פותחים ספר: אדון הנשמות | אירן נמירובסקי

פרקי "אדון הנשמות" (מצרפתית: חגית בת-עדה, כתר) פורסמו בהמשכים בשבועון הפריסאי "גרינגואר" ממאי 1939. הרומן האחרון של אירן נמירובסקי, שמתה באושוויץ ב-1942, מתרחש בצרפת שבין מלחמות העולם, על רקע שנאת זרים מתחזקת, ובו מהגר מתחזה לרופא כדי לחדור אל החברה הגבוהה

מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה

"אני צריך כסף!"

"אמרתי לך: לא".

דריו התאמץ להישאר רגוע, אך לשווא. ברגעים של התרגשות נעשה קולו צורמני והוא היה מנופף בידיו. היתה לו חזות לוונטינית וארשת רעבתנית וחסרת שקט כשל זאב: תווי פנים שלא מכאן, קלסתר שנדמה כי נלוש בחיפזון ביד קודחת.

הוא צעק בזעם:

"אני יודע שאת מלווה כסף!"

כולם סירבו כשהפציר בהם בשפלות רוח. עליו למצוא דרכים אחרות. סבלנות! הוא עוד ישכיל להשתמש בעורמה ובאיום לסירוגין. דבר לא ירתיע אותו. הוא יתחנן או ייטול בכוח את כספה של המלווה בריבית הזקנה. אישתו והילד שאך נולד, אין להם איש בעולם שיאכיל אותם מלבדו, דריו.

היא משכה בכתפיה החסונות.

"נכון, אני מלווה תמורת משכונות! מה יש לך להציע לי?"

הה! זה כבר יותר טוב! הוא צדק כשהמשיך לקוות. לפעמים מי שמפצירים בו אומר "לא" אך מבטו אומר "כן". המשך לבקש. הצע לה שירות, שותפות. אל תתחנן, זה לא יועיל. מוטב שתקנה ממנה. אך מה יוכל לתת לה? דבר לא שייך לו כאן. האישה היא בעלת הבית. הוא מתגורר אצלה בשכירות זה ארבעה חודשים, בקומה פנויה בבית הקטן שהפכה לאכסניה משפחתית למהגרים. "מי לא צריך כסף?" שאלה האישה. "הזמנים קשים", הוסיפה, והשיבה על עצמה רוח במניפה.

היא לבשה שמלה ורודה, פניה הגסים והסמוקים היו אדישים. "יצור מחריד!" חשב דריו. היא עשתה תנועה כמתכוונת לקום ממקומה. הוא התנפל עליה:

"לא! חכי! אל תלכי!"

וכי מה עוד יוכל לומר לה? להתחנן? אין טעם! להבטיח? אין טעם! להתמקח? כיצד? הוא כבר שכח. דריו אספר, לוונטיני קטן של ערי נמל ובתי מרזח עלובים, האמין שבית הספר האירופי הקנה לו את רגש הבושה ואת רגש הכבוד. עתה היה עליו לשכוח את 15 השנים שעברו עליו בצרפת, את התרבות הצרפתית, את תואר הרופא הצרפתי, שרכש במאמץ כה רב.

תגיות:

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ