בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

בית חלומות ביער מסויט

ג'ני ארפנבק היא סייסמוגרף רגיש ונורא של הזעזועים העוברים ברבות השנים על שפת אגם אחד בצפון גרמניה

תגובות

היער של קלרה, מאת ג'ני ארפנבנק, תירגמה מגרמנית טלי קונס, הוצאת כתר, 2011, 206 עמודים

ג'ני ארפנבק היא סופרת לא שגרתית, יוצאת דופן, מקורית ומשוחררת מן המקובלות של הכתיבה, ומשום כך גם תובענית מאין כמותה. צריך לקרוא את ספריה קריאה צמודה, לפחות פעמיים. היא לעולם אינה מספרת סיפור ישיר, שיש בו סדר או היגיון נראים לעין. אבל הסדר מתחבא בתוך הטקסט. הקורא כמו מתבקש לחשוף אותו. המתרגמת טלי קונס עשתה גם כאן, כמו בעבר, עבודה נאמנה וראויה לשבח.

ספרה הראשון של ארפנבק, שנקרא בתרגום עברי "ספר המלים", נראה לי עתה קל יותר לפענוח. הוא היה גם מטלטל ומזעזע יותר מן הספר הנוכחי, שעצם תרגום שמו מגרמנית מעמיד קושי. הבחירה ב"היער של קלרה" כתרגום של Heimsuchung היא פשרה מתבקשת, אף שדבר אין לשם הזה עם המונח שבחרה בו ארפנבק, שפירושו גזירת גורל. אבל תרגום מילולי לעולם אינו מדויק. בין השאר זה גם מונח בעל משמעות דתית נוצרית, שתורגם לאנגלית כ"חג הביקור" (Visitation), לזכר פגישת מרים ההרה את ישוע עם קרובתה אלישבע, ההרה את יוחנן המטביל. גם זה אינו ממצה את כל האסוציאציות שמעלה שם הספר במקור.

לשם "היער של קלרה" יש הצדקה מן הספר עצמו, כי גיבור הרומאן הזה הוא מקום. המקום היה פעם היער של קלרה, הצעירה בין ארבע בנותיו של האיכר האמיד, ראש הכפר, שהוא בנו של ראש הכפר, שהיה בנו של ראש הכפר, וכך הלאה. המקום נודע בראשונה לקורא כמשק "שהמלך החכיר לאחד מאבותיו של ווראך בסביבות 1650 ועמו כמה שדות" (עמ' 19). ווראך הוא אבי ארבע הבנות שאף לא אחת מהן נישאת. ירושתה של קלרה היתה אמורה להיות היער שעל השפרברג, שחלקו התחתון גובל באגם. שם, ליד האגם, עתיד להיבנות הבית שיירש את היער של קלרה כגיבור הספר.

הסיפור על גורלה של קלרה מצמרר. כמה מיטיבה ארפנבק לתאר את טירופה של קלרה באמצעות פעולותיה הפשוטות, התמוהות, שיריה המהופכים חסרי הפשר: "בכפפה שעברה / איבדתי את הסתיו שלי, / שלושה ימים מצאתי / עד שחיפשתי אותה... אז הסרתי את היום שלי / ואמרתי כובע טוב, אדונים. / אז צחקו האדונים להתחיל כל כך / עד שצחו מבחוק".

בשום מקום ברומאן לא מסופר שקלרה השתגעה בגלל אהבה; גם לא כתוב שהיא התאבדה, וגם לא נאמר מפורשות שנקברה על שפת האגם. אלה הן רק השערותיו של הקורא. אבל לאחר שראש הכפר מחלק את היער של קלרה לשלוש חלקות ומוכרן לשלושה קונים - יבואן של קפה ותה מפרנקפורט שעל נהר האודר, יצרן בדים מגובן ואדריכל מברלין שרוצה לבנות בית קיט - נמצאת קלרה מתה, צפה במים. אפשר לומר שהתאבדותה של קלרה מטילה קללה על היער שלה.

כשם שכאשר הופכים את סדר המלים בשיר של קלרה מקבלים מובן, כך הסיפור מקבל מובן בעבודת פענוח ובקריאה נוספת בסיפור, כששבים מן הסוף אל ההתחלה. ההתחלה רחוקה מאוד. בסופו של תהליך בן מיליוני שנים יוצרים שינויים גיאולוגיים אגמים באזור הזה, שנקרא כיום מחוז ברנדנבורג, לא רחוק מברלין. כל אחד מהם יכול להיות האגם שבו מדובר בסיפור, אם כי יש כביכול מראי מקום שעל פיהם ניתן לזהותו כ"מארקישר זה", המופיע דווקא בציור מפורסם של האימפרסיוניסט היהודי מברלין, לסר אורי.

המבוא הגיאולוגי לרומאן, המסביר את היווצרות האגמים, בא להצביע על כך שמדובר בסיפור על מקום ועל התמורות שחלות בו. המקום מספר את סיפור האנשים העוברים בו. המקום יציב כמו הגנן חסר השם, המטפח אותו. הוא עד אילם למאורעות הפוקדים את הארץ (גרמניה), שבה נמצא המקום האידילי מצד אחד והמקולל מהצד האחר, שנשאר בינתיים הוא עצמו, אלא אם כן יפקדו אותו שינויים גיאולוגיים בעתיד לא ברור. הוא והגנן הם שני היסודות היציבים בסיפור. בני האדם החיים בבית שנבנה במקום מתחלפים לפי תהפוכות הזמן. אבל יציבות הבית היא רק אשליה. בסופו של דבר, כמו הגנן יהיה גם הוא קורבן של תהפוכות הזמן.

הספר בנוי כך שאחרי כל סיפור על תמורה שחלה בבית, מובא פרק ששמו "הגנן", המתאר בפרטי פרטים את עבודת הגנן. הוא מתמנה על ידי האדריכל הבונה בית על האגם כדי להפוך את היער של קלרה לגן. פרקי הגנן דומים מאוד זה לזה, ואולי משום כך מזכיר הגנן את מי שנטע את גן עדן. "באביב הוא מתקין ערוגת פרחים... בקיץ הוא מציב בשני כרי הדשא ממטרות, בסתיו הוא קוטף אגוזי מלך, ומנסר ענפים יבשים לחורף". גם הסיפור על חיפושית תפוחי האדמה, החוצה את הריין ב-1936 ושמה פעמיה מזרחה לחצות את האלבה, חוזר כמה פעמים, גם כדי לציין את מסירותו של הגנן המשמיד את ביצי החיפושיות ומנסה להציל את הגן מן המגיפה.

הבעלים הראשון, המופיע בסיפור הראשון, חי בתחילת המאה העשרים. הוא מקיים מסורות עתיקות, אולי סלאביות-סורביות, כי בחבל ארץ זה שעל גבול פולין חיים הסורבים, שעל פי התיאוריה של הבלשן פול וקסלר, מקור היידיש בשפתם. לא ייפלא אפוא שהמסורות הזכירו לי מנהגים סלאביים ויהודיים כאחד: "בבית שמישהו מת בו עוצרים מיד את השעון. את המראה מכסים. את החלונות העליונים פותחים כדי שהנפש תוכל לצאת החוצה. מנעילים את המת בנעליים. בתולות קוברים במלבושים של כלה, בשמלה לבנה, זר הדסים והינומה". עלמה שמתחתנת, אסור לה לתפור את שמלת הכלה. על שמלת הכלה להיתפר מחוץ לבית, ושום מחט אסור שתישבר בזמן התפירה. בחתונה צריך שיזרח ירח מלא והחודש המומלץ הוא מאי, שחל בו חג הביקור הנוצרי.

יצרן הבדים, הקונה אחת מחלקות היער של קלרה, מוצאו מן העיר גובן, עיר קטנה בלוזטיה, על גדות הנייסה במדינת ברנדנבורג שבגרמניה המזרחית, כיום על גבול גרמניה-פולין. לאדריכל, המספח לעצמו בבוא השעה את הבית הסמוך, אין שם. אבל דווקא ליצרן הבדים מגובן יש שם, וכך לכל בני משפחתו: הרמינה וארתור, בנם הבכור לודוויג, הנשוי לאנה, אחותו אליזבת הנשואה לארנסט ובתם דוריס. לודוויג מהגר לקייפטאון, וב-1939 עושים הוריו מאמצים לצאת מהארץ ומוכרים את ביתם בחצי המחיר לאדריכל. "על הרווח שהפיק מהעיסקה, האדריכל משלם לרשויות מס ההכנסה מס רווח של טיהור מיהודים בסך שישה אחוזים" (עמ' 65).

כך אנחנו למדים שהמשפחה מגובן היתה יהודייה. אחר כך מסופר עליהם שהם "עלו למשאית הגז בקולמהוף ליד ליצמנשטאדט", שארנסט מת בטיפוס במחנה כפייה וש"ביום שני של פסחא נאלצות גם אליזבת ודוריס לצאת לדרך. זאת תהיה נסיעה קצרה, כותבת אליזבת ללודוויג, אחיה, עוד מהרכבת" (עמ' 67). אבל בקייפטאון, עירו של לודוויג, "בקצה הכי יפה של העולם", נולדת כעבור שלושה חודשים אליזבת הקטנה. וכך יימצא מי שבעתיד, לאחר כל התמורות - נאצים, רוסים, קומוניסטים - יתבע להשיב לו את הנחלה.

שיאו של הספר הוא בסיפורה של דוריס: "שלוש שנים למדה הילדה לנגן בפסנתר, אבל עכשיו, כשגופה המת מחליק ונופל אל הבור, ניטלת המלה פסנתר מן האנשים, עכשיו ניטל הגלגול לאחור על המתח שהילדה היטיבה כל כך לעשות, יותר מכל חברותיה לכיתה, וגם כל התנועות שעושים כששוחים, ניטלת לכידת הסרטנים וכמוה גם ההדרכה בקשירת קשרים בשעת השיט, כל זה ניטל עכשיו ממנה וחוזר לאחור אל לפני שהומצא, ולבסוף, אחרון-אחרון, ניטל גם שמה של הילדה עצמה, שאיש לא יהגה אותו עוד: דוריס" (עמ' 100).

"בזמן הזה כבר הגיעה חיפושית תפוחי האדמה אל ברית המועצות בכיוון הנגדי לכיוון הצעידה של חיילי הצבא האדום ועטה על שדות תפוחי האדמה שהגרמנים לא השחיתו ומכרסמת בהם עד חורמה". יש תנועה קדימה, זו תנועת הצבאות, ויש תנועה הפוכה, שזו תנועת חיפושית תפוחי האדמה. בין שתי אלה, שזורעות הרס בעורפן, מתנועע הספר. הבית והגנן יציבים וחדלי תנועה, עד שבסופו של דבר הבית הנתבע על ידי בעליו לשעבר, נמכר ונהרס. אחרי הריסתו, המתוארת לפרטי פרטים, נראית פתאום הנחלה קטנה הרבה יותר. "עד שייבנה בית אחר באותו המקום שב הנוף ונהיה להרף עין אחד". שהרי מה משך הקיום האנושי ומה משכה של ההיסטוריה הגרמנית לעומת משך הקיום של התהליכים הגיאולוגיים, אם לא הרף עין אחד?



ג'ני ארפנבק. בכפפה איבדתי את הסתיו



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו