בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

אשה מניחה אצבע על שפתיה

משה דור, ששירתו שלו לא היתה קשוחה מדי והעברית שלו שמרה על טוהרתה ה"כנענית", התאהב במשורר האמריקאי (הסרבי לשעבר) צ'ארלס סימיק עד כדי כך שהצליח להביא אלינו בתרגומיו את מה שאין הרבה כמוהו בשירה העברית

תגובות

מה אמרו הצוענים לסבתי, מאת צ'ארלס סימיק, תירגם מאנגלית משה דור, הוצאת כרמל, 2011, 110 עמודים

באחד משיריו היפים מתאר צ'ארלס סימיק שיחה עם המוות, שיחה הנשענת על זיכרון ילדות "פשוט":

יש לי תירוץ, מר מוות,

הפתק הישן שכתבה אמי

ביום שבו פסחתי על בית הספר,

ירד שלג, אמרתי לה שראשי כואב

וגם החזה שלי.

השעון הקיש את השעה, שכבתי במיטת אבי

והעמדתי פני ישן.

ההמשך הוא תיאור ה"יקיצה" של הילד, ביום הקר ההוא, החיפוש אחרי האם בבית הריק, והסיום, אימאז' קולנועי כמעט, מלא געגועים לאם:

ראיתי את אמי

בחלוק הרחצה האדום שלה ובדרדסיה

מדברת עם חייל ברחוב

בעוד השלג יורד,

והיא הניחה אצבע

על שפתיה, והחזיקה אותה שם.

התיאור הזה הוא המקום השביר והדק שבו יכול להתייצב שיר: בין חוסר האונים ובין הכוח, כלומר כוח על תנאי. אין כמו זיכרון אם מגוננת כדי לגלם את המקום השברירי של השיר. מה חזק יותר מאם לילד? מה נראה כוזב יותר מקץ שנים? המתח כאן מצוי בין הדיבור ובין התמונה, בין הדיבור על התמונה ובין התמונה עצמה, התמונה האילמת, למשל האם המהסה את החייל הגרמני משום שבנה ישן, חולה, בבית. היא המגרשת את הקול מהתמונה. קולו של הבן הבוגר הכותב את השיר הוא הקול היחיד, מה ששרד.

לכאורה נובע כוחה של התמונה ממנה, כלומר לא מקולו של המשורר, מדיבורו, אבל בעצם כל כוחה של התמונה נובע מדיבורו, מכתיבתו. התנועה בין ההודאה באין כוחו של המשורר להכרת כוחו, היא המעניקה את התנועה לקורא - מפסיביות לפעילות, אל מול המשורר הנע כמעט בכיוון ההפוך.

היה לי תפקיד זוטר, ללא דיבור

בסרט אפי עקוב מדם. הייתי אחד

מהמוני האנושות המופצצים והנמלטים.

הנה אותו מתח בין התמונה בלי דיבור, ובין הדיבור על התמונה הזאת. אלא שגם התמונה, כלומר התצלום, איננה ודאית, בכך הרי כל העניין של הצורך בזיכרון, בקול זוכר, בקול של משורר, הרי בלי הדיבור הזה הזיכרון יתנדף. וכך נגמר השיר:

רצנו, והמטוסים ליחכו את שערותינו,

ואז נעלמו

ואנחנו עמדנו המומים בעיר הבוערת,

אך, כמובן, את זה הם לא צילמו.

צ'ארלס סימיק הגיע לארון הספרים שלי, תחילה כמתרגם של משוררים יוגוסלבים לאנגלית. אחר כך, בהדרגה, התוודעתי לשירתו האמריקאית. הטש' בסוף שמו הסרבי, שקיבל עם הולדתו ביוגוסלביה, הפך בארצות הברית לק', אחרי ההגירה. משהו מחייו הנפתלים תחת הכיבוש הגרמני, דרך הטוטליטריות הקומוניסטית, ועד לחייו בארצות הברית, קיבל ממד של עושר אפור, שחור, אפל. מצד שני, כאמור, אין דבר מהאיומים הללו שאינו נשען על עצם היכולת לשורר אותם, בכוח, בעוצמה.

מה כבירים, אפלים ואטומים

הם שמי ראשית הבוקר

של המובלים למותם

בעולם שממנו אני נעדר לגמרי,

שבו עודני יכול לצפות

בגבו השחוח של מישהו,

מישהו המתרחק והולך ממני

וידיו קשורות

ראשו המאפיר עדיין על כתפיו

הנידונים למוות הם אולי המיצוי של שירתו של סימיק, הליכתם, תנועתם בזמן המלווה את סימיק מאז ילדותו. מה שבולט בשורות הללו הוא האימאז'. אבל מה שמהדהד מן האימאז' הוא קולו של העד. והעד הזה כותב שירה אנגלית, רחוק מהאירוע האילם, נע בין העבר שבו נקרע מעל אביו, ואחר כך שב ופגש בו מחדש, באמריקה. בשיר "אשתי מרימה אצבע לשפתיה" (ששמו מכוון בלי ספק לאותו זיכרון ילדות, דימוי עז של האם המהסה את החייל), מתחבט סימיק על טיבם של המראות. האפלה מעניקה לו את הגוון הנכון כדי להעביר את אי הוודאות של הדימוי, אי הוודאות המבטיחה לנו שיר טוב. ברור ששם השיר שייך למשהו שאיננו רואים, הנסיעה עצמה במכונית על הכביש בלילה עם שזו אינה נזכרת, היא דיבור שהתמונה נשענת עליו:

לילה יורד

טרמפיסט בודד

מרים שלט מעשה ידיו.

דמויות עוטות מסיכות

סביב שולחן מהמרים?

לא, אלה הם דחלילים בשדה.

בבית השכנים,

שבו הם מעריצים חתול שחור,

עדיין אין אור.

עד כאן הנסיעה, אולי גם עצירה ליד בית השכנים, התמונות וביטולן, בעזרת החשיכה והנסיעה. אזי בא הלוגוס, התהייה השירית על "מצבו של העולם", או מוטב "מצבו של האדם", וגם הוא קשור כולו ביכולת לראות, לעצור, לייצר תמונה:

אלי שבשמים, התוכל לראות

את הפשפשים אצים לתפוס מחסה?

לא, הוא לא יכול לראות את הפשפשים.

אפשר היה כמובן להכביר מלים על הניסיון לחפש אלוהים בשיר כניסיון ליצור נקודת תצפית שממנה הכל ייראה, אפילו מנוסתם של הפשפשים (מהמדביר). אין נקודת כזאת. גם אלוהים לא רואה הכל. מכאן תפקיד המשורר, כמובן.

כאן אפשר למצוא את מקור הכוח לשיר כעד, ביחד עם הכוח למסור מראות כהים. מדי פעם עולה "פרשנות", או לוגוס, היגד שירי על העולם:

המלחמות האלו הנגמרות

רק כדי להתלקח מחדש

באיזה מקום אחר

ובכל זאת, כמו מה מתלקחות המלחמות? "כמו מגזזה של ספר". לכוח של הדימוי המתכתי, הגברי של סימיק אני מבקש לשים לב. אם תרצו, זהו ההווה האמריקאי ולא רק העבר של מראות הזוועה ממחצית המאה ההיא, ההווה האמריקאי הנותן בשירתו של סימיק את סימניו.

התרגום של משה דור מצליח להביא משהו מהקשיחות של סימיק, כלומר משה דור, ששירתו שלו לא היתה קשוחה מדי והעברית שלו שמרה על טוהרתה ה"כנענית", התאהב בסימיק עד כדי כך שהצליח להביא אלינו את מה שאין הרבה כמוהו בשירה העברית. הנה שיר שנושאו מזלג:

דבר מוזר זה מן הסתם זחל

ישר מנבכי הגיהנום.

הוא מזכיר כף רגל של ציפור

שאוכל-אדם עונד אותה סביב צווארו.

כשאתה אוחז אותו בידך,

כשאתה נועץ אותו בנתח בשר,

אפשר לדמות את שארית הציפור;

ראשה שכמו אגרופך

הוא גדול, קרח, חסר מקור ועיוור.

האובייקט המתואר הוא כמובן אותו חלק של הסכו"ם, כמעט ברוח ה"דבריות החדשה" (neue Sachlichkeit) הגרמנית, אותה חדווה של משוררים לנוס מפני ה"רוח" או ה"נפש" אל עולם הדברים, הדימויים של מה שמצוי על השולחן, או מחוץ לחלון. ובכל זאת, יש לשים לב לשיר הזה, עד כמה הוא מצליח להיות הכל, מתכת בעלת צורה מושלמת, עדינה, מתוחכמת מאוד, היכולה להתקיים לעצמה, כלומר מזלג. כלי המתכת מתגלגל מהיות-לעצמו להיות מכשיר של נעיצה, ומשם לדמותה של הציפור הנאכלת ומשם עד מראהו של האגרוף. לכאורה רק כמו ראש ערוף ומרוט של ציפור, אבל בעצם נותרנו עם איבר מבותר, מזוויע, מנותק מן הגוף, מוכן לאכול ולהיאכל.

הנה, כוחו של האימאז', אט-אט נהפך הדימוי למטאפורה שפשרה אינו יכול להתפענח אלא להישאר עימנו כהוויה לשונית חדשה: מזלג-ציפור-אגרוף.



צ'ארלס סימיק. הפשפשים אצים לתפוס מחסה



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו