בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

משורר בשטח | שם מזחלות חורצות תחביר

תגובות

השקת ספר השירה "נסי מלים כלליות יותר" מאת טלי לטוביצקי (קשב לשירה, 2010), חנות הספרים "סיפור פשוט", נווה צדק, 19.1.2011

טלי לטוביצקי (ילידת 1976) מגדירה את עצמה באתר האינטרנט שלה, בין השאר, כ"משוררת לסירוגין", ובהזמנה לערב לכבוד ספרה, הוא תואר כ"ספר שירה יפה, מכאיב ומדויק". אבל המשוררים שהוזמנו לשאת דברים בערב לרגל צאת הספר הרבו להשתמש בהומור כשדיברו עליו. כך עשה רפי וייכרט, שאמר כי אם לטוביצקי תעבור לכתיבת פרוזה היא בוודאי תקרא לספרה הבא "נסי מלים כלכליות יותר".

שירה סתיו קראה מתוך הספר את השיר "שירה" ואמרה ש"טלי סיפרה לי שהוא נכתב על בחורה בשם שירה, ששמה כשמי, ולכן אקרא אותו", והקהל צחק. צביה ליטבסקי, שמעון אדף ואורית מיטל תיארו את שירתה של לטוביצקי דרך שורה ארוכה של מלות מפתח מן השיח המקובל במחוזותינו, כגון רומנטיקה, מודרניזם וניאו-מודרניזם עברי, אובייקט וסובייקט, היש וההעדר וכן הלאה. במיוחד הפליאה לעשות בהקשר הזה עורכת הספר, ליטבסקי, שתיארה אותו דרך שדות סמנטיים של אהבה, צילום ושפת המחשב שהוא מכיל, והסבירה כי לטוביצקי היא משוררת מאוד עכשווית ותל-אביבית אבל בעיקר רומנטיקנית במהותה, הבוחרת לוותר על היש הנחשק כמושא ונצמדת לרגש התשוקה כתחליף כדי לחוות אותו בצורה טוטלית יותר. היא אמרה ש"זו בחירה מודעת וקשה מאוד למשא בחיים", אבל אז, אולי לנוכח מבטי הקהל המודאגים לשלומה של המשוררת, היא מיהרה להרגיע: "אתם לא צריכים לדאוג לה, יש לה חיים גם מעבר לכתיבה".

כל הדברים המבדחים והתיאורטיים הללו נועדו לדעתי להסתיר את החוויה שניצבת בבסיסה של השירה הזאת ועומדת לה לרועץ, הלא היא החוויה הבורגנית ואבזריה. הבורגנות בשירתה של לטוביצקי ניכרת כבר משם הספר, "נסי מלים כלליות יותר", שמקורו בתוצאה המתקבלת על ידי מנוע החיפוש של גוגל באינטרנט. זה שם קליט ועכשווי ובעיקר לא מחייב; היא ניבטת גם מ-43 שירי הספר הזה, המופיעים בארבעה שערים. אף כי לטוביצקי היא בת דורי מבחינת גילה, שירתה ממשיכה את רוח השירה של משוררי הדור שקדם לנו. זו שירה שלא נוטלת סיכונים או מנסה לחדש משהו בתוכן ובצורה שלה.

נקרא לדוגמה קטעים מן השיר הבא, "תבואי אל": "תבואי אל תבואי ותיתני לי (אל תתני) להחליק את ידי / לאורך שדרתך... / ותשכבי אל תשכבי אתי... / ואדמה לא אדמה אהבה... / נדבר, נסכם, אל תתנצלי, אשיב / את ידי לעצמי / לא נאבד באגם הפעם" (עמ' 15). אין בשיר הזה אפילו מעשה מוחשי אחד שמומש במלואו. אמנם חוויית האהבה לאשה מאגדת את רוב השירים בספר, אבל זו חוויה עקרה מתוכן ממשי. המשוררת לא באמת מתעניינת בזולתה ומציבה דמות של אהובת פלקט, כמו למשל בשיר "גרטרוד": "התקשרתי אלייך כל יום / מתמכרת / לקולך המוקלט. הדנית בפיך / נשמעה כמעט כמו גרמנית / מסרט ארוך וישן בשחור-לבן" (עמ' 13).

דמויות פלקטיות כגון זו האהובה יש לכל אורך שירי הספר הזה, גם בהקשרים אחרים: חברתיים, פוליטיים ומשפחתיים. כך למשל בשיר "שפרינצק פינת קרליבך", מתוארת דמות של קבצנית באופן הסטריאוטיפי הבא: "חומה ודקה כתיל מעוקל / עוברת אחד אחד / תעזרו לי, רעבה / תנו לי לשווארמה, רעבה / סליחה גברת, רעבה" (עמ' 42). בשיר "עין כרם", בחור דתי שנקלע במקרה להביט בסצינת אהבה בין המשוררת לבין אהובתה מתואר כ"בחור דתי" (עמ' 18); הערבי הוא "איברהים" ואנחנו כמובן עם של "בוזזי אדם", בשיר הייצוגי על הכיבוש, "קראו לנחשים" (עמ' 38). הזקן ב"ספרייה" הוא "אדם זקן עם אוזניות / וגופייה שחורה" (עמ' 44), ואילו בשיר "אבא בקונצרט" האב מאופיין בצערו, על מה ולמה לא נדע, והמשוררת ממהרת לעסוק בנושא החביב עליה במיוחד ובעצם על כל משורר בורגני שהוא - היא עצמה: "אינך יכולה להחזיר לו מבט. / אצבעות הילדה שלך / מתפוקקות על הקלידים / ואת המוסיקה אינך שומעת" (עמ' 41).

מעמדה חווייתית-פואטית בלתי מסתכנת שכזאת, הנוהה אל השלו והמוקפד והבטוח, העולם שמבחוץ הוא תמיד ריק ושטוח: "השמים ריקים לחלוטין, כמו בדויים" (עמ' 16) וגם: "העולם עומד ריקן ובדאי" (עמ' 59). שירתה של לטוביצקי נימוחה היטב על הלשון; הקהל שלה יצרוך אותה בהנאה והיא לא תאיים על אף אחד בביקורת חריפה מדי; גם לא על המשוררת, שמבלי משים תגדיר, שוב, את עצמה, כמי שמצטרפת בקולה אל הנוסח השירי המוכר אצלנו, זה שלא מאמין באמת בכוחה של השירה לשנות דבר בקרקע המציאות: "תחת יריעות האוהל הלבן / היינו אורחיו של פסטיבל לילי: / ?ללא כותרת'. נתבקשנו / לשוחח על שירה - שלנו ובכלל. / מולנו טור כיסאות ריקים / וכמה נופשים לועסי נקניקיות מהיריד / שמצאו מנוחה לרגלים עייפות. // איש איש בתורו התיר צרורו, / הפך דפיו המהוהים / כחכח ושורר. / הלועסים מחאו כף מדי פעם, בנדיבות / בלי קשר // בסוף השורה הארוכה שמעתי את קולי / מצטרף אל המלל הניגר, בלתי מובן (חירותם האחרונה של הבלתי שימושיים)" ("מצב השירה", עמ' 43).

אם בכל זאת תעז לטוביצקי להלך בעתיד גם בדרכים חדשות של שירה, לא מדויקת בהכרח, אפילו טירופית לעתים, שירה הביאליקאי, "נחוץ שכפור", יוכל לשמש לה כנקודת מוצא: "אהובתי נסעה לארץ / לבנה, זרה, / ארץ הנישואים. // מה מאוד ארכה / הנסיעה. / מה רחקה. // שם מזחלות חורצות / תחביר מקרי / בקרח השיחות, / ופעמון חשמל / בהבהובים קצובים / מחריש את מתק הנשיקות. // אומרים שהיא כבר לא תשוב / אבל אני איני עשויה / להאמין בכך, עדיין לא. / נחוץ שכפור יכה בעצם החזה / הלב ישחיר, ככפיס עץ / יתפצח. / כי אז אחדל" (עמ' 49).



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו