בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

"ילדה עם שיער מוזר: סיפורים ומסות" מאת דייוויד פוסטר וואלאס | הקלישאה הורגת

דייוויד פוסטר וואלאס הוא סופר ואנתרופולוג שמתאר את התרבות הקפיטליסטית העכשווית - שעות ארוכות במשרד, טיפול פסיכולוגי, חיוכים אדיבים ומזון מהיר - כתביעה אינסופית לתפקד, כלומר להוכיח את עצמך כאדם יצרני

תגובות

ילדה עם שיער מוזר: סיפורים ומסות דייוויד פוסטר וואלאס. תירגמו מאנגלית: אלינוער ברגר ואסף גברון. הוצאת ספרית פועלים, 192 עמ', 86 שקלים

הספר "ילדה עם שיער מוזר" הוא ספר היפסטרי, אם אפשר לקרוא כך ליצירת ספרות, כלומר, שנון ומתוחכם ומודע לעצמו ואירוני ולא הולך בתלם; דייוויד פוסטר וואלאס, בזה אני משוכנע, היה חושב שההבחנה הזאת היא מזויפת וצינית, מה שהיה יכול לאשש אותה מתוקף הגיונה המעגלי של האירוניה. אבל הוא כבר לא נמצא כדי לכתוב מסה על הזיוף של ההיפסטריות; הוא התאבד בתלייה לפני שלוש שנים, בגיל 46, מדיכאון או מעודף מודעות, או משני הדברים גם יחד. וזהו באמת ובתמים מוות מרגיז ובלתי הוגן, מכיוון שהוא גם לא יוכל עוד לכתוב על האופן שבו היפסטרים בארצות הברית וברחבי העולם הפכו אותו לקדוש, לגאון ספרותי בנוסח הרומנטי, לאדם בלתי מובן שלא יכול לחיות במחיצת טיפשות וכאב, שמזינים זה את זה בחסות שלטי הניאון של מזללות בשולי פרוורים אמריקאיים, שעשועונים בטלוויזיה או תאגידי פרסום חלקלקים.

וואלאס, בעצמו מין ילד עם שיער מוזר, ממשיך במסורת הכתיבה שסופרים אמריקאים כמו ריצ'רד ייטס, סילביה פלאת, סלינג'ר ופרנזן מצטיינים בה. הם מתבוננים מבעד לזכוכית מגדלת בקלישאות הבורגניות האמריקאיות ובמחירים הנפשיים והמוסריים שמשלמים מי שחיים את אותה בורגנות. וואלאס עושה זאת במזיגה יוצאת דופן של חמלה, יהירות ואירוניה, שנוכחות במסות, בכתבות המגזין, בשתי הנובלות ובסיפורים הקצרצרים שמאכלסים את הספר; מתאבנים מיצירתו, המתורגמים לעילא על ידי אסף גברון ואלינוער ברגר.

וואלאס הוא סופר ואנתרופולוג, שמתאר את התרבות הקפיטליסטית העכשווית - שעות ארוכות במשרד, טיפול פסיכולוגי פעם בשבועיים, חיוכים אדיבים ומזון מהיר - כתביעה אינסופית לתפקד, כלומר להוכיח את עצמך כאדם יצרני. יש מי שמייצר סחורה, אמפתיה או ריגוש, אולם תו התקן של הייצור, כלומר החיים, הוא שיהיו "כמו שצריך". ובמסלול המהיר הזה, המוכר לכל, הצורך נהפך לקלישאה מכנית, נתונה מראש. וואלאס מזהה בקלישאה את האויב הגדול ביותר של האנושי: היא שוללת בחירה או אוטונומיה. היא לופתת את המודעות בטלפי המסלול המהיר של קיצורי הדרך הקולקטיביים, של היעילות ושל המוסכמה, שממנה אין לסטות ימינה או שמאלה, אלא אם אתה מטורף, אבוד, או עשיר מאוד.

הקלישאה היא כלי בשירות הנרקיסיזם; וואלאס בוודאי מכיר באופן אינטימי את הדרמה של הילד המחונן. תכני הספר עוסקים בנרקיסיזם, כלומר באופן שבו השאיפה להצטיין, לבלוט ולהרשים הופכת את הנפש האמריקאית הקולקטיבית למנגנון חיווט שמזהה את האסטרטגיות שבאמצעותן בני אדם יתרשמו ויתפעלו ממנה. השאיפה מכוונת תמיד "לעמוד בציפיות", למלא אותן ולהתעלות מעליהן, לזכות בהערכה וביוקרה ובהערצה, עד שלא נשאר בה מקום לאהבה, שאינה יכולה להיות מחושבת והיא אנוכית לחלוטין בדרכה. הנרקיסיסט להוט להשביע רצון, ולכן הוא משחק באופן מופתי בקלישאות של המסירות והרומנטיקה, אך הוא חווה אותן רק כמשימה שיש להשיג בה ניצחון, שאפשר להגשימה כיאות; כלומר, בנוסח התקין של הקומדיות הדרמטיות ושל סרטי הניצחון האפיים, שמגיעים מהוליווד כדי לארגן תודעה משותפת, קלישאה משותפת, וגם עמדה נרקיסיסטית קולקטיבית.

בסיפור הידוע ביותר בקובץ, "ניאון ותיק וטוב", מספר אדם על הטיפול הפסיכולוגי שעבר, על האופן שבו הוא תמרן את הפסיכולוג שלו כדי להשיג התקדמות מדומה בטיפול, כך שהמטפל יהיה שבע רצון ממנו, יעריך את כנותו ויוכל מצדו להפגין בנינוחות סמכותית את הנוסחאות הפסיכולוגיות שבהן הוא מצויד. אולם הגיבור בסיפור הוא מתחזה, רק מתחזה; הוא מתאבד, ומגולל את הסיפור לאחר מותו. הסיפור נהפך להיות מעין כתב פרשנות גם להתאבדותו של וואלאס עצמו, משום שהוא מבאר את היחס שבין התחזות לבין דיכאון. "תמיד מדכא קצת לגלות שקל לתמרן מישהו", הוא כותב, בנימה פרדוקסלית של מלאות יהירה וריקנות חרדה. "הבעיה הבסיסית שלי היתה שבגיל צעיר בחרתי איכשהו לקשור את גורלי בזה של קהל הצופים המשוער של הדרמה של חיי, במקום בדרמה עצמה". ההתרחקות מ"הדרמה עצמה" משותפת לגיבורי הסיפורים של וואלאס; חלקם משתפים אתה פעולה ברצון, נוקמים באיזה אופן בעולם באמצעותה, גם במחיר איבוד עצמי, וחלקם נאבקים בה אל מול מפגש בלתי מתוכנן שמפנה אותם בעל כורחם אל עצמם. הם מגלמים את הסכנה שטמונה בקלישאה של להיות "אמריקאי מודרני טהור", כלומר בור שנמצא בטבורו של עולם, חומד משהו שלעולם לא יהיה לו, ומאוכזב באופן שלעולם לא יודה בו.

הקובץ מנהל עמדה מורכבת מול הקלישאה: הוא מזהה בה חטא בל-יכופר, מנגנון אובדני של הרס עצמי, אך מדי פעם גם חוטא בה בעצמו. לעתים, כמו בסיפור "חיות קטנות חסרות הבעה", וואלאס מתפקד כקלישאה של מספר יהיר: הסיפור קטוע לשניים וחציו השני מופיע לפני הראשון, בהצהרה ספרותית רהבתנית, מעין תרגיל באורך רוח שבוחן את תחכומם של הקוראים ואת זכאותם לספרות האנינה שמוגשת להם.

אולם במסות שלו - חלקן נכתבו למגזינים אמריקאיים - עולה עמדה אחרת, של נביא בשער, שמבקש לרגע לעצור את רכבת השדים של התקינות ושל הקלישאה, ולבחון את הסבל שהן גורמות. בסיקור של פסטיבל הלובסטרים במיין, הוא כותב על ההתאכזרות לבעלי חיים, והוא עושה זאת ללא המטיפנות הדידקטית השגורה אלא בנימה של התלבטות, השלמה וכאב; ובמסה שחותמת את הספר - נאום שנשא לפני בוגרי קניון קולג' עם סיום לימודיהם - הוא מפציר בהם לקחת את זכות הבחירה "על מה לחשוב", כלומר ליטול את החירות שטמונה בוויתור על היהירות. הוא מציע לחשוד בוודאות, בכל ודאות, ולהימנע ממהלך חיים שאוחז בנוקשות בוודאות, שלופת אותה בפרקי אצבעות מולבנים, בחרדה שמא יקרוס העולם כולו אם היא תתערער. ברצף המטלטל של החיים, שבו בני אדם נתפשים כמכשול, כאספסוף שתמיד מעכב את האדם לקראת מטרתו, ואין זה משנה אם המטרה היא להגיע לתחילת התור בסופרמרקט או להגיע להבנה שלמה של הפטריוטיות האמריקאית, וואלאס מבקש מנמעניו, וגם מקוראיו, לגלות אורך רוח: לחצות במבט את הקלישאה ולדמיין לה חיים אחרים. לא רק במובן הטריוויאלי של "להיכנס לנעליו של האחר", שנהפך גם הוא לקלישאה, אלא במאמץ הסיזיפי להימנע מהשיפוט המיידי, הצודק תמידית, שמופעל - לעתים בזדון, לעתים מעצלות, וכמעט תמיד באופן צפוי מראש - ביחס לאנשים, לבתים, למכוניות, לרעיונות, לבחירות אנושיות, לעיכובים בדרך.

וואלאס מתאר את ההנחיות הללו מתוך תחושת צדק הרמטי, גם אם כנגד תחושה כזו בדיוק הוא מבקש לצאת. העניין שמעורר הספר קשור בפרדוקסים הפנימיים והחיצוניים הללו: וואלאס עוסק בהם, מפגין אותם בכתיבתו ואפילו, בעל כורחו, במעשה ההתאבדות שלו. מותו מסמן את סירובו של "הסופר הגאון" לקבל על עצמו את הקלישאות של העולם החומרני, וזו כמובן קלישאה גמורה. איזו אירוניה אכזרית כרוכה במעמדו העכשווי: כמו הלובסטרים שעל גורלם הוא כותב, גם הוא בוטש בדפנות הסיר הרותח, מתנגד ומבקש להיחלץ, רגע לפני שמעריציו חותמים את גורלו כקדוש.

מעמיד הפנים

כל חיי הייתי מתחזה. אני לא מגזים. אפשר לומר שכל מה שעשיתי כל הזמן זה לנסות וליצור רושם מסוים של עצמי אצל אנשים אחרים. בעיקר כדי שיחבבו אותי או יתפעלו ממני. זה קצת יותר מסובך מזה, אולי. אבל אם לרדת לעצם העניין זה בשביל שיחבבו אותי, יאהבו אותי. יתפעלו ממני, יכירו בי, יריעו לי, מה שלא יהיה. אתה מבין את הרעיון. בבית הספר הצטיינתי, אבל בתוך-תוכי, המניע לכל העניין לא היה הרצון ללמוד או לשפר את עצמי אלא רק להצליח, להשיג ציונים טובים ולהתקבל לנבחרות הספורט ולהפגין ביצועים טובים. לקבל תעודה טובה או סמל ספורטאי מצטיין על הז'קט כדי להראות לאנשים. לא נהניתי מזה כל-כך כי תמיד פחדתי שלא אצליח די. הפחד עורר אותי להתאמץ מאוד כדי להצליח תמיד ולהשיג את מה שאני רוצה. אבל אז, כשהשגתי את הציון הטוב ביותר או התקבלתי לנבחרת הבייסבול העירונית או שכנעתי את אנג'לה מיד שתרשה לי לשים את היד על החזה שלה, לא הרגשתי שום דבר מיוחד מלבד אולי פחד שלא אהיה מסוגל להשיג את זה שוב. בפעם הבאה, או את הדבר הבא שארצה בו. אני זוכר איך הייתי למטה בחדר המשחקים במרתף של אנג'לה על הספה ושכנעתי אותה לתת לי להכניס את היד מתחת לחולצה שלה ואפילו לא ממש הרגשתי את החיות הרכה או מה שזה לא יהיה של השד שלה, כי הייתי עסוק לגמרי במחשבה, "הנה אני הבחור שמיד הרשתה לו להגיע איתה לשנייה". אחר-כך זה נראה לי כל-כך עצוב. זה היה בחטיבת הביניים. היא היתה נערה עם לב רחב מאוד, שקטה, עצמאית, מתחשבת - היא וטרינרית עכשיו, עם קליניקה משלה - ואני בעצם מעולם לא ראיתי אותה באמת, לא יכולתי לראות אלא את עצמי כמו שאני נראה בעיניה, בעיני המעודדת הזאת, אולי מספר שתיים או שלוש ברשימת הנערות המבוקשות ביותר בחטיבת הביניים באותה שנה.

דייוויד פוסטר וואלאס מתוך "ניאון ותיק וטוב" ב"ילדה עם שיער מוזר"



פסטיבל לובסטרים במיין, ארצות הברית. פוסטר כותב על התאכזרות לבעלי חיים בכאב, בהתלבטות וללא מטיפנות



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו