בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

אשפה בריח כסף

סרטה של לוסי ווקר, "האמנות בזבל", מספק לצופים תחושה של התעלות, אם הם מוכנים - כמו מלקטי האשפה הברזילאים שהיא מתעדת - להיענות לאשליה

תגובות

"איך נעשים ילדים שמחים למבוגרים עצובים?", שואל האמן הוויזואלי ויק מוניז בפתח סרטה התיעודי של לוסי ווקר "האמנות בזבל" (בריטניה-ברזיל, 2010), לאחר שביקר במטעי הסוכר באיים הקריביים. מוניז מצלם סנפשוטס של הילדים, שהוריהם עובדים במשמרות של 16 שעות במטעים, אחר כך מצייר את "ילדי הסוכר" בסוכר, ושוב מצלם. העבודה עם חומרים כמו סוכר, סירופ שוקולד, חוטי חשמל, חמאת בוטנים ואבק, מגלמת לא רק את החיפוש הבלתי נלאה שלו אחר חומרים בלתי שגרתיים, אלא גם את שאיפתו לבחור ליצירתו חומרים הקשורים לעולם של גיבוריו, המצוירים או המצולמים. הטרנספורמציה של חומרים ורעיונות היא, לדבריו, מהות האמנות.

"האמנות בזבל" מלווה את מוניז במשך שלוש שנים במקום שלטרנספורמציה הזאת יש בו משמעות ייחודית. הוא נוסע מניו יורק, מקום מגוריו, חזרה לברזיל, מקום הולדתו. לאתר הפסולת הגדול בעולם, ג'רדין גרמאצ'ו, הממוקם בשולי ריו דה ז'נירו, מגיעים מדי יום 7,000 טון אשפה, ו-3,000 מלקטים - קטדורס - מתפרנסים ממיון חומרים שאפשר למחזר. הם מטפסים על הררי האשפה ומלקטים לתוך שקים מאתיים טונות של פסולת ממוחזרת ביום. בקבוקים ריקים, קרטון, נייר ומתכת נמכרים בתום יום העבודה לסיטונאי המחזור תמורת שכר ממוצע של עשרים דולר ליום. מתוכו משלמים המלקטים כחמישה דולר לשבוע תמורת מגורים בשכונת העוני הצמודה למזבלה.

מוניז מאתר בגרמאצ'ו כמה מלקטים ומצלם פורטרטים שלהם. את הפורטרטים הוא מביים בהשראת יצירות קלאסיות. לאחד מהם, זומבי, הוא מורה למשל לאחוז בשק האיסוף כאילו היה שק זרעים, בדומה לתמונת האיכר המניף ידו וזורע בעודו הולך בתלם של אדמה חרושה ב"הזורע" של ז'אן פרנסואה מילה (1850). הציור הזה עורר בשעתו בצרפת, שהלכה ונעשתה מתועשת באותה תקופה, את השאלה האם הייצוג האמנותי של המעמד הנמוך משמעו קריאה לשינוי חברתי.

באותה דרך, מוניז מושיב את תיאו, שעומד בראש ארגון המלקטים, באמבטיה ישנה שנמצאה באתר. הוא מביים אותו על פי הציור "מות מארה" של הצייר הניאו-קלאסי ז'אק לואי דויד (1793). הציור מציג את מארה, מנהיג בסיעת היעקובינים במהלך המהפכה הצרפתית, לאחר שנרצח בביתו. מארה יושב בציור באמבט המכוסה בסדין לבן ובשמיכה ירוקה המסתירים לוח כתיבה מעץ. בידו האחת הוא מחזיק דף נייר ועליו מכתב, ואילו ידו האחרת שמוטה על הרצפה ומחזיקה בנוצה. פלג גופו העליון בולט מן האמבט וראשו העטוף בבד לבן שמוט לאחור. תנוחת הגוף הזאת הפכה את מארה למרטיר הראשון של המהפכה, ומזכירה את דמותו של ישוע ב"פייטה" של מיכלאנג'לו וב"הורדה מן הצלב" של קראווג'ו. תיאו מצולם באותה תנוחה, מוקף בים של בגדים מלוכלכים, בקבוקי פלסטיק ומושבי אסלה ישנים. "מות מארה" - אחד הדימויים הידועים ביותר של המהפכה הצרפתית - הופך את הקורבן, בתיווכו של מוניז, לסובייקט אירוני.

בשלב השני מוניז מקרין את התצלום על רצפת הסטודיו המקומי ומשרטט עליה את תווי הצילום. אחר כך הוא מבקש מזומבי, מתיאו ומשאר המצולמים למלא את הצילומים הענקיים בחומרי פסולת שנאספו מן המזבלה. השלב האחרון בעבודתו הוא צילום המיצבים ויצירת הסדרה "פורטרטים בזבל".

סרטה של ווקר מציג את שיתוף הפעולה עם המלקטים ביצירת המיצבים, שהם הבסיס לצילום הסופי, אך אינו חושף את הסתירות במפגש בין העולם השבע לרעב, בין הנקי למלוכלך. איזיס, אחת המלקטות, מצהירה על כך שבחמש השנים שהיא עובדת במזבלה היא "מרגישה מגעילה". מלקטת אחרת, מאגנה, גאה בכך שהעדיפה את העבודה בגרמאצ'ו על פני עבודה בזנות בקופאקבנה, אף שמעירים לה באוטובוס על הריח הנודף ממנה בתום יום העבודה. בניגוד לחוויה המרכזית של שותפיו ליצירה, ווקר אינה מראה את מוניז מתלכלך. המצלמה שלה קרובה אמנם למשאיות המגיעות לאתר ושופכות זבל, אבל רוב הזמן היא שומרת, כמו מוניז, על המרחק הבטוח מהאירועים, מרחק ההתבוננות.

"האמנות בזבל" אינו חושף את הסתירה ביחסים בין אובייקט לסובייקט, שהמלקטים מגלמים בעצם היענותם להיות אובייקט הן למצלמה של מוניז והן למצלמה של ווקר. האם במעשה המיון וביצירת המיצב מוניז אינו מחליף באופן זמני את הסיטונאי? האם מכירת הצילומים והעברת תמורתם למלקטים משנה באופן מהותי את הסתירות הנעוצות בתהליך? סרטה של ווקר נמנע כמעט לגמרי מהצגת השאלות או מהתבוננות עצמית. נדמה כאילו הבחירה שלה באמן מקומי, יליד ברזיל בעצמו, פוטרת אותה מעיסוק בהן.

בדומה לצ'רלי צ'פלין ולבאסטר קיטון, מוניז משלב הומור בתוך העולם היומיומי ביותר, כחלק ממאבקו של האיש הקטן, ומתוך מה שנראה כהזדהות עמו. כאמן שחווה בילדותו עוני, דומה שהוא ער לטרנספורמציה-לרגע שהוא מחולל במעשיו לפחות כמו שהוא ער לחשיפה המכוונת של אשליית הצילום-המיצב. אך כדי לחשוף את הבעייתיות שבתגובה האמנותית - של הצילום ושל הסרט - למצוקה האנושית הנוראה של המלקטים אין די בחשיפת האי-מהימנות של הצילום כאמנות. לשם כך היתה ווקר זקוקה לשפה אישית משלה, אך הסרט נעדר שפה כזאת, והוא מתייחס למתווך בין העולמות, מוניז, כאילו עצם התיווך, על כוונותיו הטובות, הוא חזות הכל. התוצאה היא סרט תדמית, שמספק לצופים תחושה של התעלות - אם הם מוכנים, כמו גיבוריו של מוניז, להיענות לאשליה.

באחד מרגעי הסיום, מוניז מבקר בביתם של המלקטים, נותן לכל אחד מהם צילום מוקטן של הפורטרט שלו, ותולה אותו על הקיר בצריף המט ליפול. הסצינה הופכת את האירוע, כמו את עבודתם של מוניז וווקר, לאירוע דקורטיבי, חוויה נשכחת בקולנוע דוקומנטרי המשרת את רצונו של העולם השבע והנקי לראות עצמו כמיטיב עם העני והמזוהם.



מתוך הסרט האמנות בזבל. מרגישה מגעילה



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו