בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

"מדינת הסטארט-אפ: מנוע הצמיחה הכלכלי של ישראל" | יפי הבלורית והאקזיט

דן סינור ושאול זינגר יצאו לפענח את סוד ההצלחה העולמית של הסטארט-אפ הישראלי. הם הגיעו עד ייבוש הביצות

תגובות

מדינת הסטארט-אפ: מנוע הצמיחה הכלכלי של ישראל

דן סינור ושאול זינגר. מאגלית: יהודה בן-מוחה. מטר, 259 עמ', 95 שקלים

מגיפת הסארס במזרח אסיה פרצה בעיצומו של פרויקט מטעם חברת ההיי-טק שעבדתי בה בטייוואן. הסמנכ"ל קרא לי ושאל בחשש אם אחזור למדינה מוכת המגיפה. עניתי לו שהתחלנו פרויקט ולא ניטוש אותו בגלל איזה נגיף; תוספת סיכון אינה תנאי, אך תתקבל בברכה. מרבית חברי בפרויקט הצטרפו אלי. טייפה נראתה כעיר רפאים מוכת דבר, מלון גרנד הייאט המפואר עמד שומם פרט לקומה אחת שאיכלסנו - והפרויקט המשיך כרגיל. בשוך המגיפה יצאנו לבילוי משותף עם צוותים מקומיים וזרים שחזרו, כולם מהנדסי תוכנה ותקשורת. לתדהמתם גילו שאיש מצוותנו לא הוכשר לכך באוניברסיטה: היו בנו כמה יוצאי יחידות טכנולוגיות מהצבא, די-ג'יי, ביולוג, ד"ר לארכיאולוגיה מקראית ופרהיסטוריון.

פריחת ההיי-טק בישראל והסטארט-אפים בפרט, נחישותם ומאפייניהם יוצאי הדופן של העוסקים בהם, הם תופעה ייחודית המעוררת עניין רב בעולם, ובצדק. דן סינור (עמית לחקר המזרח התיכון במכון האמריקאי "המועצה ליחסי חוץ", יועץ ומשקיע) ושאול זינגר (לשעבר עורך מאמרי המערכת ב"ג'רוזלם פוסט") מתפעלים מה"נס", וספרם מתארו באופן מעניין. המחברים שואפים לתת הסבר לתופעה, להציג את האיומים האורבים לה ולהסביר כיצד מדינות אחרות יכולות ללמוד ממנה. האם הצליחו בכך? זאת נראה בהמשך.

הספר נפתח בהברקה: מפת המזרח התיכון שנזקקים בה לזכוכית מגדלת כדי לזהות את ישראל, ענקית הסטארט-אפ העולמית. בהמשך מופיעים סיפורים מרתקים ועובדות מאלפות, ובראשם סטארט-אפ שאינו היי-טק: בטר פלייס, מיזם המכוניות החשמליות. סיפורו של שי אגסי, שנטש משרה מבטיחה למען חזון הגובל בפנטסיה והצליח לקדמו בעזרת שמעון פרס (שהוסיף הקדמה לספר), הוא פתיחה ראויה. היא מלווה בשורת נתונים מעניינים, המוצגים במספרים ובגרפים. הגרפים מדגימים גם את הברדק וחוסר הליטוש המלווים את הסטארט-אפים הישראליים, שכן הם מופיעים ללא כותרות.

אנחנו למדים שבעת חיבור הספר היו בישראל 3,850 חברות סטארט-אפ: חברה לכל 1,844 נפש; שבנאסד"ק רשומות יותר חברות מישראל מאשר מכל שאר העולם יחד, למעט ארצות הברית וקנדה (אך לא נשאלת השאלה שמא חברות משאר העולם פשוט נרשמות בבורסות האזוריות שלהן ואינן רואות בבורסות האמריקאיות את חזות הכל); שישראל היא הראשונה בעולם באחוזי הכלכלה המוזרמים למחקר ופיתוח: 4.5 אחוזים לעומת 3.2 אחוזים ביפאן שבמקום השני ו-2.7 אחוזים בארצות הברית; וכן הלאה. סגנית נשיא אן-בי-סי שואלת בפליאה: "מדוע כל זה קורה בישראל? מעולם לא ראיתי כל כך הרבה בלגן וכל כך הרבה חדשנות מרוכזים בנקודה קטנה אחת".

מכאן עוברים סינור וזינגר לשורה של סיפורי הצלחה ישראליים, תכופות משעשעים. הסטארט-אפ הקטן Fraud Sciences של צמד צעירים יוצאי יחידת 8200 הצליח בסוף שבוע אחד להבדיל בין לקוחות אמינים לנוכלים בקרב 100 אלף תנועות באינטרנט - טוב יותר מאלפי מומחים בחברת PayPal - על סמך רעיון פשוט להפליא, הגובל בחוצפה. מחוסר אמון בולט עברה פייפאל לקיצוניות השנייה וניסתה לרוכשם במחיר מציאה, רק כדי לגלות שהחבר'ה יודעים היטב מה הם שווים, ואומרים זאת דוגרי למנהל האמריקאי ההמום.

בהמשך עוברים לאינטל ולכל שאר השמות הגדולים: סיסקו, מיקרוסופט, גוגל, ומחוץ להיי-טק נטפים, ישקר, ועוד ועוד. תמצית הסיבות לתופעה יוצאת הדופן: החברה הישראלית אגליטרית ונטולת מעמדות בבסיסה, מקדשת את חופש הביטוי ונטילת היוזמה; מלחמת קיום מחייבת מגיל צעיר קבלת אחריות ודבקות במשימה עד לניצחון, וצבא העם יוצר רשתות חברתיות מקיפות במדינה קטנה; תוכניות יוקרתיות ויחידות עלית בצבא מקדמות חדשנות טכנולוגית; חברת מהגרים שירשו מאבותיהם דחף קיומי להצטיין ולשרוד מתוגברת בגל הגירה חדש עם בסיס טכנולוגי מוצק; ושורשים היסטוריים עמוקים וייחודיים מובילים לכל זה.

עד כאן טוב ויפה, וגם כמה טעויות אינן פוגמות בהנאה מהסיפור, שהוא סיפור גדול. עם זאת התיאורים, גם כשהם נכונים במהותם, מרודדים תכופות לסטריאוטיפיות פשטנית ומטעה. כך אנו למדים שבישראל תמיד "התחקיר חשוב לא פחות מהלחימה עצמה" ומופתעים לגלות שמסמכי היסוד של ישראל מאפשרים אליה הגירה חופשית. בנוסף, המחברים אינם מתמודדים לעומק עם הצגת מכלול ההיבטים של תרבות הסטארט-אפ הישראלית ומציגים תמונה ורודה המטשטשת בעיות כרוניות. חוסר הסדר נזכר בקצרה ואינו מתואר באמת. קוראי הספר אינם יכולים להבין עד כמה אכן יש בלגן, ומה משמעותו בחברות הסטארט-אפ ובהיי-טק הישראלי. אלתור והעדר תכוף של נהלים ומתודולוגיות מאפשרים אמנם זריזות והצלחות, אבל גם תורמים לכישלונות רבים, בעיקר בשלבים המתקדמים במחזור של חיי המוצרים והחברות.

אולם הבעיה האמיתית היא שבבואם להציג את שורשי התופעה בהיסטוריה הישראלית נכשלים המחברים בטעויות מביכות, הכללות פשטניות וסתירות פנימיות ואינם מצליחים ליצור סינתזה קוהרנטית (ניכר שאיש מהם אינו היסטוריון). הם פותחים בהקמת עיר חדשה בשלהי המאה ה-19, פתח תקוה (שתמיד סברתי שנוסדה כמושבה), שמתיישביה ייבשו ביצות בעזרת עצי אקליפטוס. מדויק יותר תיאור חשיבות הקיבוץ בהתגבשות החברה הישראלית, אך נותר מעורפל מה בחברה ובחינוך הקיבוציים גרם להישגים המיוחדים ואיך החינוך הקולקטיבי הצמיח פרדוקסלית אינדיבידואליסטים חדשניים. אשר למלחמת העצמאות, אנו למדים ש"הצבא הישראלי הוקם באמצע המלחמה מתוך ארגוני מחתרת, שרבים מאנשיהם הוכשרו בכלא עם רובי עץ". המחברים מצטטים היבט שולי זה ומחמיצים את תהליך ההתגבשות של רוח צה"ל ועצם הישראליות מתוך הפלמ"ח וקודמיו. והרי האתוס הפלמ"חאי מגלם כבקליפת אגוז את שורשי מדינת הסטארט-אפ: אחריות אישית טוטלית, תעוזה ו"יציאה מהגדר", מיעוט גינוני היררכיה, רעות וסולידריות, חוצפה ישראלית, מיומנות טכנית ואלתור, וביצועיות תכליתית של דבקות במטרה עד לניצחון. כל אלו מושרשים בקרקע המציאות, ולא בחזונות משיחיים או ב"הדר" ו"כבוד" חלולים. דגל הדיו, אלתור המסמל את גמר המלחמה וקביעת הגבולות במבצע בזק מזהיר, הוא סמל נפלא לכך.

מבריקה ההבחנה שבעצם הקמת המדינה יש אבטיפוס לסטארט-אפ, בהנהגת בן גוריון, אך מביכה טעותם בהצגת תפקידו של זה בבניית ערכי צה"ל. ככל שהדבר תלוי בבן גוריון, צה"ל היה נבנה בידי יוצאי הצבא הבריטי והאמריקאי, במנוגד לערכים הייחודיים שהמחברים מציינים. ואילו בנוגע להיבט היהודי אומרים המחברים ממש דבר והיפוכו. בתחילת הספר מגמדים היבט זה וטוענים כי לפליט מעיראק ומפולין אין כמעט מהמשותף, אך בהמשכו מביאים היבטים משותפים ליהדות על כל תפוצותיה, כמשמרת ומטפחת ויכוח ופרשנויות מחדשות נוסח התלמוד (ליהדות גם היבטים מנוגדים, שסותרים את תרבות הסטארט-אפ ומאיימים לדכאה). לתובנות מבוססות יותר מגיעים המחברים בהשוואה בין ישראל למדינות אחרות. דרום קוריאה ובעיקר סינגפור, הדומות לישראל ברמתן הטכנולוגית ובאיום על קיומן (הצבא הסינגפורי הוקם לפי המודל הצה"לי), לא הצליחו ליצור תרבות סטארט-אפ בשל היבטים בסיסיים של שמרנות חברתית ופוליטית, פורמליות מנומסת ו"כבוד" הגורר פחד משתק מכישלון. במדינות ערב העשירות, אותם גורמים בצירוף זכויות יתר למיעוט שליט וחוסר דמוקרטיה לא איפשרו חדשנות גם כשהושקע הון עתק בתשתיות.

כל זה מעמיד בסימן שאלה מטרה מרכזית של הספר: האם ניתן בכלל להפיק לקחים מעשיים ממדינת הסטארט-אפ הישראלית? כמה מהלקחים שהמחברים מציינים ראויים ללימוד, אבל נסיבות צמיחת תרבות הסטארט-אפ הישראלית הן כה ייחודיות וארוכות טווח, שלא ניתן לצפות למתכון כלשהו שיביא תוצאה דומה במקום אחר. להי-טק הישראלי זו חדשה טובה: סביר שהתעשיות המתקדמות ימשיכו להזדקק לישראלים ולמרכזי פיתוח וסטארט-אפים בישראל כמקור לחדשנות.

המחברים מבטיחים לבחון את האיומים על הצלחתה המתמשכת של ישראל, אך עומדים בכך חלקית בלבד. בריחת המוחות מטופלת מעט, הידרדרות מערכת החינוך בקושי נזכרת. האיום הגדול בעיניהם הוא השתתפות נמוכה בכלכלה של החרדים והערבים. אכן איום, אבל מבודד מהקשרו הרחב. תמוה שהמחברים משבחים כאן את נתניהו יקירם על סיסמאותיו, בלי לבדוק אם פועלו הפוליטי אכן מוביל לפתרון הפרזיטיות החרדית, ניכור הערבים הישראלים מהחברה ומהכלכלה והבעיות היסודיות. המחברים מתעלמים מהשפעות ארבעים שנות כיבוש והמשך הסכסוך ללא אופק מדיני ומהזרמים הגזעניים והאנטי דמוקרטיים החזקים הנלווים לכך, לצד קיטוב מעמדי וחברתי גובר. זהו האיום המרכזי: ערעור עצם היסודות לתרבות הסטארט-אפ - אגליטריות, דמוקרטיה, חופש ביטוי - והסכנה שיבריח מישראל את מייצריה. אילו השכילו המחברים להבין ולהציג את המתח הדיאלקטי המובנה ביהדות ובישראליות, בין פלורליזם פתוח לאוטוריטטיביות מסתגרת, בין מעשיות עניינית למשיחיות הזויה, היו מיטיבים לנתח את הסכנות הקיומיות לא רק לסטארט-אפ הישראלי, אלא גם למדינת הסטארט-אפ עצמה: מדינת ישראל.

בספר חסר עוד היבט משמעותי, שאמנם המחברים מראש לא התכוונו לדון בו, אך חשיבותו לקורא הישראלי גדולה: איך השפיעה פריצת ההיי-טק והסטארט-אפים על החברה הישראלית ועל מעורבות האליטות במתרחש בה? פריצה זו הפכה בבת אחת את ישראל לגורם מרכזי ומוביל בחזית החדשנות הבינלאומית. עובדי ההיי-טק, ששיעורם גדל בהדרגה עד ל-10 אחוזים מכלל העובדים במשק, טסים מהיום למחר לכל קצווי תבל ומרגישים כאזרחי העולם. כמעט רציתי לכתוב שמאז הצטרפותי להיי-טק טיסה לצד השני של הגלובוס היא בשבילי כמו נסיעה באוטובוס, אבל נזכרתי שכבר שנים רבות לא נסעתי כלל באוטובוס.

אנו מרגישים כחלק אינטגרלי מתרבות המערב ושוכחים שממש איננו כאלה. שקילומטרים ספורים מאתנו נמצאת גדר ההפרדה ומעבר לה מציאות מאיימת שלחלוטין אינה נחלתם של עמיתינו מארצות הברית, אירופה וחלקים גדולים משאר העולם המהווה את קו הייחוס שלנו. האם תנאי חיינו המשופרים עם מכלול ההטבות וסביבת העבודה המתקדמת, המקרינים גם על שאר השכבות המובילות בחברה הישראלית, אינם מרחיקים אותנו מבעיות היסוד של החברה והמדינה? שאלות סוציולוגיות אלה ראויות למחקר מעמיק. יש מקום לחשוש שהתשובה תהיה מדאיגה.

צמיחת ההיי-טק הישראלי בכלל ופריחת הסטארט-אפ בפרט הן תופעות מרתקות, שהבנתן חשובה והשפעתן על חיינו ניכרת. הן עדיין מחכות לתיאור ביקורתי וקוהרנטי, שאינו מתקבל בספר הזה. נותר רק לקוות שחוקרים נוספים ירימו את הכפפה ויתמודדו עם הנושא, ושהחברה הישראלית תשכיל להתגבר על הסכנות האורבות לסטארט-אפ, ולעצם קיומנו כאן.



שי אגסי משווק את המכונית החשמלית. פתיחה הולמת



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו