בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

פרשת השבוע | מלחמת האדם בנחש

"תזריע"

תגובות

דיני טומאת היולדת, הפותחים את פרשת השבוע שלנו, הם חלק ממערכת דיני הטומאה והטוהרה, אותם כוחות דמוניים שהקדמונים היו רגישים אליהם מאוד ועיצבו את חייהם על פיהם אך בחיינו המערביים הם כמו דהו ונבלעו. בין החוקים והדינים הללו מוזכרת מצווה אחת שקישורה אל דיני הטומאה והטוהרה אינו מובהק, וגם היא, בדרכה, מעוררת תכופות דיונים ארוכים על מידת הרלבנטיות שלה בעולמנו הרחוק מן המיתוס: ברית המילה.

"וידבר ה' אל משה לאמר. דבר אל בני ישראל לאמר אשה כי תזריע וילדה זכר, וטמאה שבעת ימים כימי נדת דותה תטמא. וביום השמיני ימול בשר ערלתו" (ויקרא יב, א-ג). האשה היולדת זכר נטמאת למשך שבעה ימים, בדיוק כפי שנטמאת אשה נידה, וביום השמיני מן הלידה נימול הילד. ברור שהמילה אינה תלויה בטומאתה או בטוהרתה של האשה. המילה נערכת ליילוד ואילו טומאת הלידה שייכת ליולדת, ובכל זאת לשונו של הפסוק ברורה - ברית המילה היא ההמשך הטבעי והישיר של טומאת היולדת.

קשה לדבר היום על הטומאה כעל דבר מה ממשי. הלומד בסדר "טהרות", האחרון והארוך מבין ששת סדרי המשנה, מוצא שהטומאה היא הגיבורה הבלתי מעורערת של סדר זה. כוחה נובע מאזורי טאבו - מדם הנידה, מנוזל הזרע, מן המת, מן היולדת - והוא נאחז בפינות הבית, אורב בשקערוריות הכלים ובקפלי הבגד ומנגע מאכלים ומשקים. אך מה היא הטומאה? נראה שדבר זה היה ברור כל כך בימים עברו עד שלא היה כלל צורך להסבירו.

הלכות הטומאה והטוהרה נועדו לאפשר לאדם להתמודד עם הכוחות המיתולוגיים של המוות והחיים הנעים בצורה בלתי נראית בחלל. כזאת היא גם טומאת היולדת, הבוקעת מפוטנציאל החיים - שגם פוטנציאל של מוות כרוך בעקביו - ומטמאת את היולדת למשך שבעה ימים. אלא ששבוע נידתה של היולדת זכר מסתיים בפואנטה החלה ביום השמיני, בברית המילה.

ראשון הנימולים היה אברהם, שצווה על המילה: "זאת בריתי אשר תשמרו ביני וביניכם ובין זרעך אחריך, המול לכם כל זכר. ונמלתם את בשר ערלתכם, והיה לאות ברית ביני וביניכם" (בראשית יז, י-יא). המילה היא סימן שמטרתו נתינת "אות ברית", מעין הסכם חתום בבשר בין הקב"ה ובין האדם. טעמה המדויק של מצוות המילה נעלם מן העין. ככל שמרבים להסביר אותה כך היא נראית קמאית יותר.

אך איזה רמז למשמעותה המיתולוגית של מצוות המילה יכול להשתמע ממנהג עתיק, שנרמז במדרש "פרקי דרבי אליעזר", נזכר בזוהר ונפסק להלכה על ידי המהרי"ל, הפוסק האשכנזי בן המאה ה-14. על פי המנהג מניחים את העורלה המוסרת מן הבשר בכלי מלא עפר ובמקומות מסוימים אף לוחשים עליה את הפסוק מישעיהו: "ונחש עפר לחמו". "והנחש היה ערום מכל חית השדה אשר עשה ה' אלהים, ויאמר אל האשה אף כי אמר אלהים לא תאכלו מכל עץ הגן. ותאמר האשה אל הנחש מפרי עץ הגן נאכל. ומפרי העץ אשר בתוך הגן אמר אלהים לא תאכלו ממנו ולא תגעו בו פן תמתון. ויאמר הנחש אל האשה, לא מות תמתון. כי ידע אלהים כי ביום אכלכם ממנו ונפקחו עיניכם, והייתם כאלהים ידעי טוב ורע" (בראשית ג, א-ה).

תפקידו של הנחש בסיפור כפול. מצד אחד הוא הגורם הדמוני הגורם לאדם לעבור על האיסור ולאכול מהפרי, אך מהצד האחר הוא אומר אמת. האדם לא מת כתוצאה מהאכילה ונעשה בעל יכולת להבחין בין טוב לרע. זה מהלך של התבגרות הכרחית שיש בו כאב של גירוש אך גם גדילה והתוודעות, מהלך דיסהרמוני שיש בו טוב ורע, ממש כמו לידה.

בסופו של הסיפור בספר בראשית מוטל עונש על הנחש: "ויאמר ה' אלהים אל הנחש כי עשית זאת ארור אתה מכל הבהמה ומכל חית השדה, על גחנך תלך ועפר תאכל כל ימי חייך. ואיבה אשית בינך ובין האשה ובין זרעך ובין זרעה, הוא ישופך ראש ואתה תשופנו עקב" (בראשית ג, יג-יד). הנחש מוטל אל האדמה, אך בה בעת נכרך גורלו בגורל האדם, הדמון והאדם נכרכים במערכה אחת - של טוב ורע, של ראש ועקב.

היילוד נולד אל העולם מגן עדן של רחם אמו והוא מעין אדם-נחש המגלם בגופו את הדרמה המיתולוגית שנוצרה כתוצאה מסיפור גן עדן. העורלה המוסרת מאברו של האדם היא בת דמותו של הנחש. אך מטרת המילה אינה להחזיר את היילוד אל המצב ההרמוני שלפני החטא הראשון. הפסוק הנלחש על העורלה לקוח מנבואתו של ישעיהו על אחרית הימים: "זאב וטלה ירעו כאחד ואריה כבקר יאכל תבן ונחש עפר לחמו, לא ירעו ולא ישחיתו בכל הר קדשי אמר ה'" (ישעיהו סה, כה).

גם כאן, כמו בסוף סיפור גן עדן, אוכל הנחש עפר. אך אין מדובר בעונש על החטא, אלא במזון המשקיט את הנחש וגורם לו שלא להרע ושלא להשחית יותר, בדומה לאריה האוכל תבן. לעונשו של הנחש יש שני שלבים. הראשון, שבגן עדן, קושר בין גורלו לבין גורל האדם, והשני, שגם הוא נעשה בעזרת ההאכלה בעפר, נועד להרחיק אותו מן האדם ולתת לאדם לחיות בשקט, בלעדיו.

מטרתה של המילה ביום השמיני היא להרחיק את הגורם המערער מגוף האדם. הפרי כבר נאכל והאדם יודע שהוא עירום ושעליו להתלבש. לכן המטרה אינה להחזיר את המצב לאחור אלא לתקן, להביא את היילוד למצב חדש, שלא היה בגן עדן, מצב של מעין תמימות שנייה שאחרי החטא, העונש והמלחמה. עתה גם מתברר מדוע שבעת ימי הנידה קודמים ליום השמיני של המילה. בלידה יש פוטנציאל החיים הגדול ביותר, אך גם פוטנציאל של מוות. שבעת ימי הנידה הם ייצוגה של מלחמת האדם בנחש. כרוכים זה בזה יוצאים האדם והנחש אל אוויר העולם ומשך שבעה ימים זה שף את ראשו של זה וזה שף את עקבו של זה, עד שביום השמיני מוסר הנחש, מוטל אל העפר והאדם יוצא אל מסלול התבגרותו מתוך ברית חתומה בבשר בינו לבין קונו, ברית ניצחון החיים על המוות.




תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו