פותחים ספר: שבריר | סטיב טולץ

רומן הביכורים של סטיב טולץ (מאנגלית: אהד זהבי ואילת אטינגר, עם עובד) - צלם, איש ביטחון, מורה לאנגלית, תסריטאי וחוקר פרטי - מגולל את קורותיו של ג'ספר, בן לאחת המשפחות המטורללות באוסטרליה. סיפור מסע המתגלגל ממולדתו, דרך פאריס ותאילנד אל מעמקי התודעה

שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה

ספורטאי שאיבד את חוש הריח בתאונה טראגית הוא לא משהו שתשמעו עליו, ובצדק: כדי שהיקום ילמד אותנו לקח מייסר שלא נוכל ליישם אותו בהמשך חיינו, הספורטאי צריך לאבד את רגליו, הפילוסוף את שפיותו, הצייר את עיניו, המוסיקאי את אוזניו והשף את לשונו. ומה הלקח שלי? אני איבדתי את חירותי והתגלגלתי לכלא המוזר הזה, והדבר שהכי קשה להסתגל אליו פה - חוץ מזה שאין לי שום דבר בכיסים ושמתייחסים אליי כמו אל כלב שהשתין במקדש - הוא השיעמום. לא אכפת לי מחדוות האלימות של הסוהרים, מהזקפות המבוזבזות, אפילו מהחום המחניק (מתברר שבחברה שלנו מיזוג אוויר לא מתיישב עם מושג הענישה - כאילו רק אם נמות מחום נקבל באמת את מה שמגיע לנו). אבל מה כבר אפשר לעשות פה כדי להרוג את הזמן? להתאהב? יש כאן סוהרת שהמבט האדיש שלה אכן מפתה, אבל אף פעם לא הצטיינתי כרודף שמלות - מבחינתי, כשהן אומרות לא, הן מתכוונות ללא. לישון כל היום? כשאני עוצם עיניים אני רואה את הפרצוף המאיים שרודף אותי כל חיי. לשקוע בהרהורים? אחרי כל מה שקרה, אני יודע שהמוח לא שווה את הקרום שהוא מודפס עליו. אין כאן שום דבר - או כמעט שום דבר - שיסיח את דעתי מהתבוננות פנימית הרת אסון. ואת הזיכרונות אי אפשר לגרש במקל.

לא נותר לי אלא להשתגע; זה לא קשה בתאטרון שמציג את האפוקליפסה פעם בשבועיים. ההופעה של אתמול בערב הייתה נוצצת במיוחד: כבר כמעט נרדמתי כשהבניין התחיל לרעוד ומאה קולות זועמים צעקו כאיש אחד. התאבנתי; עוד התפרעות, עוד מהפכה כושלת. בתוך שתי דקות נפרצה הדלת בבעיטה ובפתח הופיע בחור גבוה, ועל פניו חיוך שהיה לא יותר מקישוט.

"המזרון שלך. תביא", הוא אמר. "בשביל מה?" שאלתי. "אנחנו שורפים את כל המזרונים", הוא התפאר באגודלים מונפים, כאילו המחווה הזאת היא פסגת הישגיה של האנושות.

"אז על מה אני אמור לישון? על הרצפה?"

הוא משך בכתפיו והתחיל לדבר בשפה שלא הבנתי.

תגיות:

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ