בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מלחמה נגד המלחמה

"שטן הבשרים" הוא אולי הספר החתרני והפרובוקטיבי ביותר של ילד הפלא הנורא בספרות הצרפתית בתחילת המאה העשרים: כולו התמסרות הדוניסטית לשעשועי האהבה דווקא בשעה שהאומה כולה מתגייסת למאמץ המלחמתי

תגובות

שטן הבשרים, מאת רמון רדיגה, תירגם מצרפתית אביטל ענבר, הוצאת נהר ספרים, 2010, 154 עמודים

עם הופעתו של הרומאן "שטן הבשרים" (1923) מאת רמון רדיגה (1903-1923), הגדיר המו"ל ברנאר גראסה את הסופר הצרפתי הצעיר כ"רמבו חדש". ואמנם, כמו ארתור רמבו, היה רדיגה ילד פלא וילד נורא בעת ובעונה אחת, יוצר פרובוקטיבי שהחל לכתוב בהיותו בן 15. בדיעבד קיבלה אמירתו של גראסה נופך טראגי, שכן כמו במקרה של רמבו, גם הקריירה של רדיגה נגדעה באבה: לא בשל זניחת הספרות לטובת חיי נדודים והרפתקאות ברחבי העולם, אלא בשל מותו של הסופר בדמי ימיו ממחלת הטיפוס.

"שטן הבשרים", המופיע כעת בתרגומו היפה של אביטל ענבר, ראה אור פחות מחמש שנים לאחר סיומה של מלחמת העולם הראשונה, שהשלכותיה מרחיקות הלכת עדיין הורגשו היטב בכל תחומי החברה והיצירה. בזירה הספרותית, עדיין לא דעך אז גל הספרות המגויסת, הפטריוטית, שהעלתה על נס את גבורת הלוחמים. מבחינה זו יש חתרנות רבה ביצירתו של רדיגה, שעלילתה היא אנטיתזה מוחלטת ל"ספרות המלחמה": היא נפרשת כווידוי של נער על קשר אהבים שניהל עם ארוסתו של חייל שנשלח לחזית.

מלחמת העולם הראשונה היתה המלחמה הטוטאלית הראשונה בהיסטוריה, ונזקיה האדירים הורגשו היטב בעורף. למרות זאת, אל גיבורו של רדיגה מגיעה המלחמה כהד קלוש למדי, ומשמעותה היחידה היא חיובית מבחינתו: היא המאפשרת את מימוש הרומאן שלו עם מארת. הוא אף יוצר משוואה בין ניצחונה של צרפת לבין מפלתו שלו, שהרי סוף המלחמה פירושו שיבת הבעל, ז'אק, מן החזית.

מעבר לפרובוקטיביות הברורה שלו, יש ב"שטן הבשרים" רובד נוסף של חתרנות. אמנם, כמעט אין בו ביטויים ישירים למחאה נגד המלחמה, אך יש בו התרסה נגד עצם הפעילות האנושית, שהמלחמה היא גילויה ההרסני ביותר. הוא מעלה על נס את האהבה בבחינת התענגות שהיא תכלית בפני עצמה, הנעדרת כל תועלת, בדומה לחוויה האסתטית הצרופה. "הייתי יחידי עם מארת, שוכב, דומם בלבו של עולם פעלתן" (עמ' 119), אומר לנו המספר; והתמסרות הדוניסטית זו לשעשועי האהבה, בשעה שהאומה כולה מתגייסת למאמץ המלחמתי, כמוה כהכרזה "עשו אהבה, לא מלחמה (וגם לא סוג אחר של מלאכה)".

לכאורה, אין פלא שרדיגה, שהשתייך לחוגי האוונגרד, כתב יצירה כה שערורייתית. בה בעת, "שטן הבשרים" משקף גם תהליכי ריאקציה עמוקים שחוללה המלחמה באוונגרד הצרפתי. לנוכח גל הלאומנות ששטף את המדינה, ספגו יוצרים אלה ביקורת הולכת וגוברת על חדשנותם האסתטית. השיח הספרותי הלגיטימי והדומיננטי הילל דווקא את ערכי הקלאסיקה - סדר, אחידות, בהירות, היגיון - וראה בהם ביטוי לזהות הלאומית וערובה לחוסן תרבותי. מגמת החזרה ל"ערכי היסוד" האסתטיים של הרוח הצרפתית הקלאסית הלכה והתפשטה, ורבים מיוצרי האוונגרד נאלצו לפנות אל הניאו-קלאסיציזם כדי לזכות ב"הכשר" תרבותי ולהוכיח את נאמנותם למולדת בשעתה הקשה.

אף שרדיגה רק החל את דרכו הספרותית בשנה שבה תמה המלחמה, "שטן הבשרים" מעיד על כך שספג היטב את רעיונות השיבה לקלאסיציזם. המספר ב"שטן הבשרים", שמגולל את פרשת האהבה שלו לאחר מעשה, משחזר מציאות הנראית כמין מחזה שהוא עצמו ביים, "מחזה" הבנוי על פי מיטב המסורת הקלאסית: התרחשויות ממוקדות המשתלשלות בסדירות מופתית.

השלב המכריע בהתהוותו של קשר האהבים מתרחש כאשר נתקל המספר במארת, הנמצאת בדרכה לרכוש רהיטים לחדר השינה שלה ושל ארוסה. הוא מתלווה אליה ב"מסע", האמור לממש באופן סמלי את כניסתה של האשה הצעירה אל חיק הנורמטיביות הבורגנית, ובנקודה זו הוא מצליח להפוך את הקערה על פיה: בכל פעם שמארת מבקשת לבחור רהיט כלשהו על פי טעמה או על פי טעמו של ארוסה, כופה עליה המספר בתחבולות שונות לבחור ברהיט אחר. כך הוא מעצב את חדר הכלולות העתידי כטוב בעיניו, ופולש אל אידיליית האהבה הבורגנית כשם שהקוקייה מתגנבת אל קנים של ציפורים אחרות ומטילה בהם בסתר את ביציה.

את המהלך הזה, שבו הופך המספר את אירוסיהם של מארת וז'אק לבימה של קומדיית טעויות, אפשר לתמצת באחד מן המכתמים המבריקים המצויים ב"שטן הבשרים" בשפע: "דבר אינו דומה פחות לדברים עצמם ממה שסמוך להם ביותר" (עמ' 142). אכן, אותו חדר שינה, שהרעיה האוהבת ריהטה כביכול למען בעלה, הוא למעשה ההפך הגמור מכך: מעשה ידיו של ילד שובב, שהפך את מקדש הזוגיות הבורגנית למגרש המשחקים של האהבה האסורה.

האפיזודה של בחירת הרהיטים היא ההמחשה הבולטת ביותר של האופן שבו הופך המספר ל"מחזאי", המשרטט את ה"תפאורה" בטרם יכתוב את תפקידיהן של ה"דמויות" השונות, כולל תפקידו שלו עצמו. ואולם זמן קצר לאחר מכן, הוא כבר חש בסתירה הטמונה בכך, ואומר לעצמו ש"אי אפשר בעת ובעונה אחת גם לבחור את המיטה וגם לשכב בה" (עמ' 45). לשון אחר, אי אפשר "לכתוב" את המציאות ולחוות אותה בעת ובעונה אחת. ואמנם, אף על פי שהצליח לשכב לזמן מה במיטה שבחר, כלומר לממש את תחבולתו התיאטרלית, הוא יודע שלאמתו של דבר המיטה אינה שלו, וגם מארת לא.

ה"מחזה" שרקח המספר מחומרי הגלם של המציאות הוא אפוא סוג של בדיון, אשליה של מציאות. הוא עצמו מודע לכך במידה רבה, ובה בעת ניכרת בו ההתענגות הסאדיסטית של ה"מחזאי", היכול לשחק בברואיו כבמריונטות. על אהובתו הוא אומר: "מרוב שניווטתי את מארת בכיוון שהתאים לי, צרתי אותה אט אט בדמותי" (עמ' 96); וגם ז'אק, הנמצא הרחק בחזית, הוא כבובה שהמספר מושך בחוטיה כרצונו. הוא מרגיש אפוא שהגשים, ולו לזמן קצר, את תוכניתו לשלוט כליל בנפשות הפועלות, והתחושה של כוח כה רב ששוב אין לו מה לעשות בו, לאחר השגת כל מטרותיו, מעוררת בו רוע צרוף: "עתה, כשלא נותר לי עוד מאומה לחשוק בו, הרגשתי שאני נעשה לא הוגן" (עמ' 68).

בראיית העולם של המספר, האהבה אינה אלא "אנוכיות בשניים" (עמ' 68): דרך מושא אהבתו חותר האוהב להגיע אל האושר, וכל האמצעים כשרים להשגת מטרה זו. המספר נהג כך ביודעין במארת, אך חרף פיכחותו הרבה, נעלמה מעיניו האפשרות שגם היא עלולה לנהוג כך בו. כאשר מתברר כי אלה אמנם פני הדברים, המנגנון הכמו-תיאטרלי שיצר מתעוות ומתפרק, ובפועל הוא מאבד את שליטתו במהלך האירועים.

וכך, אותו מאהב מקיאווליסטי, שהאהבה הסתכמה בעיניו במכניקה של מחוות, שקרים ומניפולציות, מגלה לבסוף את מלוא כוח ההרס של התשוקה. "שטן הבשרים" ("השטן שבגוף", בתרגום מילולי של הכותרת הצרפתית) הוא אותה תשוקה עיוורת והרסנית, שרחשה כל העת מתחת לפני השטח. הוא עצמו ידע שביסוד ה"מחזה" שרקח עומד מעין דיבוק שטני, ובה בעת נדמה היה לו כי יוכל לצקת את היצריות הקמאית הזאת אל תוך תבנית לוגית ורציונלית.

בסופו של דבר הופך גיבורו של רדיגה לגיבור טראגי כפול: לא זו בלבד שהוא מאבד את אהובתו, אלא עצם תפישת האהבה הרציונליסטית שלו עוברת טלטלה עזה. וכך, אף על פי שנדמה כי ממשותה של המלחמה רחוקה ממנו מרחק שנות אור, הופך רדיגה את גיבורו להתגלמות טראגית של האדם המודרני, שהרסנותה חסרת התקדים של מלחמת העולם הראשונה הנחיתה מכה ניצחת על דבקותו ברציונליזם.



ז'ראר פיליפ ומישלין פרל בסרטו של קלוד אוטן לארה, 'שטן הבשרים'


ברישום למטה: דיוקן רמון ראדיגה



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו