בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

פרשת השבוע | חוק שימור האנרגיה החתרנית

פרשת "שמיני"

תגובות

באמצע חנוכת המשכן, מיד אחרי הקרבתה המוצלחת של העולה הראשונה, מספרת התורה על המעשה החריג של שני בני אהרן, נדב ואביהוא. "ויקחו בני אהרן נדב ואביהוא איש מחתתו ויתנו בהן אש וישימו עליה קטרת ויקריבו לפני ה' אש זרה אשר לא צוה אתם. ותצא אש מלפני ה' ותאכל אותם וימתו לפני ה'" (ויקרא י, א-ב).

מה קרה שם באוהל מועד? האם בני אהרן חטאו כי לא הבינו את ההוראות? או שמא היתה כאן איזו תנועת נפש עמוקה שגרמה להם למסור את גופם הגשמי ולהידבק באינסוף? ההדגשה "אשר לא ציווה אותם" מלמדת שבני אהרן ביקשו לסלול להם דרך משלהם להתקרב בה לקב"ה, דרך השונה מן ההוראות המדויקות שניתנו למשה ולאהרן.

חז"ל דרשו על הפסוק כך: "'בני אהרן' - לא נטלו עצה מאהרן, ?נדב ואביהוא' - לא נטלו עצה ממשה, ?איש מחתתו' - איש איש מעצמו עשו, לא נטלו עצה זה מזה" (ספרא, אחרי מות א).

על פי מדרש זה, עיקר חטאם של בני אהרן היה עקיפת הסמכות. זו תקופת כינון סמכותם של משה ואהרן כמנהיגים יחידים, והנה באים שני בני אהרן ופועלים מדעתם, בלי לקבל מהם עצה. מדרשים אחרים מציגים את חתרנותם כחתרנות פוליטית עוד יותר, כמי שזממו להחליף את משה ואת אהרן בהנהגת העדה או כמי שהורו הלכה בפני משה ובניגוד לדעתו.

בני אהרן מבקשים לסלול דרך אחרת, לא כתובה ולא מנוסחת, דרך אינדיבידואליסטית וחתרנית. בין שזה מרד פולחני המבקש לשכתב את החוקים המורים איך יש להתקרב אל הקב"ה ואיך לא ובין שמדובר, לפי הרדוקציה החז"לית, במרד בהנהגה הפוליטית, חטא בני אהרן הוא מרד שנבלם. הוא מוזכר עוד פעמיים שלוש בתורה, אבל בסך הכל נראה שהגורמים המערערים בחברה סולקו, החתרנות נעלמה והסדר החברתי שב על כנו.

אך הזוהר איננו מניח לנדב ואביהוא להיעלם מן התורה ואינו מניח לאנרגיה החתרנית להיבלם. אנרגיה זו היא יקרה מפז בעיני הזוהר; יש לשמר אותה ולתעל אותה למקומות אחרים, למקומות בהם היא תוכל לבוא לידי ביטוי. תיעול זה יוצר הזוהר בעזרת דרשה.

בפרשת במדבר, כאשר נמנים בני אהרן, מזכירה התורה - "וימת נדב ואביהוא לפני ה' בהקרבם אש זרה לפני ה' במדבר סיני ובנים לא היו להם, ויכהן אלעזר ואיתמר על פני אהרן אביהם" (במדבר ג, ד). שואל הזוהר: מה הקשר בין העובדה שלנדב ואביהוא לא היו בנים לבין חלקו השני של הפסוק: "ויכהן אלעזר ואיתמר"?

ומסביר הזוהר, שאף כי בני אהרן מתו, נפשותיהם לא מתו, אלא עברו והתגלגלו מחלקו הראשון של הפסוק אל חלקו השני. אז מצטט הזוהר מן הרשימה הגניאולוגית שבפרשת וארא, בתחילת ספר שמות "ואלעזר בן אהרן לקח לו מבנות פוטיאל לו לאשה ותלד לו את פינחס', והתורה מסכמת את הרשימה בת האיבר האחד - "אלה ראשי אבות הלויים למשפחתם" (שמות ו, כה).

מדוע מסכמת התורה בלשון רבים - "אלה ראשי" ולא "זה ראש"? מפני שנשמותיהם של נדב ואביהוא התגלגלו דרך אלעזר הכהן, אחיהם, עד שנקבעו בבנו, בפנחס. עובדה זו מזהה הזוהר גם מכיוונו של פנחס, המכונה בכל פעם שהוא מוזכר, "פנחס בן אלעזר בן אהרן הכהן", בייחוס כפול, שלא כמו המצוי במקרא. ייחוס זה מורה, לפי הזוהר, על העובדה שפנחס אינו רק נכדו של אהרן, אלא - במובן מסוים - גם בנו, מפני שנשמות בני אהרן התגלגלו בו (זוהר ח"ג נז., ריז.).

אך הוכחותיו הטקסטואליות של הזוהר אינן עיקר העניין כאן. הזוהר חיפש מקום להביא בו לידי ביטוי את האנרגיה החתרנית הבלומה של נדב ואביהוא ומצא את המקום הזה במעשהו של פנחס. בסוף פרשת בלק, כאשר העם זונה עם בנות מואב, נאמר: "והנה איש מבני ישראל בא ויקרב אל אחיו את המדינית לעיני משה ולעיני כל עדת בני ישראל, והמה בכים פתח אהל מועד". זה רגע שבו מתגלית אזלת ידו של משה. במקום לקום ולהורות מה לעשות באיש הוא שותק. רש"י אומר: "נתעלמה ממנו הלכה". והנה ברגע זה, "וירא פנחס בן אלעזר בן אהרן הכהן ויקם מתוך העדה ויקח רמח בידו. ויבא אחר איש ישראל אל הקבה וידקר את שניהם את איש ישראל ואת האשה אל קבתה, ותעצר המגפה מעל בני ישראל" (במדבר כה ו-ח).

הזוהר מזהה את תנועת הנפש של פנחס ואת האנרגיה שהשקיע במעשהו כזהה לזאת שהשקיעו בני אהרן בפרשת השבוע שלנו. גם כאן וגם כאן מדובר באנרגיה אנרכיסטית, אינדיבידואלית, חתרנית; אנרגיה של מי שאיננו מוכן להיכנע למוסכמות ולפסוע בדרך הסלולה מראש. דרכו של עולם שאת החתרנים והאינדיבידואליסטים באמת מעריכה ומוקירה החברה רק כאשר ברור לחלוטין שאפסה כל תקווה אחרת. הרי בני אהרן ביקשו לסלול את דרכם החתרנית נגד הנהגה ההולכת ובונה את כוחה ושילמו על כך בחייהם, אך פנחס סלל את דרכו מול הנהגה שאיבדה את כוחה, כאשר האנרכיה איימה להשתלט על המחנה.

ואכן, הפרשה הבאה, הנקראת על שמו של הקנאי, נפתחת במלים: "וידבר ה' אל משה לאמר. פינחס בן אלעזר בן אהרן הכהן השיב את חמתי מעל בני ישראל בקנאו את קנאתי בתוכם, ולא כליתי את בני ישראל בקנאתי. לכן אמר הנני נתן לו את בריתי שלום" (כה י-יב).

גדולתו של הזוהר מתגלה כאן כאשר הוא מבין את הפוטנציאל העצום הטמון באנטי-ממסדיות של בני אהרן. הוא איננו מוכן לפסול את האנרגיה הזאת, איננו מוכן לתת לכוח הפורץ, הפנימי, שאיננו מתחשב במוסכמות לרדת לטמיון. תנועת הנפש המרדנית הזאת היא תנועה של חיים, תנועה שעוד תהא נצרכת ולכן יש לחלץ אותה מן האבדון שנגזר עליה מעצם קיומה ו"להושיב" אותה במקומה - לא בפרשת שמיני אלא בסוף פרשת בלק, כאשר האלימות, החדות והאינדיבידואליות נצרכת כדי להגיע ל"ברית שלום".




תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו