בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

"הצד האפל של האהבה" מאת רפיק שאמי | החתן הסורי

תגובות

הצד האפל של האהבה

רפיק שאמי. תירגם מגרמנית: גלעד גנבר. הוצאת שוקן, שני כרכים: 369+415 עמ', 159 שקלים

רפיק שאמי, ששמו האמיתי סוהייל פאדל, הוא סופר סורי נוצרי אשורי שנולד בדמשק ב-1946, חי בהיידלברג מאז 1971 וכותב בגרמנית, בשם בדוי, שפירושו "ידיד סורי". כתיבתו משדרת חירות הנמנעת מכותבים בסוריה, שבה החל את פעילותו כסופר וכעיתונאי והיה עלול להיכלא, ואף להיעלם, עקב הבעת ביקורת על המשטר. כסופר גולה מצליח, הוא שוזר בספריו יסודות אוטוביוגרפיים מדרכו כסטודנט לכימיה שהיה לכותב וכערבי נוצרי שגדל בדמשק והיגר למערב, ומשלב אותם עם שורשים עמוקים הנעוצים הן בתרבות שצמח בתוכה והן בזו שהוא חי ופועל בה כסופר, כמספר סיפורים וכמבקר עטור פרסים על כתיבתו לצעירים ולמבוגרים.

אחדים משפע ספריו של שאמי, העוסקים במזרח התיכון בכלל ובסוריה בפרט, כבר תורגמו לעברית וזכורים לי כספרים קצרים ורבי קסם המשלבים עלילה עם כוח המלה והסיפור, ההופכים בעצמם לגיבורים רבי עוצמה אף יותר מבני האדם. מביניהם אהבתי במיוחד את "חופן של כוכבים", שכחבריו "מספר הלילה", "מסע בין לילה לבוקר", "המיית הסנונית" והספר הנוכחי, ראה אור בהוצאת שוקן. סגנונו של שאמי מעוגן מצד אחד במסורות כתיבה ערביות כ"סיפורי אלף לילה ולילה" ומצד שני בתבנית הקלאסית של הרומן, שמקורו באירופה, ושהספרות הערבית המודרנית אימצה אותו בהצלחה. השפה והתרבות הערביות מבצבצות בטבעיות מבעד לשפתו הגרמנית גם בתרגומיו לעברית, הן במפורש והן במרומז. בניגוד לכותבים גולים רבים, שחותם הטראגיות והאובדן טבוע ביצירתם, יודע שאמי את סוד הכתיבה על עינויים, סבל וקיפוח בלי לאבד את שמחת החיים ואת התחושה שהכל יבוא על מקומו בשלום. הוא וגיבוריו אינם מתבכיינים או חשים נחותים מהסובבים אותם, וגם כשהם שוהים בכפייה במוסדות דכאניים כפנימיות כנסייתיות, בתי כלא ובתי משוגעים, הם אינם מאבדים תקווה וצלם אנוש.

"הצד האפל של האהבה" הוא ספר כפול כרכים. בפתח הכרך הראשון ובסוף הכרך השני מביא שאמי את עצי המשפחות העומדות במרכז העלילה המפותלת, הנפרשת בין השנים 1850 ל-1970. הוא מוסיף תמונות פורטרט מדומות של האבות והאמהות של שתי שושלות בדויות, שושלת שאהין המוסלמית ושושלת מושתאק הנוצרית, שהאהבה בין צאצאיהן ראנה ופריד עומדת במרכז הרומן. באמצעות סיפורם של רומיאו ויוליה הסורים פורש שאמי יריעה רחבה של ההיסטוריה של סוריה המודרנית, שהשלטון המתחלף בה עובר מידיים עריצות לידיים עריצות אחרות, מהשלטון העותמאני, דרך השלטון הצרפתי, העצמאות המדינית ב-1946 ונשיאותו של שוכרי אלקוותלי, שלוש ההפיכות הצבאיות ב-1949 ושלטונו של אדיב אלשישכלי, דרך הפיכות נוספות והתחזקות המיעוטים הלא סונים, ובהם העלווים - עד 1970, אז גבר חאפז אלאסד העלווי על יריביו והיה לנשיא סוריה מאז ועד מותו.

שאמי מיטיב לתאר את החברה הסורית, הכפרית והעירונית, הסובלת מדיכוי ומאובדן חופש הביטוי (כפי שנוכחים לדעת כל מי שעוקבים אחרי ההתקוממות בסוריה בשבועות האחרונים). לצד זה, כמו כל חברה אנושית, מנהלת גם היא חיים גדושי עבודה, אינטריגות, אהבה ובגידה, במסגרת חברתית ומשפחתית חונקת ומדכאת אך גם חובקת ומחזקת, ואף מצילת חיים במצבים הנראים מייאשים.

החשש שמא אלך לאיבוד בין כל צאצאי המשפחות החשובות לעלילה התבדה - שאמי אורג לאחור את סיפורי המפגשים הבלתי אפשריים בין גברים לנשים, בתוך השושלות וביניהן, ומגלגל את פקעת הסיפור כאריאדנה, לא לעבר המינוטאורוס הטורף, אלא לעבר האהבה, הנישואים והלידה. עם זאת, הוא מקפיד לשוב ולהפתיע את קוראיו, ולעתים גם להכזיב את ציפיותיהם. כך קורה, למשל, בסוף סיפור האיחוד בין ז'ורז' וזרקה, שהקימו את שושלת מושתאק לאחר שנרדפו בשל אהבתם, וכשהגיעו אל הכפר שהתיישבו בו, לא מצאו מנוח. שאמי מקפיד לשוב ולהזכיר מי שייך, או לא שייך, למי, ומי מסתתר מאחורי שם בדוי.

כשאהרזאד מודרנית, סוטה גם הוא ללא הרף מן השביל הסלול של הסיפור המרכזי, המוביל מאהבת הילדות של ראנה ופריד דרך אהבתם האסורה והחשאית בבגרותם, עד לסוף הטוב. סיום זה, של הסיפור ושל הספר, מפתיע ומאולץ, ומגיע ברגע האחרון, משאפסה כל תקווה לגורל בני הזוג, הכלואים כל אחד במסגרת אכזרית נפרדת.

בסוף, תחת הכותרת "אבן אחרונה בפסיפס", מסיר שאמי לפתע את שלל המסכות הספרותיות שעטה על פניו בספר ומספר על הביוגרפיה האישית שלו, המשיקה לא מעט לזו של גיבורו פריד מושתאק. למרות המטאפורה היפה של הפסיפס, דמתה חוויית הקריאה שלי יותר לחווייתה של אליס בארץ הפלאות, הצועדת במבוך מתפתל, בלי לדעת לאן יוביל השביל הבא, במי תפגוש ומתי תצא משם בשלום. בדרך פגשתי אנשים שדאגתי לגורלם והתרגשתי מעלילותיהם, התוודעתי למאכלים ולנופים שרק חלקם מוכר לי וראיתי את המלחמה בין סוריה לבין ישראל דרך מבטם של אזרחים החיים תחת איום האש מצדו האחר של הגבול. למדתי, בדרך של אירוניה נוקבת, על ההיסטוריה המודרנית של סוריה, ששאמי שוזר בה שמות בדויים ונלעגים של דמויות פוליטיות שכולם נגזרים מאותה תבנית ערבית - עמילאן, סטלאן, ביידאן.

תרגומו של גלעד גנבר עורר בי געגועים לעברית הזורמת של דפנה עמית, שתירגמה את ספריו הקודמים של שאמי. נוסף למילוליותו ולנוקשותו של התרגום, השתוממתי על כך שהמתרגם שכח להתאים לתרגום העברי יסודות מהתרבות הערבית המוכרים לקוראים. כך, למשל, שותים אצלו מוקה, כמו בגרמנית, ולא קפה טורקי, כמו בעברית. תיאורה של אחות בבית החולים כאחת ה"הורי" עורר בי תהייה, עד שהבנתי שהגיבור, המתעורר מעילפון לאחר עינויים קשים, סבור שהיא אחת החוריות, עלמות גן העדן המובטחות למוסלמים לאחר מותם.

לרוב אני קלת קריאה, אבל "הצד האפל של האהבה" גרם לי להיאבק עם קרוב ל-800 עמודים, ולעתים החלטתי לעצור, ולהפסיק לקרוא. מכיוון ששאמי הוא אמן הכתיבה הספרותית, דווקא ברגעים אלה שב הספר ואחז בי בחוזקה. אך למרות ההנאה והתועלת שהפקתי ממנו, הייתי מסתפקת בהחלט בגרסה של כרך אחד.

הד"ר חנה עמית-כוכבי זכתה בפרס טשרניחובסקי לתרגומי מופת על תרגומה ל"לילות ערב: מבחר מאלף לילה ולילה" בהוצאת בבל



רפיק שאמי. בסוף מוריד את המסכות הספרותיות



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו