בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

תשומת לב | הלך רוח

תגובות

ב"שיחה", ספרו העיוני החדש של המשורר והאנתרופולוג זלי גורביץ' (בבל), הופכת האנתרופולוגיה לשירה. וזאת, בין השאר, מפני שיחסי אנוש - בעיקר השיחה עצמה - מתמחשים כאן לכלל יחסי גופים בחלל. השיחה נתפשת לא כמעניינת או משעממת או נמרצת ושאר הפשטות, אלא כמשהו המתרחש "על", או "מול", או "ליד". גופים השכובים זה על זה, או עומדים זה מול זה, או פוסעים זה ליד זה.

לא במקרה אמרתי "על, מול, ליד". כי שלוש מלות היחס האלה הן בדיוק מה שמציין את שלושת הסוגים - או אולי ההיבטים - של השיחה על פי גורביץ'. שני ההיבטים הראשונים אינם מפתיעים: הרי אין צורך לומר שהשיחה היא על משהו, או שהמשוחחים שרויים זה מול זה. מפתיע יותר - וכאן תרומתו העיקרית של המחבר, אם כי לא עיקרו הכמותי של הספר - ההיבט השלישי, מה שהוא קורא בשם "לידיות". לא על ולא מול, אלא ליד. המשוחחים שרויים זה ליד זה, והם יוצאים יחד לטיול, או למשהו דמוי טיול. לא "מעגל שיחה", הסובב על נושא משותף, וגם לא פנים אל פנים, כשפנים פוגשות פנים שממול, אלא "טיול בדברים", כשה"אמצע" שבין המשוחחים, עולמה של השיחה, "מתפתל כמו שביל, או שני שבילים, זה עם זה, זה ליד זה".

המוחשיות של התיאור מסגירה במקרה אחרון זה, של ה"לידיות", את הקושי שבהגדרת סוג זה של שיחה. מהי בדיוק שיחה המתפתלת כמו שביל? איך יכולים שני בני שיח להתפתל זה בצד זה כשביל אחד? ואם מדובר בשני שבילים המתפתלים זה ליד זה, מדוע זוהי שיחה? מדוע לא שתי נפשות המהרהרות כל אחת את הרהוריה, גם אם הן הולכות זו בצד זו?

ההשראה לקישור שעושה גורביץ' בין שיחה לטיול באה מן הלשון העברית, וספק אם יש לה סימוכין בשפה אחרת. מדובר בקשר, שגורביץ' מעיד עליו שאינו ברור ואינו מוכח, בין המלה "שיחה" לפועל "לשוח", כלומר בין לדבר ולטייל, בין הפסוק "אשפוך לפניו שיחי" (תהילים קמ"ב 3) לבין הפסוק "ויצא יצחק לשוח בשדה" (בראשית כ"ד 63). מכוח הקשר הזה (ואחת היא אם הוא מוכח או אינו מוכח, שהרי החשיבה בת ימינו, וקודם כל הפילוסוף הצרפתי דרידה, מרבה להסיק מסקנות מאטימולוגיה דמיונית) נוצר ה"טיול בדברים", הסוג או ההיבט השלישי של השיחה. נוצר מה שהמחבר קורא לו גם "התהלכות", בניגוד ל"הליכה". הנה כמה פסוקים קטועים מתוך דברי המחבר: "ויצא יצחק לשוח בשדה... הליכה בשדה פירושה תשומת לב להליכה, התענגות על ההליכה, חגיגת הפנאי, הפנייה להליכה, ההופכת בכך להתהלכות (בראשית ג 8): ?וישמעו את קול ה' אלוהים מתהלך בגן לרוח היום'. אלוהים מתהלך בגן, לא הולך לשום מקום... גם נוח ?מתהלך את' אלוהים ... ההתהלכות מיוחדת ושונה מהליכה, ועל כן אינה רחוקה כלל ממפגש ומשיחה... היציאה לשוח מנוגדת לרוח היומיום העסקני, מכוון המטרה, המתרוצץ... ההתמקדות בדבר מתפזרת לשיוט מילולי".

שורות סוגסטיביות, ועם זאת הן מעוררות שאלות לגבי ה"לידיות" או "ההתהלכות". האם לשוחח "ליד" משמע לטייל יחד בשדה ולדבר? או שמא ניתן לטייל בדברים גם בשתיקה ולבד? האם אלוהים המתהלך בגן ונוח המתהלך "את" אלוהים עושים אותו דבר עצמו, "מטיילים בדברים"? האם מדובר בקרבה ששיאה נשיקה או בקריאת ספר ביחידות? האם ההינתקות המסוימת מן ה"על", כלומר ממושא השיחה, וההיפתחות לעולם שבחוץ די בהן להעמיד סוג נפרד של שיחה?

כדאי להתעכב על תכונה מסוימת של המצב המתואר, העולה מן השורות האלה, ובייחוד על הניגוד רב המשמעות בין "הליכה" ל"התהלכות". ההתהלכות, בניגוד להליכה, נאמר כאן, היא סוג של הליכה שמתלווית לה "תשומת לב להליכה", או "פנייה להליכה". כלומר, המטרה החיצונית של ה"התהלכות", מטרת הטיול, משנית היא לעצם ההליכה וההתענגות עליה. יתר על כן, ייתכן שאין לו, לטיול, שום מטרה: אלוהים המתהלך בגן "לא הולך לשום מקום". "ההליכה היא עצמה המשימה וההרפתקה של היום", מצטט גורביץ' במקום אחר את הנרי דייוויד תורו, הטיילן האמריקאי הגדול, ומזכיר בין השאר את השיוט סביב העולם של ז'ול ורן, או הפלאנריזם (השיטוט) של בודלר בחוצות פאריס, שיטוט לשמו. במקום התמקדות בדבר מדובר ב"שיוט (גם שיטוט?) מילולי", ובמקום "רוח היומיום העסקני, מכוון המטרה", מדובר ב"חגיגת פנאי". בת שבע היוצאת לשוח עם הרוח נהנית, מתברר, מסוג כזה של פנאי.

והנה, בסמיכות פרשיות מוצלחת, ראה אור בימים אלה ספר שונה מאוד, תרגום של המשוררת ליאורה בינג-היידקר לכמה טקסטים על הריקוד, פרי עטם של שני משוררים צרפתים דגולים, סטפן מלרמה ופול ואלרי ("על הריקוד", הקיבוץ המאוחד). לתרגם את מלרמה, שהפרוזה שלו לא הרבה יותר פשוטה משיריו, הוא תמיד מעשה הרואי, והמתרגמת מתמודדת אתו במרב ההצלחה האפשרית. אבל מה שבלט לעיני - וזאת אצל ואלרי, שדבריו בהירים הרבה יותר - הוא הדמיון בין האפיון שהוא מאפיין את הריקוד והאפיון שגורביץ' מאפיין את ההתהלכות.

שוב ושוב מדגיש ואלרי את העדר המטרה החיצונית בפעילות הנקראת מחול. בדיאלוג של ואלרי בשם "הנפש והריקוד" שואל סוקרטס "מהו לאמיתו של דבר הריקוד?" ובן שיחו משיב: "מה ברור מזה תבקש מן הריקוד, זולת הריקוד עצמו?", בעוד שפעולותינו האחרות, אומר ואלרי בטקסט אחר, "נובעות בזו אחר זו מצרכינו", יש לנו יכולות שהן "מיותרות ביחס לצרכינו", רשמים הנקלטים ו"אינם מועילים לנו כלל, אינם שימושיים, אינם ממלאים תפקיד כלשהו בפעילות המערכות החיוניות להישרדותנו". האדם הוא בעל החיים היחיד המייחס חשיבות ל"תפישות חסרות תועלת ולפעולות הנעדרות תוצאה פיסית חיונית". וכל האמנויות, בדומה למחול, הן פעולות כאלה, ש"אינן מכוונות אל המועיל". וגם השיר הוא "מחול רוחני": "מהי מטאפורה אם לא מעין פירואט של האידיאה, אשר מתקרבים בעזרתו לדימויים או לשמות שונים? ומהן כל אותן פיגורות המשמשות אותנו, כל האמצעים ההם, כגון החריזה, שיכולי המלים, הטענות הסותרות, אם לא ניצול של כל משאבי השפה, המנתקים אותנו מעולם המעשה על מנת ליצור לעצמנו, אף אנו, את היקום הייחודי לנו, נחלה מיוחסת של המחול הרוחני?"

הקשר בין שירה למחול, כאמנויות נטולות מטרה חיצונית, והניגוד בין שניהם ובין צמד אחר, פרוזה והליכה, הכפופות שתיהן למטרה, זוכים לדיון מפורט בטקסט אחר של ואלרי, "שירה ומחשבה מופשטת", שתירגם יורם ברונובסקי לפני שנים רבות ("שלוש מסות בפואטיקה", ספרית פועלים והקיבוץ המאוחד, 1982). "ההליכה, כמו הפרוזה", כותב שם ואלרי, "מועידה לעצמה מטרה ברורה. זו פעילות המכוונת לעבר משהו שברצוננו להצטרף אליו... ההישג הסופי של הפעולה (הוא) השגת מחוז החפץ. הריקוד הרי זה דבר שונה מכך לחלוטין. גם הוא, בלי ספק, מערכת של פעולות, אלא שמטרתן של פעולות אלה היא בהן עצמן. אין לריקוד מטרה מחוץ לעצמו... כאשר האדם ההולך משיג את מטרתו... השגה זו מבטלת לגמרי את הפעולה... המלים הומרו במשמעותן... בשירה ההיפך הוא הנכון: השיר אינו מת ככלות חייו. הוא נוצר, בעליל, כדי להיוולד מחדש מאפרו ולשוב ולהיעשות פעמים רבות עד בלי די מה שהיה".

האם אני טועה כשאני רואה קשר בין ההליכה של ואלרי לבין ההליכה של גורביץ'? בין הריקוד של ואלרי לבין ההתהלכות של גורביץ'? בין הניגוד הליכה-ריקוד אצל ואלרי לבין הניגוד הליכה-התהלכות אצל גורביץ'? במלים אחרות: האם אני טועה כשנדמה לי שאפיון השיחה ה"לידית" אצל גורביץ' יותר משהוא מאפיין סוג של שיחה, הוא מתאר חוויה של יצירה אמנותית? חוויה אסתטית? או, מאחר שמדובר באנתרופולוג שהוא משורר, חוויה של כתיבת שיר?

לעומת זאת, מה שוואלרי קורא "פרוזה", ומה שהוא וגורביץ' קוראים "הליכה", אפשר לקשר עם השיחה סוג א', השיחה "על", זו המתמקדת בנושא וחותרת למסקנה כלשהי בעניין אותו נושא. הרבה בתיאור שגורביץ' מתאר שיחה כזאת חל על הפרוזה הסיפורית: הרפרנציאליות, הסטיות מן הנושא, ההצפה על ידי הנושא, דחיית ההבנה ועוד. עם השיחה שעיקרה "מול", פנים אל פנים, מתקשרות שאלות של יחסי סופר-קורא, אני-אתה נוסח בובר לעומת אחרות נוסח לוינס, חשיפת התחבולה, שתיקה. אבל הסוג השלישי, ה"טיול בדברים", הוא הקרוב ביותר לחוויה השירית - והאמנותית - בטהרתה. ההסתלקות (היחסית) מן הנושא (שיחה סוג א') ומבן השיח (שיחה סוג ב'), ההתמקדות בשיטוט המילולי עצמו תוך התהלכות "ליד" הנושא, אינן יכולות שלא להתקשר עם הפעילות האסתטית חסרת האינטרסים של קאנט, ובמונחים בלשניים, עם מה שיאקובסון קורא "הפונקציה הפואטית" של הלשון, הממוקדת בשדר עצמו, בצורה המילולית.

שיחה? אולי. אבל שיחה שאינה "מומרת במשמעותה", כמו שאומר ואלרי, אינה מתפוגגת לכלל עשייה ("תן לי אש בבקשה", המתפוגג לכלל הדלקת גפרור), אלא מולידה מלים נצחיות: "מלה מתה, יש אומרים,/ בהיאמרה -/ אני אומרת: היא נולדה/ אותה שעה" (אמילי דיקינסון).



''ארבע רקדניות'', אדגר דגה, 1899



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו