בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

יונת שלום עקובה מדם

הביוגרפיה של איליה ארנבורג, הסופר הסובייטי וחביבו של סטאלין, אינה מנסה לשפוט אותו ואת יחסו לבני עמו היהודים. במקום זאת משרטטת הביוגרפיה את דיוקנה של אחת הדמויות האניגמטיות והשנויות במחלוקת שהטביעו את חותמן על פניה המחוטטים של המאה העשרים

תגובות

בסבך הנאמנות: קורות איליה ארנבורג ותקופתו, מאת יהושע רובנשטיין, תירגם מאנגלית אבריאל בר-לבב, הוצאת מוסד ביאליק, 2011, 474 עמודים

"היהודי השפל ביותר בעולם", כינה אותו בן-גוריון. "איליושה שלנו", קראו לו בחיבה חיילי הצבא האדום בזמן המלחמה בנאצים ונמנעו מלגלגל סיגריות בניירות עיתון שמאמריו הודפסו עליהם. היטלר ראה בו אויב אישי ונשבע לתלותו בכיכר האדומה לכשיכבוש את מוסקבה. סטאלין עיקם את פיו אך לא פקד לאוסרו. חבריו, פבלו פיקאסו, אמדאו מודיליאני, מארק שאגאל, דייגו ריוורה, יצחק באבל, בוריס פסטרנק ואנדרה ז'יד, אהבוהו אהבת נפש. עשרות אלפי אזרחים סובייטים ליווהו למקום מנוחתו האחרון בבית הקברות נובודוויצ'י שבמוסקבה בספטמבר 1967.

איליה ארנבורג, שכתב את רשימותיו ממלחמת האזרחים בספרד תחת שם העט פול ז'וסלן, הוא אכן אחת הדמויות האניגמטיות ביותר והשנויות במחלוקת שהטביעו את חותמן על פניה המחוטטים של המאה העשרים. כל התייחסות לאקונית לאישיותו ולתרומתו לאמנות, לספרות ולפוליטיקה לוקה בחסר. לשם כך נחוץ ספר כמו זה שכתב ההיסטוריון האמריקאי ג'ושוע רובנשטיין לפני כ-15 שנה, שראה אור עכשיו גם בעברית. רובנשטיין מצטט מקורות רבים ברוסית, ולפיכך מלאכת התרגום לא היתה פשוטה. למעט כמה מעידות הקשורות לשמות (למשל "ג'רום" אובורביץ') ולשירה נעשתה כאן עבודה יסודית ביותר.

האם באמת היה ארנבורג עושה דברו הנאמן של סטאלין (כפי שסבורים רבים), והאם עמדתו כלפי העם היהודי היתה אכן מנוכרת וזרה? על שתי השאלות הללו מנסה רובנשטיין לענות בפירוט. תחילה הוא מתאר את עידן המהפכות והמלחמות של המאה העשרים - מן המהפכה הרוסית הכושלת של 1905, דרך המהפכה הבולשביקית, מלחמת האזרחים בספרד, הטרור הסטאליניסטי, המלחמה הקרה, הקמת מדינת ישראל, חיסול התרבות היהודית בברית המועצות וההפשרה בזמן חרושצ'וב - ועד למלחמת ששת הימים. בכל אלה היה לארנבורג חלק כזה או אחר, ולעתים קשה להשתחרר מההרגשה שלולא הוא, פני העולם היו נראים אחרת.

הנה דוגמה בולטת אחת: באוגוסט 1948 נערך ביוזמת ארנבורג כנס היסוד של תנועת השלום העולמית בוורוצלב שבפולין. בברכת סטאלין התכנסו שם אנשי רוח שוחרי שלום מאירופה ומאמריקה, וביניהם חבריו הרבים של ארנבורג. באותו כנס נולד המושג האוקסימורוני "לוחמי השלום", שהתחבב על התעמולה הסובייטית (הציניקנים אמרו אז: נילחם ללא חת בעד השלום בכל העולם עד שלא תישאר אבן על אבן). ארנבורג הביא לכנס את פיקאסו, שצייר את יונת השלום המפורסמת (וקיבל על כך את פרס לנין) (עמ' 242). האם פעל ארנבורג, בהקימו את תנועת השלום, כשליח של סטאלין? כמובן, אך היתה זו גם יוזמה משלו, שפתחה ערוץ הידברות ייחודי עם המערב ועיכבה את הסתגרותה המתעצמת של ברית המועצות, ובמקביל איפשרה לארנבורג להמשיך לחיות כאזרח אירופי.

ארנבורג ידע את המחיר היקר מאוד שיש למלה ויש לשתיקה. הוא ידע לזהות גלים עדינים, שאפשר להפליג בעזרתם למחוזות שאף אזרח סובייטי לא חלם עליהם. כיצד השיג יהודי יליד "תחום המושב" מעמד שכזה? כנער הצטרף לתנועה הבולשביקית, וב-1908, בהיותו בן 17, נאלץ לברוח לפאריס. ארנבורג הלגלגן התרחק מהפוליטיקה והתקרב לעולם האמנות, התנחל בבתי קפה כמו "רוטונד" שבמונפרנס, התיידד עם כל המי ומי ושמר על הקשרים הללו עד סוף ימיו.

תחנות חייו יכולות לשמש חומר מעולה לסדרת טלוויזיה אינסופית: הנה הוא בחזית הצרפתית במלחמת העולם הראשונה ככתב עיתון רוסי, והנה הוא חוזר לרוסיה המהפכנית דרך סקוטלנד; הנה הוא צופה מקרוב בטרור האדום, כותב שירים אנטי-בולשביקיים ובתחילת 1921 מבקש לעזוב את ברית המועצות. הוא ואשתו הם בין הראשונים הזוכים לדרכון סובייטי ויוצאים לצרפת, אך נוחתים דווקא בבלגיה. שם כותב ארנבורג בנשימה אחת את הרומאן הראשון שלו, "הרפתקאותיו של חוליו חורניטו", שמנבא באופן מסתורי את הנאציזם ואת השואה. בינתיים מתיישב ארנבורג הפורה להפליא בבר לין, חוזר לפאריס ומתמנה לכתב העיתון הסובייטי החשוב "איזבסטיה" באירופה.

שני אירועים בעלי חשיבות עולמית יצרו את המוניטין שלו: מלחמת האזרחים בספרד ומלחמת העולם השנייה. שניהם חוליות באותו מאבק בפאשיזם, בנאציזם וגם באנטישמיות. נראה שהוא זה שהגה את רעיון הקמת הקואליציה האנטי-פאשיסטית הרחבה, שנודעה בתור "החזית העממית", והיה לאחד מדובריה המרכזיים (עמ' 139). ארנבורג התריע על הסכנה הקרבה בגרמניה ובספרד. "איזו גאווה עולה עכשיו בלבי", כתב ארנבורג על רקע הסיוע שנתנו הסובייטים לרפובליקנים הספרדים - התמיכה היחידה בהם מצד ממשלה כלשהי (עמ' 180). מאוחר יותר התאבל על חתימת הסכם ריבנטרופ-מולוטוב.

מלחמת העולם השנייה תפסה אותו בפאריס, שנכבשה לנגד עיניו, ועל כך כתב עוד רומאן, "נפילת פאריס". מאחר שהיה אזרח סובייטי, זכה לבוא במגע ישיר עם הנאצים

ואף סייר בשטחים הכבושים במסגרת משלחת סובייטית בקיץ 1940. באותה שנה חזר ארנבורג למוסקבה ולא שב עוד לאירופה כתושב קבע. זו היתה שנה קשה בחייו; נוסף למבוי הסתום האידיאולוגי, רבים מחבריו, ביניהם אוסיפ מנדלשטם ויצחק באבל, אבדו במערבולת הגולגים.

הקלה מסוימת חש בוודאי עם פלישת הנאצים לברית המועצות ביוני 1941. במהרה מצא את דרכו לעיתונות הסובייטית והיה לפובליציסט המרכזי, שהשקיע את כל מרצו בהטפת שנאה לנאצים בקרב האזרחים והחיילים. "להרוג!" שאג ארנבורג (היהודי יותר מאי פעם) מעל דפי העיתונים כמעט מדי יום ביומו. "עכשיו אנחנו מבינים שהגרמנים אינם אנושיים... אם לא תהרוג גרמני, הגרמני יהרוג אותך. הוא ייקח ממך את משפחתך... אם הרגת גרמני אחד, הרוג עוד אחד!" (עמ' 194). לאחר שהתגלו מעשי הרצח ההמוניים, כמו בבאבי יאר שבעיר הולדתו קייב, היהודי שבארנבורג הגביר את קולו מלא השנאה ל"פאשיסטים אויבי האנושות". באופן פרדוקסלי, הקול הזה נשא חן בעיני סטאלין, שטיפח את "נביא הזעם" האישי שלו והעניק לו פרסים למיניהם. עם זאת, אוסף העדויות על פשעי הנאצים נגד היהודים, "הספר השחור" שיזם ארנבורג במסגרת פעילותו בוועד היהודי האנטי-פאשיסטי, לא הותר לפרסום. ארנבורג האשים בכישלון הפרויקט דווקא את הוועד היהודי, שאותו כינה בצורה המעליבה ביותר "יודנראט" (עמ' 217).

הפרק היהודי בחייו של ארנבורג מעורר את התהיות הרבות ביותר, כמו פגישתו המתועדת היטב עם שגרירת ישראל גולדה מאיר בשגרירות הצ'כית במוסקבה בסתיו 1948. בפגישה זו, במקום לשבח את הנציגה הישראלית כמצופה מ"יהודי טוב" (ואחר כך להיכלא במרתפי לוביאנקה), התנהג ארנבורג כשיכור ממש, ונזף בגולדה בין השאר על שלא ידעה רוסית (עמ' 259). כמה חודשים קודם לכן, מיד לאחר קום המדינה, טען ארנבורג בעצרת הזיכרון לשלמה מיכואלס במוסקבה: "אני משוכנע כי ברובע העתיק של ירושלים, בעיצומם של קרבות המשתוללים במערות הקברים דמותו של... מיכואלס... משמשת השראה למעשים של גבורה" (עמ' 254).

עתה נהפך ל"שנוא היהדות העולמית", יחס שהתחזק אחרי שכל סביבתו נאסרה. אשמה זו רובצת על ארנבורג עד עצם היום הזה - האשמה, כפי שמדגיש רובנשטיין, על שלא נרצח. הוא אכן התהלך חופשי (ליתר דיוק הסתגר בביתו) כשההיסטריה האנטי-יהודית במדינה צברה תאוצה. בתקופת משפט הרופאים בתחילת 1953 פנה לסטאלין ישירות, ואחר כך העז לשלוח לכל הרוחות את יוזמי המכתב הפתוח שקרא ליהודי ברית המועצות לצאת לגלות מרצון. כמה שבועות לפני מות סטאלין הוענק לארנבורג פרס לשלום על שם הרודן, ולקראת נאומו בקרמלין התבקש להוקיע את הרופאים העצורים. במקום זה העבירו דבריו הנועזים צמרמורת בקרב הנוכחים: "בהזדמנות חגיגית זו... אני מבקש להודות ללוחמי החופש שסובלים מהשמצות, עינויים ומעשי רצח. אני רוצה להזכיר את לילותיהם האפלים של האסירים, את החקירות, המשפטים, את הדם ואת האומץ של כה רבים מהם" (עמ' 268).

סיפורו הארוך "הפשרה" מ-1954, ששמו מגדיר את התקופה עד היום, תיאר את פשעי סטאלין עוד לפני נאומו ההיסטורי של חרושצ'וב. אפילו ביוני 1967, כשהתקשורת הסובייטית פתחה במסע אנטי-ציוני גס, ארנבורג דחה הצעה תקיפה להצטרף לעצומה נגד "התוקפנות הישראלית" וביטא את עמדתו באוזני עיתונאי זר: "טוב שלא נתנו לערבים להשמיד אותם, כמו שקרה בימי היטלר... עדיין קיימת אותה תחושה לא נעימה ש'טבעי' הדבר שיהודים יירצחו. אילו, כדוגמת היטלר, החלו הערבים לחסל את כל היהודים בישראל, הנגע היה מתפשט" (עמ' 375).

בשנים האחרונות לחייו נהפך ארנבורג הגוסס לפגע ממש במשטרו של ברז'נייב, שלא ידע מה לעשות אתו. הוא חתר תחת גבולות הצנזורה, ביטא את תיעובו כלפי הריאליזם הסוציאליסטי באמנות והביע שמחה גלויה על זכייתו של בוריס פסטרנק המנודה בפרס נובל לספרות. "אני סופר רוסי", טען בשידור הרדיו הסובייטי, "אבל כל עוד יישאר פאשיסט אחד עלי אדמות, אשיב לשאלת הלאום בגאווה: אני יהודי" (עמ' 324).

מותו של ארנבורג גרם להקלה רבתי במסדרונות הקרמלין, אבל עורר תחושת אובדן ברחבי המדינה ובאירופה, בקרב יהודים ולא-יהודים. בשנים שלאחר מותו של ארנבורג ניסו המוסדות הרשמיים בברית המועצות לטשטש את זכרו. המאמץ הזה הצליח גם במחוזותינו. עובדה היא ש"הספר השחור", שגירסתו הראשונה הועברה למערב כבר ב-1946, לא ראה אור בארץ עד 1980. אף שחלק מיצירותיו תורגמו לעברית, הגישה החדגונית והשחוקה מיקמה את ארנבורג במחנה עוכרי ישראל, במידה רבה בגלל אישומי העיתונאי ברנרד טרנר (המופרכים, כפי שמוכיח רובנשטיין בעמ' 308), ונדרש מאמץ לא קטן להציג את התמונה בכל מורכבותה. צעד חשוב בכיוון זה נעשה על ידי מרדכי אלטשולר, יצחק ארד ושמואל קרקובסקי, שפירסמו בתחילת שנות התשעים את מכתבי יהודי ברית המועצות לארנבורג. הפעם זה ספרו של רובנשטיין, שאינו מסנגר על ארנבורג אלא מגיש את חייו ופועלו על המצע ההכרחי של תקופתו.

בר קוטלרמן



איור: ערן וולקובסקי


ארנבורג בצעירותו. התנחל ב'רוטונד'



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו