בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

עוצם עין אחת | קברים פורחים באוויר

תגובות

סשה סרבר - פ"נ (פה נטמן), גלריה מנשר, תל-אביב

סשה סרבר ממשיך את דרכו של גדעון גכטמן באמנות ובפיסול הישראלי הן בעיסוק בפניהם השונות של המוות והזיכרון והן בעשייה עצמה, שהיא אובססיבית ומושלמת. גכטמן פרץ אל התודעה הקולקטיבית במודעות האבל שהדפיס לעצמו, ומאז ועד מותו נאספה רוב אמנותו למין מאוזוליאום אסתטי ומצמרר לזכר בנו המת ולזכרו. סרבר, בדימויי גזעי הדקלים השרופים ופינוקיו השרוף, יוצר גם הוא סמלי תרבות מקומיים ואוניברסליים בפיסול חריג. ב"פ"נ" מגיע עיסוקו במוות ובזיכרון לשיא. סרבר, שנולד במולדובה, איבד את אמו ואביו כאן בארץ בתוך תקופה קצרה. בטקסט המלווה את התערוכה כתב: "המצבות שעשיתי אז יצאו ?ישראליות', מכוערות, חסרות תרבות קבורה. (...) יום אחד החלטתי לעבור את תהליך הקבורה שלהם מחדש: לעשות קברים שיהיו קרובים אלי, עשויים בשפה אחרת, הזרה למקום, שפה פלסטית שנכחדה. (...) קברים בודדים, גלותיים, שהם העתק של קברים מבית הקברות היהודי בעיר הולדתי".

בעומק החלל, הישראלי כל כך בחספוסו, מצויים "קברי הוריו" של סרבר. אך קודם לכן יש לחלוף על פני אחוזת קבר הניצבת בטבורו: מאוזוליאום משפחתי גויי, כעבה אניגמטית ואטומה, רנסנסית באופיה אך מוגזמת בפרופורציות הניאו-קלאסיות. זו תיבת פנדורה ענקית, שהזמן, ההזנחה, השיכחה וזיהום האוויר, השחירו את השיש המפואר שלה - ניסיון אנושי פאתטי להילחם בשיכחה שבלעה כל זכר של המשפחה הזאת. כמו גזעי העצים ואבריו של פינוקיו השרופים, גם אחוזת הקבר והקברים הן מאסות מסותתות של קלקר.

מעברו השני של המאוזוליאום רובצים קברי היהודים, מפנים לנו את גבם החרוט והמעוטר להפליא בעוד צדם השני חלק כמיטה ריקה ונוקשה הממתינה לשוכב, לבן האובד. מעל הכיתוב של מצבת האב, באותיות כתב סת"ם, מגולף עיטור של צמד איילים השומרים על כתר. את המלים החרוטות על מצבת האם מקיפים עיטורים ופרחים, ומעל מגולף מראה גן עדן. קברי ההורים רובצים על הרצפה כמו קברים פורחים באוויר, נטולי שורשים, קברי גולים נצחיים. יש בפסלי המצבות הללו רכות מתאבלת של בן על הוריו (משהו מזה יקד גם בעבודת פינוקיו), המנסה בדיעבד לפצותם על קבריהם הממשיים.

כשמביטים לאחור מגלים בצד, לעצמו, פסל דמוי ארד של חשמן נפילי, דמות גרוטסקית בבגדי שרד של הכנסייה הקתולית, דמות מאיימת אך גם מעוררת רחמים, כי סרבר בחר לגדום את כפות ידיה כעונש על חטאיה. כמו המאוזוליאום, הדמות נאטמת בעצמה, כצלע השלישית ביחסי הכוחות הגלותיים שבין הגוי ליהודי, בין האמנות הנוצרית למלה הכתובה בעברית. החשמן נושא זיכרון שלא אומר שום דבר לישראלי, והוא ניצב על מרצפות השומשום הישראליות כל כך. מוקדי הכוח הללו אילמים ומהפנטים.

דנה יואלי - לווייתן, אוצרת סאלי הפטל נוה, גלריה קו 16, תל-אביב

יצירתה של דנה יואלי בתערוכת המיצב "לווייתן" עוסקת גם היא במהותם הוויזואלית של המוות והזיכרון, ובחלקה השני - בקסמה המדיח של אירופה הישנה והבורגנית. אך בעוד שאצל סרבר החיבור הוא פנימי ואישי, החיבור של יואלי הוא חיצוני יותר, חקייני, חיבור של היקסמות ומשיכה שיש לרבים מיוצרי הדור הצעיר באמנות הישראלית.

זה מיצב פיסולי הבנוי משני הפכים לכאורה, והשכול על פניו השונות מחבר את ההפכים הפיסוליים הללו. את הכניסה לחלל הגלריה חוסם קיר מפוסל מונומנטלי ברוטליסטי: תבליט בטון חשוף של מופשט סלעי (גושי קלקר מצופי בטון), כקירות הניצבים בבתי "יד לבנים" בכל רחבי הקיום הישראלי של שכול ממלכתי קשה עורף. כשעוקפים את הקיר המפוסל נכנסים אל חלל לבן מואר, שגב "האנדרטה" הוא אחד מקירותיו, וכאן על כנים של עץ חשוף, בגבהים משתנים, מונחים פסלונים קטנים מחומר הנדמים לפסלוני פורצלן - ניגוד בין העץ ל"פורצלן" האירופי-הבורגני, הנמצא תמיד בסכנת שבירה. יואלי משמרת את הסגנון והפורמט של פסלוני הפורצלן, נוגעת ברובד הרוע המקנן בתרבות.

סצינות אידיליות היו לחזיונות אימה מיניאטוריים: דוב חום מכרסם את רגלה של האשה העירומה השחומה המוטלת על הדשא, בעוד ציפור שיר מזמרת על ענף עץ שמת מזמן - הכל זעיר ומושלם, אך הסבילות הנשית נופלת לרגלי האדנות הזכרית, באופן עשייה נשי. הניגוד בין הפורנוגרפיה למהוגנות הזעיר-בורגנית עובר בכל התערוכה. כמו תמונת אמא זאבה המכרסמת רגל אדם על ראש סלע או עץ כרות בעוד הגורים משחקים למרגלותיו. הפסלונים מצויים בשלבים שונים של עשייה; חלקם צבועים ומצוירים ועוטי גלזורה, חלקם נטולי צבע אך עוטים גלזורה ראשונה, וחלקם רק פוסלו ולא נשרפו עדיין. התערוכה כמכלול עדיין לא בשלה, מהודקת ומגובשת דיה, אך יש בה יופי הנובע הן מהניגוד שבבסיסה והן מיפי הפרטים הקטנים. מסקרן לראות איך ולאן תתפתח יצירתה של יואלי בעתיד.

בגלריה זימאק בכיכר המדינה בתל-אביב, האור החם והרך מלטף את עבודות הפסטל של יאן ראוכוורגר ואת האינטימיות הקורנת מהן בין האמן למושא ציוריו. יותר מכל התערוכה חושפת את ראוכוורגר כרשם מחונן ורב השראה. יפים במיוחד רישומי הדמויות הפשוטים לכאורה שבחלקן מתקיימת תנועה פנימית מפתיעה, כמו נמצאת הנשמה בתהליך של היפרדות מהגוף. למרות העושר החומרי, הכוחני כמעט, שמשדרת הגלריה החדשה, תליית עבודותיו של ראווכורגר היא פשוטה וכמעט אנטי-בורגנית. לוחות חשופים שעונים על הקיר, ועליהם מוצמדות בנעצים היצירות על נייר (שגם הן לא אהובות במיוחד על סלוני הבורגנים, המעדיפים שמן על בד), כמו על קירות הסטודיו של האמן היוצר, כחלק מרצף היצירה.



מבט בתערוכתו של סשה סרבר, 'פ'נ'



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו