בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

"המפה והטריטוריה" מאת מישל וולבק | וולבק על המפה

אפשר לדבר על מישל וולבק, בטח שאפשר. הבעיה היחידה היא שכל מה שיש למישהו להגיד עליו הוא בעצמו כבר אמר טוב יותר. בספרו החדש הוא מתאר דמות הנושאת את שמו ואת דמותו, וכך מצליח לתעתע בקוראיו אפילו יותר

2תגובות

המפה והטריטוריה מישל וולבק. תירגמה מצרפתית: רמה איילון. הוצאת בבל, 312 עמ', 88 שקלים


פיקאסו מצייר מכוער. ז'ורז' פרק כותב מגוחך והמין האנושי בכללותו מעורר רק תחושת סולידריות קלושה. כן, אי אפשר לטעות ולו לרגע. אם זה נשמע כמו וולבק, מעליב כמו וולבק ומבריק כמו וולבק, זה חייב להיות וולבק. וולקאם בק מסייה וולבק.

"המפה והטריטוריה", הרומן החמישי של הסופר הצרפתי הנודע לשמצה מישל וולבק, רואה אור בימים אלו בעברית ומלווה בכל מה שספר יכול לאחל לעצמו. עטיפה מצוינת ("דרוקסלנד", דיוקן עצמי של מיכאל דרוקס), תרגום טוב (של רמה איילון), פרס הגונקור (שהגיע לו על "החלקיקים האלמנטריים" וכמחאה על אי קבלתו היגר המחבר העצבני לאירלנד), דמות ראשית שהיא האלטר-אגו של מישל וולבק, דמות משנית שהיא מישל וולבק עצמו, ביקור של המחבר בישראל (השבוע) לרגל צאת הספר וכמובן, שערוריה אחת (וולבק הואשם בכך שהעתיק לספר קטעים שלמים מוויקיפדיה הצרפתית כלשונם).

אחרי הרומן הקודם שלו, "אפשרות של אי" הנוראי, שהציג יותר מכל את האפשרות שהמחבר, כנרקיס עצמו, טבע בהשתקפותו שלו בבריכת ההצלחה, וולבק חוזר להיות סופר. זה אולי לא הספר הטוב ביותר שהוא כתב אי פעם (נדמה שהוא עצמו מתחבט בין "החלקיקים האלמנטריים" ל"פלטפורמה"), אבל הוא קודם כל ספר ולא גבבת מלים יומרנית. יש עלילה. יש גיבור. יש אבחנות חברתיות נוקבות. יש הומור עצמי בשפע, ופסקאות שלמות על האדריכל ויליאם מוריס שלא הצלחתי בשום אופן להבין בלי לקחת סמינריון באוניברסיטה בנושא ובקיצור - כמעט כל מה שוולבק נודע בזכותו ובגינו.

רק דבר אחד נעדר. סקס. וטוב שכך. אחרי תיאורים של מפגשי אורגיות, זנות, זקפות נבולות ושאר ירקות, כבר הבנו שיש סקס אחר ושוולבק יודע על זה אחרי שכתב נובלות, מסות ורומנים בנושא. הפעם וולבק מוותר על התמה שחשף מכל כיוון ובכל מדיום כתיבה בעבר - המגע של בשר בבשר - והתשוקה לחילופי זוגות (או לתאילנדיות מוצקות) מומרת ועוברת סובלימציה ברורה. הפעם התשוקה של הגיבור היא לא לבשר החי והנרקב אלא למעשה האמנות.

גיבורו של הספר הזה הוא ז'ד מרטן, אמן צרפתי פיקטיבי לחלוטין שוולבק הוזה ממוחו הקודח. הספר מגולל את קורות חייו במלואם באופן משכנע בתכלית (אני נפלתי בפח וישר רצתי לבדוק באינטרנט אם מרטן קיים), כאשר שתי תקופות בחייו ויצירתו נסקרות ביתר פירוט: באחת אשה יפה מתאהבת בו ובשנייה הוא מפתח מערכת יחסים אינטימית עם סופר מיזנטרופ ותמהוני שנאבק תדיר בחיבתו החולנית לנקניקים ועונה, כמובן, לשם - מישל וולבק.

אמו של מרטן התאבדה ולאביו הארכיטקט לא היתה סבלנות אליו. הוא התחיל לצייר פרחים בגיל חמש, למד בבוזאר בנעוריו, עבד שנים באובססיביות על סדרת צילומים של חפצים תעשייתים (ברגים וכיו"ב) וחוץ מזה לא עשה הרבה. אין לו כמעט עבודה. אין לו אהבה. ואין לו חברים. יש לו יחסים עכורים למדי עם אביו שקונה לו דירה ומצרף אליה עלבון בדמות תחזית קודרנית: "הכרתי בחיי לא מעט אנשים שרצו להיות אמנים, שנתמכו על ידי הוריהם; איש מהם לא הצליח לפרוץ. זה משונה, היה אפשר לחשוב שהצורך להתבטא, להשאיר חותם על העולם, הוא כוח רב עוצמה; ולמרות זאת... זה לא מספיק. הכוח החזק ביותר, מה שדוחף בעוצמה הרבה ביותר את האנשים להתעלות על עצמם, הוא עדיין הצורך הפשוט בכסף". על כך נותר רק לומר - ספר את זה לטולסטוי, חבוב.

ואכן, למרבה אדישותו זוכה דווקא נער השמנת להצלחה מסחררת בשלב השני ליצירתו: הוא מציג סדרת תצלומים מעובדים דיגיטלית של מפות מישלן שמהדהדת כמובן את שמו של הספר, שמהדהד בעצמו את משל המפה של בורחס העוסק במפה כה מדויקת ומפורטת עד שצוירה בגודל של 1:1 לממלכה שהיא מציגה. בתחילה נראה שזו אולי נקודת הכשל היחידה בספר. הרי לא קל לכתוב יצירה אמינה על אמנות פלסטית (אוסקר ויילד הצליח כמובן ב"תמונתו של דוריאן גריי" וגם ויל סלף עשה עבודה לא רעה בכלל בפתיחה של "קופים דגולים" וגם גוגול ובלזק בסיפורים המופיעים בספר היפהפה שערך משה רון בספריה החדשה, "שבעה סיפורי דיוקן").

לא ברור למה ואיך יכולים עיבודים של מפות מישלן להיות כאלו יצירות אמנות מרתקות. אבל הספר עצמו מעמיד את עצם ההצלחה בסימן שאלה: מבקרת האמנות הנחשבת ביותר מסרבת לכתוב על התערוכה מלה וההצלחה הכלכלית היא במידה רבה בעזרתה של מערכת יחסי ציבור משומנת היטב ותמיכתה הכלכלית של חברת הצמיגים הידועה מישלן, שנהנית לראות את שמה נקשר לאמנות גבוהה. ההצלחה היא גם בזכותה של אולגה, היפה בנשות פאריס, שעובדת כמנהלת בחברת הצמיגים והמדריכים ומתאהבת במפתיע דווקא במרטן הקטן. היא מראה לו את החיים הטובים (הספר עמוס בתיאורי ארוחות פאר במלונות), מכירה לו את מי שצריך וטוענת שמבטו מלא התשוקה הוא הסיבה שנשים כל כך אוהבות אותו, רק ש"מובן שכשהתשוקה הזו לא מכוונת אליהן אלא אל יצירת אמנות הן לא מסוגלות להבחין בכך".

ואכן, כשמגיע רגע האמת של השניים כזוג ואולגה נאלצת להגר לרוסיה בעקבות עבודתה - מרטן נשאר באפטיות מאחור וממשיך הלאה בחייו כצייר. רק לימים, עקב מפגש מחודש עם אולגה, הוא מגלה ש"קורה שהחיים מציעים לך הזדמנות אחת... אבל אם אתה פחדן מדי או הססן מכדי לנצל אותה החיים לוקחים את הקלפים שחילקו לך, יש רגע לעשות בו את הדברים ולחוות אושר אפשרי, הרגע הזה נמשך כמה ימים, לפעמים כמה שבועות ואפילו חודשים אבל הוא קורה פעם אחת ויחידה, ואם תרצה לחזור אליו מאוחר יותר תיווכח שזה פשוט לא אפשרי".

בשלב השלישי של יצירותיו, מרטן מנפק דיוקנאות בעלי אופי ואן-דייקי כמעט. אחרי שצייר שלל אנשי מקצוע בעבודתם - מה שאומר, כמובן, משהו עמוק על קפיטליזם והעידן המתועש (אחת העבודות הבולטות היא של שיחה בין ביל גייטס וסטיב ג'ובס) - מרטן נתקע בציור שמתאר מפגש בין שני המדורגים בראש טבלת המשתכרים של האמנות הפלסטית: ג'ף קונס ודמיאן הרסט, ולבסוף עקב חוסר יכולת לצייר כיאות את פניו של קונס האניגמטי הוא משמיד את הציור. כאשר תערוכה מסתמנת באופק, מרטן הולך להיפגש עם סופר ידוע ומשכנע אותו לכתוב מאמר לקטלוג. הסופר מסכים כי המשכורת נאה. הסופר הוא, כמובן, מישל וולבק. מרטן מוקסם מוולבק ומחליט לצייר פורטרט שלו שיסכם את התערוכה שהופכת את מרטן למליונר.

אפשר לדבר על וולבק, בטח שאפשר. הבעיה היחידה היא שכל מה שיש למישהו להגיד על וולבק הוא בעצמו כבר אומר טוב יותר. אחרי שבמשך שנים הואשם בטשטוש הקו שבין סיפור חייו לבין הדמויות בספריו, הפעם הוא מותח קו ברור: הוא קורא לעצמו בשמו שלו וכך מצליח לתעתע בקוראיו פי כמה.

מצד אחד, הוא משתמש בדמות שלו עצמו לכל פונקציה דוחה שאפשר להעלות על הדעת, כולל פטרת. כך "מישל וולבק" שכתב הוא דמות פרובוקטיבית ("פיקאסו זה מכוער, הוא מצייר עולם מעוות בצורה מפלצתית כי הנשמה שלו מפלצתית... בקיצור, בפיקאסו אין שום דבר שראוי לציון, רק טיפשות קיצונית"), טרחנית (עם נאומים חברתיים מייגעים זרועי ציטוטים מטוקוויל) ושונאת אדם ("אנשים נבדלים אלה מאלה הרבה פחות ממה שהם סבורים בדרך כלל"). מצד שני אמינותה - כייצוג טהור של המחבר - מוטלת בספק בעיקר בשלב שבו היא מכריזה כי יצירתו האחרונה כבר נכתבה והיא פואמה על בית כלבו, כי "נדמה לי שגמרתי פחות או יותר עם העולם כנראטיב - עולם הרומנים והסרטים, וגם עולם המוסיקה. מה שמעניין אותי עכשיו הוא העולם כסמיכות - עולם השירה, הציור".

מרטן, שמשמש בספר כאלטר-אגו סימפטי ומעורר חיבה לסופר, מתאר סיטואציות שקשה שלא להאמין שעברו על וולבק עצמו. כשמרטן נהפך למפורסם ושואלים אותו "מה זה להיות אמן?" הוא מדבר על שיעבוד למסרים לא צפויים, רודניים, "שלא מותירים ולו שמץ של אפשרות לחמוק מציות... המסרים הללו יכלו לדרוש הרס של יצירה, או של מכלול שלם של יצירות, כדי לפנות לכיוון חדש לחלוטין... בלי להיות מודרך על ידי שום תוכנית, שום תקווה להמשכיות. מסיבה זו ומסיבה זו בלבד, מצבו של האמן יכול לפעמים להיות מוגדר כקשה". אפשר, לטעמי, למצוא בשורות האלו תשובה לשאלה, מה קרה למישל וולבק אחרי הספר "פלטפורמה".

הנושא הגדול של הרומן ושל הציור כאחד הוא הדיוקן האנושי. וולבק כותב ש"ציירי העבר הגדולים נחשבו כאלה כאשר פיתחו תפישת עולם עקבית וחדשנית כאחת... הם השתמשו תמיד באותה שיטה, באותן דרכי פעולה... ושבאופן הזה, שהיה ייחודי להם, לא נעשה מעולם קודם שימוש". זה, לטעמי, תיאור סוד קסמו של מישל וולבק עצמו. השילוב הייחודי לו של קטעי כתיבה, ניתוחים אתנוגרפיים, גיבורים דפוקים רגשית וביקורת תרבותית. בספר הזה הוא משחיז שוב את הכישרון שלו בשלל שורות כמו "זה מוצר יפה, מוצר מודרני; אתה יכול לאהוב אותו. אבל עליך לדעת שבתוך שנה, שנתיים לכל היותר, הוא יוחלף במוצר חדש, עם מאפיינים משופרים לכאורה. גם אנחנו מוצרים... מוצרי תרבות. גם אנחנו נידונו לתפוגה".

אבל יותר מכך - בספר הזה הוא מצליח להמציא את עצמו מחדש במערכה שלישית מותחת ומפתיעה שאין לדון בה כדי לא לקלקל, ניתן רק לומר שיש בה אפקטים של מותחן בלשי. על כל יהירותו, ציניותו ויכולתו האינטלקטואלית, גם בספר הזה לא מצליח מחבר "החלקיקים האלמנטריים" ו"פלטפורמה" להסוות את רגעי האמת הקטנים המערערים כליל את הנפש. שורות כמו "היא היתה צעירה, או ליתר דיוק היא היתה עדיין צעירה, היא עדיין האמינה שהחיים מציעים אפשרויות מגוונות, שקשר אנושי מסוגל לצלוח במשך הזמן שינויים סותרים", עוצרת לרגע את הזמן ומקפיאה את הקוראת לרגע, על הספה או הכיסא, כשמבטה מופנה בו זמנית לשני כיוונים: אל הדף שלפניה וגם עמוק פנימה - אל תוך לבה.



מישל וולבק


הדמות של מישלן



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו