בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

בסוף השירים צומח עץ מוזר

דוריאן לינסקי, פרשן מוסיקה ב"גרדיאן", מספר את סיפורה של שירת המחאה, ושואל אם אמנם הצליחה לחלחל לתודעת הרבים. הטלת הספק שלו נכונה שבעתיים אצלנו

תגובות

33 Revolutions Per Minute, by Dorian Lynskey, HarperCollins, 2011, 688 pp.

בימים אלה מופיע ספר חדש (באנגלית, בינתיים) מאת דוריאן לינסקי, פרשן מוסיקה ב"גרדיאן": "שלושים ושלוש מהפכות בדקה". הספר מנסה לברר את מקורותיו ואת השתלשלותו של מה שמזוהה כ"שיר מחאה". אקטואלי? אולי שוב, אולי עוד יותר: הזירה הפוליטית גועשת באזורנו, אשליית היציבות במערב נסדקת במהירות, ורק בישראל... אצטט פנייה נרגשת ששלפתי מהאינטרנט, בעברית: "בקשה - צריך את העזרה שלכם במציאת שירי מחאה".

לינסקי נוטה להתמקד בצפון אמריקה ובבריטניה. אם מדובר בשורשיו של המונח "שירי מחאה", קודם שנעשה מטבע עובר לסוחר, יש לכך הצדקה: רוב החוקרים פותחים את שושלת היוחסין שלו בתנועות דתיות-חברתיות בארצות הברית במאה ה-19 ובשיריהם של עבדים שחורים, וממשיכים בהתכנסויותיהם של ראשוני האיגודים המקצועיים האמריקאיים לפני המשבר הכלכלי הגדול (כשנתקלו בתגובה אלימה ביותר מצד הממשל) ובעיצומו.

עד כאן "שיר מחאה" בנוסחו העממי: קליט, ישיר, מושר בפי כל, לעתים אנונימי, אף שכמה ממחבריו הם אייקונים כדוגמת ג'ו היל, בתחילת המאה העשרים, או וודי גאת'רי - גם אחרי מותו ב-1967. גאת'רי הוא חוליה מקשרת בין שיר המחאה הראשוני לבין גל חדש שהובילו פיט סיגר ושותפיו (תחילה ב"זמרי האלמנך", אחר כך ב"אורגים"): הופעה מול המונים, בפסטיבלים ובתקשורת, הקלטות, כניסה אפשרית לרשימות רבי המכר. בשלב זה, בדיוק, עלול סיפורו של "שיר המחאה" להסתבך. בוב דילן, צאצא רוחני מסוים של גאת'רי ובן טיפוחיו (לזמן מה) של סיגר, טרח להסביר באחת מהופעותיו ש"התשובה נישאת ברוח" אינו "שיר מחאה" כלל, אך בסיבוב הקונצרטים שלו באנגליה, ב-1965, הודיע לקהל, שלא ממש הבין: כל מה שאני שר כאן הוא שירי מחאה.

לינסקי מודע למלכודת שתעשיית הפופ טומנת לכל מחאה פוליטית: פרסום, שיווק, יוקרה, שיתוף פעולה עם מערכות גדולות ש"שיר המחאה" אמור לצאת נגדן. הדברים ידועים גם בתחומים אחרים של אמנות, אך אולי אפשר - עדיין? - לחשוב על חתרנות שלא נצפתה מראש, בהקשר שלא נצפה מראש. לינסקי מדבר על "פופ מחאה". לפני הופעתו הרשמית של הספר הפנה הכותב את קוראיו לעשרת הנבחרים שלו - כמעט כולם להיטים מסחריים של ממש, משנות השישים ואילך - ש"הציתו אש", לטענתו.

קל להסכים עם הבחירה ב"בר מזל" (Fortunate Son), שיר רוק מחוספס ונוקב של קרידנס קלירווטר (Creedence Clearwater Revival), מימי השיא של מלחמת וייטנאם ("יש כאלה שנולדו עם כפית של כסף, והם מתהדרים בדגל ובאותות ודורשים להילחם עוד ועוד... לא אני: אני לא בר-מזל, לא בן של איש צבא, לא בן של מיליונר"). "עיר רפאים" (Ghost town) של הלהקה הבריטית "הספשלז", מ-1981, פחות חד-משמעי: מעין-רגאיי מצוחצח, קליל, אפילו "קריר". הטקסט שלו אינו אומר אלא זאת: העיר, שפעם היתה כיף לצעירים, נעשית עיר רפאים. אבל יש משהו אירוני במוסיקה ובביצוע, ויש להבין את הזמן ואת המקום שבהם זינק השיר לראש מצעד הפזמונים דווקא כ"שיר מחאה": תאצ'ריזם ברוטלי, צעירים מובטלים, מהומות רחוב בלונדון, ובעקבותיהן - רחובות שוממים.

לינסקי מעמיד בראש הרשימה, בכל זאת, שיר ישן בנוסח עממי: "באיזה צד אתה" (Which side are you on). פלורנס ריס (Reece), אשתו של פעיל מרכזי באיגוד פועלים ופעילה פוליטית בזכות עצמה, חיברה את השיר ב-1931. פיט סיגר תרם להפצתו מאוחר יותר, אבל לינסקי מפנה אותנו להקלטה נדירה בקולה הלא-מקצועי, השבור והתקיף של ריס. בפרק מיוחד מרחיב לינסקי את הדיבור על "פרי מוזר", שירה של זמרת הג'ז השחורה בילי הולידיי - לדעתו, הדוגמה המובהקת הראשונה ל"שיר מחאה" בהקשר של מוסיקה פופולרית-מסחרית.

השמעת הבכורה של השיר, ב-1939, מתוארת יפה: הזמרת מופיעה במועדון נוצץ. הקהל, כמובן, אינו שחור. לפני שיר הסיום מעמעמים את האורות. "על העצים בדרום (דרום ארצות הברית) צומח פרי מוזר" - מלים שאינן אופייניות לכל מה שהשמיעה הזמרת עד כה! - "דם על העלים ודם בשורש... גופותיהם של שחורים מתנדנדות ברוח הדרומית". מכאן ברור שהשיר מספר על מעשי לינץ' בשחורים (שהיו שכיחים בעשורים המוקדמים של המאה ה-20). הקהל שותק, המום, האורות כבים לחלוטין, עולים שוב, אך הזמרת נעלמה מן הבימה. האם אתה - כך שואל, כביכול, מחבר הספר את מי שנכח בהופעה - רק תוהה אם זה באמת "בידור", או שאתה חש את משק כנפי ההיסטוריה במועדון? "פרי מוזר" נעשה שיר סיום קבוע בהופעותיה של בילי הולידיי. יש הטוענים שהשתלט עליה, העצים את דיכאונה והחיש את התאבדותה. אבל היא לא ויתרה עליו. אולי נשאה על כתפיה את משאו הכבד של השיר.

עניין חשוב בכל דיון על "שיר מחאה" ועל נוכחותו הבעייתית בסצינת הבידור הוא השאלה מהי מידת ההזדהות של היוצר ושל המבצע עם החומר, מהי אחריותם האישית, מהו המחיר שהם מוכנים לשלם. לא רבים היודעים ש"פרי מוזר" הוא פרי עטו של אייב מרופול (Meeropol), ששמו הספרותי לואיס אלן: יהודי, מרקסיסט, פעיל פוליטי, אדם שהיה מוכן להסתכן ואף אימץ את שני בניהם של אתל ויוליוס רוזנברג אחרי מעצרם בשנות החמישים האפלות. השנה מצוינת בארצות הברית השנה ה-25 למותו של מרופול. זו גם השנה ה-25 למותה של פלורנס ריס.

מעניינת גם הופעתו - דווקא עכשיו - של סרט תיעודי על חייו ומותו של פיל אוקס (Ochs): זמר-יוצר של שירי מחאה למופת, יהודי-אמריקאי (שוב הנקודה היהודית, והיא אינה מקרית), פעיל פוליטי בשנות השישים, מאוכזב ורדוף בשנות השבעים, עד התאבדותו, לפני 35 שנים. שם הסרט כשמו של אחד השירים החזקים של אוקס, ""There but for Fortune. איך נתרגם זאת לעברית? אולי: "לשם, אך לא לעושר ולתהילה"

ואם חלחל המסר לתודעת הציבור הרחב, האם תופעה כזאת אפשרית שוב? לינסקי מטיל ספק. ייתכן ש"שירי מחאה" במתכונתם הישנה לא ייקלטו עוד בתעשיית הבידור ההולכת ומתקבעת. אולי יוצגו, או יציגו את עצמם, כקוריוז משעשע בלבד. "שירי מחאה" בשוליים, בכיסי תרבות (או כ"תת-תרבות") - בהחלט כן. בארצות הברית ובאמריקה הלטינית יש נוכחות לא קטנה לכיסי תרבות כאלה, באנגליה נוכחותם קטנה יותר (למשל, בילי בראג), ובארצות אחרות באירופה הם מועטים ביותר.

בישראל לא התגבשה מסורת סוחפת המונים של שירי מחאה. אוהבים לנפנף ב"שיר לשלום" (רוטבליט-רוזנבלום) כתקדים. הוא קורא לזעקה גדולה למען השלום, ובזמנו עורר סערה ציבורית. ואחרי הזעקה? נגד מי בדיוק פועלים? מהי האחריות האישית ומהו הסיכון שהזועק מוכן לקבל? על כך - אף מלה בשיר. כמובן, גם לא מצדם של המבצעים - להקה צבאית, במופע ושמו "היאחזות הנח"ל בסיני". אפשר שהדוגמה הטובה, הראשונה והאחרונה, ל"פופ מחאה" ישראלי שנעשה להיט, היא מ-1985: "מחכים למשיח" (שלום חנוך). אולי מאיר אריאל, בשירו "דאווין של שיר מחאה", ניסה לאבחן פגם בסיסי ברוק הישראלי המרכזי, המחובק והמתפנק. אבל השיר נכשל בדאווינים של עצמו ("מים נוזלים", "מים יורדים", מה העניין?).



בילי הולידיי. שיר הלינץ' השתלט עליה



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו