בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

הכלב צבי וסוכן הביטוח

סיפור

תגובות

אדיק הגיע לישראל מהעיר סברדלובסק שבאורל. שם הוא עבד כמזכיר מטעם המפלגה, באחד המפעלים. בישראל סיים קורס סוכני ביטוח, חגג יום הולדת שישים במסעדה רוסית בבת ים והתחיל לבטח אנשים.

אי אפשר לומר שאדיק ניחן בכשרון שכנוע מיוחד, אבל הפסיכולוגים שלימדו בקורס אמרו: "תדגישו שוב ושוב שאדם יכול פתאום למות, להיהרג, או לאבד גפיים, עיניים, אוזניים. זה תמיד עובד, כי זו נקודת התורפה של המבנה הנפשי האנושי". ואדיק אכן הדגיש. הוא נהג לומר ללקוח המבולבל את הדברים הבאים, פחות או יותר: "אם חס וחלילה תמות, או - אלוהים ישמור - בעבודה פתאום... איפה אתה עובד, דרך אגב? במפעל? אלוהים ישמור: תיקטע לך היד, או ששבב ייכנס לך לעין, או משהו ייפול עליך וימחץ אותך".

בחילה התעוררה באדיק, האתאיסט לשעבר, בכל פעם שנאלץ לערב את אלוהים, אותו אלוהים שפעם נהג לקלל. אבל הדרך היחידה להתגונן נגד טיעוני הלקוחות היתה להשתמש בשמו של אלוהים.

הפרנסה כסוכן ביטוח לא היתה יציבה, ולכן בערבים השלים הכנסה בעבודות ניקיון במפעל. בכל ערב היה עובר דרך השער שבו שמר דוקטור לפילולוגיה, שכולם קראו לו אברמיץ'. אברמיץ' ישב בבודקה, פתח וסגר את השער, וכשלא היו מכוניות - קרא או כתב.

כשאדיק היה עובר שם, הוא היה מנופף בידו:

"היי, אברמיץ'!"

"שלום לך, אדוארד!" היה המדען עונה בחביבות.

כולם העריכו את אברמיץ' בזכות החוכמה שלו ונימוסיו הטובים, ונהגו להתייעץ אתו. גם אדיק ביקש ממנו יום אחד: "תשמע, אברמיץ'. תעזור לי לשכנע את פימה פאדלס לעשות ביטוח, ואני בתמורה אקנה לך ספר".

לפימה פאדלס אדיק היה מנדנד: "למה אתה מהסס, פימה? בישראל כולם מבטחים את החיים שלהם. למקרה שפתאום תמות, חלילה, או תישאר בלי גפיים... הנה, תשאל את אברמיץ': גם הוא מבוטח, והוא יכול לאשר לך כמה שזה חשוב".

אברמיץ' אכן אישר, ואחר כך הצטער על כך. דעתו של אברמיץ' הכריעה את הכף, ופאדלס נכנע. אדיק עשה ביטוח לא רק לפימה, אלא גם לכל המשפחה שלו: אשתו, שני ילדיו, חמיו וחמותו. בהתחשב בכך שעל כל מבוטח מקבלים 400 שקל בונוס, ואחוזים במשך שלוש שנים, אדיק הרוויח לא רע על פימה פאדלס. את הספר לאברמיץ' לא קנה. הוא המשיך לנופף לו לשלום, לחייך ולהביט בעיניו בלי בושה. אברמיץ' שתק בעניין הספר, כאילו לא קרה כלום. רק פעם אחת, כשדיבר עם המחליף שלו, איזיה שלנגר - יהודי שתיין מאודסה - סיפר לו על אדיק. התגובה של איזיה היתה בלתי צפויה.

"אל תדאג, אברמיץ'. נראה לו מה זה, לתיש הזה".

כעבור כמה ימים הודיע שלנגר לאברמיץ': "יש לי רעיון גאוני! ניקח את צבי..."

"מי זה?"

"אתה מכיר אותו, הוא מסתובב פה. זה כלב רחוב שדומה לרועה קווקזי. אז ניקח את צבי, נבטח אותו אצל אדיק, אחר כך ניתן אותו לתאילנדים. הם יאכלו אותו, ואנחנו נלך לחברת הביטוח עם הפרווה שלו, ונקבל את הכסף שמגיע לנו. אחרי זה, כמו שאתה בעצמך מבין, יפטרו את אדיק".

לדעתו של איזיה שלנגר, ההברקה הכי מוצלחת בתוכנית שלו היתה התאילנדים, כי לחסל לבד את צבי היה עניין בלתי אפשרי לביצוע. התאילנדים, שעבדו באתר בנייה ליד המפעל, באמת תפסו ואכלו את כל החתולים והכלבים באזור התעשייה. צבי נשאר בחיים לגמרי במקרה, בזכות פחדנותו הגדולה.

אברמיץ' הקשיב עד הסוף לתוכניתו של שלנגר, ואז התקומם: "איזיה, איך אתה יכול? איך אפשר לקחת מבעל חיים את הנשמה?"

אבל שלנגר, מסונוור מההברקה, ניגש לממש את התוכנית. הוא רחץ את צבי, קנה קולר ורצועה, לקח אותו לווטרינר כדי לעשות לו את כל החיסונים הנדרשים והנפיק לו תעודה: על פי הרישום, צבי היה רועה קווקזי, ללא שושלת יוחסין.

עם אדיק לא היתה שום בעיה. החמדנות עיוורה אותו עד כדי כך שהיה מוכן לבטח אפילו ספסל בפארק.

בפוליסת הביטוח המוזהבת נכתב באותיות מעוטרות שכלב רועים קווקזי בן שנתיים, המכונה צבי, אשר שייך ליצחק שלנגר, מבוטח למקרה של אובדן חיים, וכן של אובדן גפיים, לפי הסדר הבא: שמאל וימין קדמיים, שמאל וימין אחוריים. לאחר ויכוח קצר, שלנגר הצליח להכניס סעיף שבפוליסה ייכלל גם הזנב - מה שהוסיף לסכום הכולל עוד 1,000 שקל. בסעיף "מאפיינים ייחודיים" אדיק כתב: "על המצח: כתם לבן, עגול, בגודל של..." ואחרי הרהור קצר, השלים: "מטבע של חמש קופיקות". מעבר לכך לא נמצאו שום מאפיינים ייחודיים במראה הבנאלי של כלב הרחוב הזה.

בסופו של דבר, צבי בוטח בסכום של 10,000 שקלים לתקופה של חמש שנים.

כעבור חודש, לאחר ששילם את התשלום הראשון של פוליסת הביטוח, הלך איזיה שלנגר אל התאילנדים. בידו האחת הוביל את צבי ברצועה, ובידו השנייה החזיק בקבוק וודקה קגלביץ'. בתוך הבניין הלא-גמור פגשו אותו 12 אנשים קטנים וחיוביים. כשראו את צבי ואת בקבוק הוודקה, החלו התאילנדים לצייץ בהתלהבות בשפת הציפורים שלהם ושמחה ניצתה בעיניהם.

במשך חצי לילה שתו התאילנדים את בקבוק הוודקה ואכלו מרק שעשוי מקרביים של כלב, ולמנה שנייה - אורז עם רגליים וצלעות כלב מטוגנות. הם ניצלו אפילו את הזנב, שמחירו 1,000 שקלים. התאילנדים הרגישו נפלא. הם נזכרו במולדתם ושרו בקולותיהם הדקים. מעל אזור התעשייה השומם, במדינת היהודים, הסתלסל השיר האינסופי של המזרח הרחוק מאוד. כעבור שלושה ימים החזירו לשלנגר את הפרווה המיובשת של צבי, אבל בחברת הביטוח סירבו להכיר בה. איזיה שכר עורך דין. אחר כך הוקמה ועדת בדיקה. חברי הוועדה בחנו את הפרווה במשך זמן ארוך, הציצו בפוליסת הביטוח, ולבסוף שאלו את איזיה שאלה אחת בלבד: "איך נראה מטבע של חמש קופיקות?"

שלנגר נאלץ לרוץ לאספן מטבעות וללוות ממנו מטבע של חמש קופיקות משנת 1961. המטבע היה זהה כמעט לגמרי בגודלו לכתם הלבן שעל הפרווה. זה הכריע את העניין לטובתו של איזיה.

הכל התנהל על פי התוכנית, פרט לכך שחברת ביטוח ישראלית מסרבת בדרך כלל לשלם, גם לנוכח הוכחות בלתי מעורערות. אחרת לא היתה זו חברה ישראלית, אלא הולנדית, גרמנית או טורקית. עורך דינו של איזיה שלנגר הגיש תביעה לבית המשפט. בדיון מקדים שאלה השופטת אורה איציק: "כולכם, ?הרוסים', אלכוהוליסטים או מאפיונרים סמויים. מר שלנגר, איך מת הכלב צבי? אולי אתה זה שרצחת אותו?"

איזיה הגיב באי-נחת מופגנת, כשהקשיב לדבריה של השופטת. לא הרחק ממנו ישב נציג חברת הביטוח, איש בעל זקן עבות שחור, שלא הסתיר את חיוכו. בהפסקה הוא ניגש לשלנגר והציע לו מחצית מסכום הביטוח - מנהג רווח בבתי המשפט בארץ. בסופו של דבר, המשפט הרומי או המשפט האנגלי מושלכים הצדה, והכל נפתר בדילים. מביני דבר אמרו לאיזי: "קח מה שנותנים לך. אחרת התיק הזה ייסחב שנים, ואחר כך ימעכו אותך לגמרי".

בסופו של דבר, שלנגר קיבל מחצית מהסכום. מתוך החצי הזה הוא שילם תמורת הבדיקה המשפטית ואת שכר עורך הדין, וגם קנה לאברמיץ' שני כרכים של ארתור שופנהאואר, "העולם כרצון ודימוי", שעליהם חלם הפילולוג כבר זמן רב.

את שאר הסכום ביזבז איזיה על שתייה. ואיזו שתייה! הוא פשוט ערך משתה פרטי של שבוע שלם. אחר כך, כשניסה להצדיק את מעשיו, אמר שרצה להשתחרר ממתח של חודשים רבים. אבל בישראל מסוכן לשתות: באקלים החם והלח, התגובה של הגוף, אפילו אם הוא מורגל בצריכת אלכוהול, אינה צפויה: איזיה החל להזות. ברגעים הבודדים שבהם הצלילות היתה חוזרת אליו, חשב בייאוש: "בשביל מה כל זה? טוב, בסדר, אדיק הוא מנוול. וצבי... בשביל מה הוא מת? מי שהרוויח מכך היו רק התאילנדים".

אדיק פוטר. הוא נחשד שהיה שותף לתרמית הזאת והדרך לעסקי הביטוח נחסמה בפניו. אדיק חלה בעקבות הכל: היו אפילו שמועות שעבר התקף לב קל. סוכן הביטוח לשעבר יושב היום בפינת הרחובות ז'בוטינסקי ובן גוריון בבת-ים, בכניסה לבנק לאומי, אוחז גיטרה בידיו. כל היום הוא שר אותו שיר: "על גבעות מנצ'וריה". לרגליו מונח כובע קש, שלתוכו זורקים לו מדי פעם כמה מטבעות.

יש אומרים שחומרת העונש אינה תואמת את העברה. הרשו לי לחלוק על כך: זה אחד המקרים הבודדים שבהם ניצח הצדק, שלרוב ניצב לבדו בהגנה על הדיבר התשיעי: "לא תענה ברעך עד שקר".

תירגמו מרוסית טניה חזנובסקי ותומר שריג



וינסלו הומר, כלב וקורה, 1889



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו