה ופחדים, על סקס ושירה. כשהם מזדמנים במפתיע למסע משותף, בין נופים ספוגי זוועות וזכרונות, עומדת בפניהם עוד שיחה אחת, אחרונה

תגובות

ממה אדם עשוי. היו לו אמא ואבא פעם. על מה הם חשבו כשהוא לא היה. היום יש לו בית וילדים ועבודה. שפה שהוא חולם בה. דאגות של כסף ובריאות ומעשי איבה. לבטים קבועים שהוא תמיד משתיק, אולי בכל זאת צריך להכין איזה נתיב מילוט: איזו תוכנית ב', לפחות, האחריות מחייבת. ויש שירים שהוא אוהב. בקרים טובים של ריח קינמון-קטיפה חם מלטף לאט את החושים, חיוך יקר שמכוון אליו. ספרים ועוד דברים שהוא מבטיח לעצמו ולעולם אין זמן. הוא עשוי מהסיפורים, חלקם ללא מלים, שהוא מספר לעצמו על הלא-ידוע. הלא-נשלט. הבלתי-נסבל. ממרחקים סגולים שעוד קוראים לו לעופף, לבוא, לגעת, אבל הוא מתחיל לחשוב בסוד שזה אולי כבר לא יקרה (ה"אולי" הזה הוא כמובן, עדיין, סייג לכניעה ולוויתור. לחש פנימי קטן-עקשן: לא. עוד לא מאוחר. עוד יש זמן).

הוא עשוי מנוסטלגיה יד-שנייה לאשליות גדולות שאיבדו את תומתן: מהפכות מפוארות ונוראות שהגיעו אליו רק מפי השמועה, שלא הספיק להשתתף בהן ולא להיכוות ולהתאכזב מהן.

ומנפקדים-נוכחים שמתעקשים להצטופף לו בחיים ולהפריע. רפאי כפור אפורים, ספק מכרים אינטימיים, ספק זרים גמורים. שוב הוא מגרש אותם ושוב הם פה, משנה לשנה, מסתננים חסרי נימוס, מסרבים להימוג אל החושך שקטים ונשכחים. ואיך יקשיב לעצמו, נקי מחיקויים ומזיופים ומהכחשות. איך יבין איפה הוא מתחיל ואיפה הוא נגמר. ולמה. אחת עליזה, למשל, אחות רחמנייה מהצפון, ליזה-ליזי-שלך, שלבה הטיפש יצא, שנים, אל בלופר תל אביבי, סרן מיל, רודף נשים חדל-אישים שעשה ממנה צחוק. מה עלה בגורלה של אותה עליזה-ליזה-ליזי. כמה זמן לקח לה להיגמל ממנו ומשקריו, למצוא לה מישהו אחר. האם עמוק בפינת הנפש צרובה לה עד היום, זכר לחורבן, צלקת האהבה הנכזבת. או דניאל, שדהר אל מפץ מותו צעיר ותמים וחרמן, ליל חורף אחד מזמן, ושום דבר לא יכפר. או למשל אחד, הירש מנדלבאום. נפקד-נוכח נודניק, הרבה שנים.




תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו