בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

"זכות המחאה: ספר התערוכה" מאת רפי אתגר | מה אתה צועק

עם עליית קרנה של זירת המחאה בישראל ירדה קרנן של המפלגות ושל הפוליטיקה הישראלית - שהיא זירת המעשה האמיתית בדמוקרטיה

תגובות

זכות המחאה: ספר התערוכה רפי אתגר (אוצר). הוצאת מוזיאון על התפר, 237 עמ', 200 שקלים

אין הרבה זירות ציבוריות פעילות בישראל כמו זירת המחאה. כבר יותר משלושה עשורים שהכל בה סוער ומבעבע, כל הזמן. נדמה שכולם מוחים נגד הכל - כל הזמן: נגד ובעד הכיבוש, נגד ובעד צדק חברתי, נגד ובעד מדינה יהודית, נגד ובעד השלום, נגד ובעד הטייקונים וקשריהם לשלטון, נגד ובעד הפרדה בין דת למדינה, נגד ובעד זכויות לאוכלוסיות מסוימות, ואלה רק מקצת הדוגמאות.

ייתכן שזה חלק מהתרבות היהודית שמקדשת התדיינויות ומחלוקות בכלל ומחאות בפרט (החל בהעמדת אברהם אבינו שמוחה כלפי האל כמודל לחיקוי וכלה בציווי לא לעמוד על דם רעך); ייתכן שזה הציווי ההיסטורי שחקוק עדיין בזיכרונם של רבים מבין יושבי הארץ אשר גדלו על שורותיו המצמררות של הכומר מרטין נימולר, לפיהן "בגרמניה לקחו הנאצים תחילה את הקומוניסטים, ואני לא הרמתי את קולי כי לא הייתי קומוניסט. ואז הם לקחו את היהודים, ואני לא הרמתי את קולי כי לא הייתי יהודי. ואז הם לקחו את חברי האיגודים המקצועיים, ואני לא הרמתי את קולי כי לא הייתי חבר איגוד מקצועי. ואז הם לקחו את הקתולים, ואני לא הרמתי את קולי כי הייתי פרוטסטנטי. ואז הם לקחו אותי, אך באותה עת כבר לא נותר אף אחד שירים את קולו למעני"; וייתכן שזו פשוט נוחות הפעולה בזירה זו בעשורים האחרונים, כשבזכות הטכנולוגיה יכול אדם לשבת בקפה התל-אביבי האהוב עליו, ללגום אספרסו מהביל של ערב ולהקיש בעוז על מקלדתו מלים בשצף קצף ועדיין להגדיר עצמו כאיש גרילה העומד בשורה אחת עם הפנתרים השחורים, צ'ה גווארה ומרטין לותר קינג.

כך או כך, תנועת המחאה בישראל גועשת וסוערת, ורבים רואים בכך עדות לחיותה של הדמוקרטיה הישראלית, למרות כל קשייה. אלא שהמחאה היא לא האפשרות היחידה שעומדת מול השתיקה שנימולר כה בז לה - ובצדק. למעשה, המחאה היא רק שלב ביניים בין אותו אפס מעשה (שמלווה לא פעם בעצימת עיניים) ובין אקטיביזם של ממש, שמבקש לא להסתפק בציון הרע אלא גם לעשות להבאת הטוב. נדמה לי שלא יד המקרה היא שגרמה לכך שיחד עם עליית קרנה של זירת המחאה בישראל ירדה קרנן של המפלגות ושל הפוליטיקה הישראלית - שהיא זירת המעשה האמיתית בדמוקרטיה, המקום היחידי שבאמת יכול לשנות. אותם מעטים שהיו מוכנים בעבר להיכנס לפעילות מפלגתית או לעשייה ציבורית של ממש, נטשו אותן לטובת המחאה. הפרדוקס הוא שהשתיים תלויות זו בזו. ללא מחאה שתסמן את הדרך לא תיתכן עשייה; אך ללא עשייה אין טעם במחאה. אם אין אוזניים כרויות מה הטעם בזעקה? אם אין מי שיקרא את השלט מה הטעם בהנפתו?

הספר והתערוכה "זכות המחאה" באים להאיר חלקה זו שבין שתיקה לעשייה, וכמספר המוחים כך מספר הדעות. כך, למשל, בעוד הפרופ' דני גוטוויין מתייחס במאמרו "הפרטת המחאה" לפער שבין מחאה לעשייה וקובע כי "המחאה המופרטת - ובמרכזה הארגונים החברתיים - דחתה את המאבק הפוליטי", מה שהפך אותה עצמה "מאמצעי למאבק במשטר ההפרטה לטקס היטהרות המאשרר אותה", הפרופ' ירון אזרחי מספר על המשורר הנפלא ארז ביטון, שהגיע לאחד הישובים לקרוא את אחד משיריו, שיר כאב והתלבטות אישית, ונתקל בקריאה נזעמת מציבור שומעיו: "תפסיק לכתוב שירים ותעשה משהו למען העם!" אזרחי שואל האם הקריאה לעשייה אינה למעשה קריאה לטשטש את קול היחיד המתלבט וככזו הוא רואה בה פגיעה מסוכנת לדמוקרטיה.

אחד המאמרים המרתקים בספר הוא של הפרופ' אוריאל סימון, אשר מתאר את המקרא כ"בית הגידול של מסורת המחאה היהודית" כשהוא מביא כמה סיפורים מכוננים של מחאות במקרא, החל ממחאת אברהם אבינו כלפי האל שעומד להחריב את סדום, עבור במחאת לוט כלפי אנשי עירו וכלה במחאת אליהו הנביא, המוכיח את אחאב מלך ישראל. חובת המחאה, על פי סימון, לא מומחשת רק בסיפור המקראי אלא חרותה גם בחוק התורה: "הוכח תוכיח את עמיתך ולא תשא עליו חטא" (ויקרא ט, ט"ז). לאמור, אנו מצווים למחות כדי שלא נהיה שותפים לחטא. רפי אתגר שואל האם המחאה היא זכות או שמא היא חובה וכך גם קובע הפרופ' מרדכי קרמניצר במאמר אחר בספר, בציינו ש"לא תיתכן קידמה אנושית ללא מחאה מאורגנת. בזכות למחות מצטלבים הן חשיבותו של חופש הביטוי לתהליך הדמוקרטי, הן חשיבותו למימוש של האדם, לכבודו כאדם".

גם היצירות המוצגות בתערוכה מחדדות דילמות רבות שחייבות לטרוד את מנוחת כל מי שרואים בעצמם חברים פעילים בדמוקרטיה העדינה שנרקמת פה. צילומיה של קלאודיה רוגה מגרמניה, למשל, מפנים זרקור לסכנות שבמחאת ההמונים עצמה. ריבוי הפנים המכוסים, טשטוש ההבדלים בין המצולמים (אם באמצעות מדים זהים ואם באמצעות עירום מוחלט), מכוונים לתופעת הדה-אינדיבידואציה, כאשר הפרט מאבד את תחושת הזהות שלו כשהוא חלק מקבוצה, מה שמוביל לעתים להתמוטטות החסמים המוסריים האישיים ולאובדן הפיקוח של המצפון. קשה לדעת למי מכוונת רוגה. האם היא מוחה נגד הרוב הכוחני בחברה שמאבד ככזה את בלמיו המוסריים או שמא היא מכוונת לקבוצה שמוחה נגדו?

עבודות מרגשות במיוחד הן של רמין הריזדה מאיראן. בתנאי ההשתקה והדיכוי שם, הפער בין מחאה לעשייה מצטמצם. האומץ שנדרש ליצור ולהציג עבודה כמו "רפובליקת הבננות" הוא הנותן שההפרדה בין השתיים אינה ברורה מאליה. כדי ללמדנו שהעולם אינו רק שחור ולבן, טובים ורעים, מוצגות לצד העבודות מאיראן גם עבודותיו של הצלם ספנסר טוניק מרחובות ניו יורק. לכאורה, לב העולם החופשי, הכי רחוק מטהראן של הריזדה, והנה דווקא שם נאסרו צילומי עירום, מה שהביא לנוכחות משטרתית צמודה שהפכה את הצילום כולו לגרוטסקי בלשון המעטה, כשרק תינוק אחד הורשה להצטלם ללא בגדים. אז מי נהנה באמת מחופש הביטוי ואיפה?

אם למישהו נדרשת הוכחה לחיותה של המחאה בישראל ולריבוי פניה, היצירות שמוצגות בספר מספקות אותה בהחלט. כך, למשל, תצלומיו של נתן דביר מהמחאה נגד פינוי חומש ב-2006 לצד תצלומיה של יעל ברתנא מהמחאה בשייח ג'ראח ב-2010 מקבלים משמעות מיוחדת מעצם הכריכה המשותפת. כך גם יצירתה של ציפי גבע על ארץ ישראל של פעם, שמקבלת תיקוני טיפקס ואקריליק למה שחשבה שהיא פעם תהיה, וכך עוד יצירות רבות. לסיום, בולטת מכולן היצירה המרשימה של תומאס גאלר מגרמניה, "המלחמה הסתיימה". גאלר שלף קבוצת עמודים מהעיתון הניו-יורקי "ווילג' וויס", מה שיצר כפולת עמודים מיוחדת שמצדה האחד מרוחה הכותרת השמחה "המלחמה הסתיימה!" ומצדה השני נותרו מודעות תעשיית המין, שמבקשות למכור נערות חשופות שת "לליווי ולהנאה" - ללמדנו שהמאבק נגד הדיכוי וההשפלה אף פעם לא באמת נגמר וגם אחרי שמלחמה אחת נגמרת בניצחון לכאורה, נשארות עוד מלחמות רבות אחרות שצריך להילחם, בין אם אתם מוחים או עושים.

יובל אלבשן הוא מנהל מרכזי הזכויות של עמותת "ידיד". ספרו "תמיד פלורה" ראה אור בהוצאת ידיעות ספרים



'מובסת', נתן דביר, חומש 2006; למטה: 'המלחמה הסתיימה', תומאס גאלר, 2004



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו