בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מלחמה בזויה

"נשות טרויה" הוצג ככל הנראה ב-415 לפנה"ס. זה המחזה הראשון שבו נתן אוריפידס ביטוי לזעמו על מדיניות המלחמה והכיבושים של הדמוקרטיה האתונאית. בני תקופתו אמרו עליו שהוא משעמם ומרושע, מפני שהכריח אותם לראות אמיתות שלא רצו לראות

תגובות

נשות טרויה, מאת אוריפידס, תירגם מיוונית אהרן שבתאי, הוצאת שוקן, 2011, 109 עמודים

"נשות טרויה" מאת אוריפידס הוצג ככל הנראה ב-415 לפנה"ס. זהו המחזה הראשון שבו נתן המחזאי ביטוי לזעמו על מדיניות המלחמה והכיבושים של הדמוקרטיה האתונאית. המחזה מתחיל במפגש בין אלים: פוסידון (שהיה, על פי המיתולוגיה היוונית, בצד טרויה), ואתנה (שניצבה לצד המנצחים, אבל שינתה את טעמה).

פוסידון שואל את אתנה: "השלכת את שנאתך והתמלאת עכשיו / חמלה עליה לאחר שנשרפה?" והוא מתאר את חורבן טרויה: "חורשות הקודש שוממות, המקדשים / מוצפים דם. למרגלות בסיס מזבחו / של זאוס המגן נח פריאמוס הרוג". מהעיר שרדו רק המנצחים ונשות המנוצחים, ובמרכזן - הקבה, מלכת טרויה, הנפרדת מבתה, מכלתה, ומנכדה הקטן, שאותו רוצחים המנצחים. הנשים האחרות עוזבות, כמקהלה, את העיר, עולות לספינות, להיות שפחות להורגי בעליהן.

גם מחזה זה של אוריפידס לא זכה בפרס הראשון (בסך הכל זכה רק ארבע פעמים בפרס). בני תקופתו אמרו על המחזאי שהוא משעמם, כתב גילברט מאריי. "הם חשבו שהוא מרושע, משום שהכריח אותם לראות אמיתות שאותן לא רצו לראות". הם לא ידעו אם "דמיונו פרוע מדי, או ריאליסטי מדי, או פרוזאי מדי, ילדותי ופשוט מדי, או פילוסופי מדי". אריסטופנס - מסכם המלומד מאסכולת קיימברידג' - אימץ את כל התכונות הרעות שהודבקו לאוריפידס, והוא באמת "הרגיז אותם משום שלא הצליחו להקשיב לו".

מבחינה זו, "נשות טרויה" חשוב להבנת התהום בין אתונה למחזאי הגדול הזה. ברור היה לצופיו שהוא מתכוון אל מדינתם, ולאו דווקא לאכאים העתיקים, ואם שנת ההצגה היא באמת 415 לפנה"ס, אזי ברקע מהדהד מסע הכיבוש לסיציליה. אוריפידס התנגד וכתב על מלחמת טרויה. "ספינות, במשוטים קלים / הפלגתן לאיליון הקדושה / על ים הארגמן, / מנמלי יוון היפים. / לרינת אבובים שנואה, / והמיית חלילים".

ההתנגדות למלחמה בת-זמנו התבטאה באמצעות פנייה אל המצפון. משום כך הוא נתפש גם כריאליסטי-מדי (זוועות מתוארות בפרטי-פרטים), וגם כאינטלקטואלי מדי: במרכז נמצא תמיד ויכוח שעניינו, אצל אוריפידס, עליונות אירונית של הטיעון, המשקף את מה שכונה בשם הגנאי "סופיסט". קורבן הטרגדיה הזאת, הקבה, מבקשת לשכנע את המנצח, מנלאוס, להרוג את אשתו הבוגדנית, הלנה, שהמיטה את החורבן הזה. הלנה, מצדה, מעלה נימוקים לחפותה.

הוויכוח בין שתי הנשים מנוגד לאווירת התמונות הקודמות ולאווירת התמונות הבאות (ולמחזה "הלנה" שאכתוב עליו בשבוע הבא), ומתקשר גם לעצם העיסוק בשייכות האשה לגבר, בנאמנותה, עד שאינך יודע, למקרא המחזה, אם עניין זה לא עמד במרכז, לצד הזוועה.

אנדרומכה, אלמנתו של הקטור, הגיבור המת של טרויה, אומרת:

אם אסלק את זכר הקטור יקירי

ואת לבי אפתח לבעל החדש,

זה ייראה בגידה במת, אך אם אבחל

באיש, הוא כאדון הלא ישנא אותי.

עם זאת, אומרים שדי בלילה לבטל

שנאת הגבר ששוכב אתה.

אייסכילוס וסופוקלס לא העזו לחטט כך בקשר בין הערווה ללב. אוריפידס עשה זאת. אנדרומכה מסכמת את הדיון על מין ואהבה, ומדברת אל בעלה המת:

אותי קיבלת כבתולה מבית אבי,

והראשון היית ששכב אתי.

עכשיו אינך עוד, ואותי שנשבתה

ישיטו ליוון לשאת בעול עבדות.

(...) ולא אשלה עצמי שעוד אזכה

באיזה עונג, גם אם לדמיין נעים.

וכאשר מגיע בנה, הילד, אומר נציג המנצחים לאנדרומכה: "אל תתיימרי שיש לך כוח, כשאין. / עירך ובעלך חוסלו, ואת נוצחת, / ולנו יש יכולת להביס אשה / אחת. לכן אל תתפתי להילחם..."

קסנדרה מצדה מבטיחה לאמה, בטרם הובלתה אל מיטתו של מנהיג המנצחים, אגממנון:

אז על ארצנו, אמא, אל תרחמי,

ולא על המיטה שבה אשכב, משום

שבה את השנואים על שנינו אהרוס.

יש למחזה הזה חשיבות גם בהקשר העברי. ראשית, הוא תורגם כבר בעבר, ביד קמינקא, לפני 63 שנים. כאשר שליחו של אגממנון, טלתיביוס, מחווה את דעתו על הבחירה של אדונו בקסנדרה, הוא אומר (אצל אהרן שבתאי): "מצביאם הרם של כל היוונים / ...התאהב דווקא/ במשוגעת זו. אני אמנם איש דל, / אך לא הייתי מעוניין בה למשכב. / אינך שפויה... / עכשיו לכי אחרי / אל הספינות, זיון נחמד למפקד".

וכך תירגם קמינקא: "אם הגדול בשרים בארץ ההלנים / ...בזאת המשוגעה / דבקה נפשו לאהבה - ואני בכל עוניי / אשה כזאת לא הייתי רוכש לביתי! / ואת, באשר אין רוחך נכונה... / לכי-נא אחרי / אל האונייה, שגל יפה לאדוננו". אף אטימולוג אינו יכול לשכנע איפה האמת העברית נמצאת בדיוק: ב"זיון נחמד למפקד" או ב"שגל יפה לאדוננו".

המפגש בין שני התרגומים איננו ההקשר היחיד לתרבות העברית המתמודדת, בזכות שבתאי, עם היוונית הקלאסית. בעשורים האחרונים הועלו בתיאטרון שתי הפקות הקשורות קשר ישיר למחזה הזה. ב-1984, כשמלחמת לבנון נקראה עדיין בתקשורת "מבצע שלום הגליל", הציג הקאמרי את גרסתו של חנוך לוין ל"הנשים האבודות מטרויה". לוין "לקח" מאוריפידס את אכזריות המנצחים. תליטביוס, המופיע במקור היווני רק כשליח אגממנון, נהפך למרכז הרשעות אצל לוין. "תני לנו את ילדך", הוא אומר לאנדרומכה, "אנחנו כבר נהרוג אותו".

מדוע חשוב ללוין להפוך את השליח במקור היווני לרשע המרכזי, בניגוד לעיבודים האחרים? ובכן, ככל שמחזות המיתוס של לוין פוליטיים יותר, עולה חשיבותם של מבצעי העינויים, לא רק של השלטון עצמו. יתר על כן, ב"הנשים האבודות מטרויה", עמד לוין בפעם הראשונה במפורש על הזוועה הגלומה בדמוקרטיה: "ואולי תאמר שאתה אישית היית מוותר / על ההרג, אך העם דורש?! / אהה, העם, העם, אשר אותו לא שואלים, / ואשר בשמו עושים אתם, המדינאים, / את מעשי הפשע הגדולים שבעולם! / האם יש עוד נבלה שלא נעשתה באיצטלה של רצון העם?!"

מן הסתם, צד את עיניו של לוין, אם לא השפיע עליו הרבה מעבר לכך, הדיאלוג בין הקבה לכלתה אנדרומכה. הקבה אומרת, בתרגום שבתאי: זכרי את ההבדל בין מוות לחיים, במוות אין כלום, בחיים יש עוד תקווה.

על כך משיבה כלתה:

למות זה בעיני כמו לא להיוולד,

וטוב יותר המוות מחיים בכאב,

הלא המת חדל לחוש בייסוריו,

בעוד שמי שחי היטב ומתאמלל

זיכרון האושר לא מניח לנפשו.

וכך אומרת הקבה לאנדרומכה אצל לוין: "אני אמו השכולה של הקטור, אומרת לך בלב נשבר: למען הקטור שכחי את הקטור... חשבי על בנך". בנה הקט נרצח בכל הגירסאות.

ואולם, כל מחזות המיתוס של לוין כוללים את הירידה המהירה אל המקום שבו ההולך למות מתגעגע אל סבלו הקודם. הפשרה עם המוות, בדיעבד, נראית חסרת שחר. שנה לפני הפקת הקאמרי, בעת המלחמה ההיא, העז "הבימה" להציג את גירסתו של סארטר, בתרגומו של אלי מלכא. בהקדמה למחזהו כתב סארטר: "ולגבי מלחמות קולוניאליות, זו הנקודה היחידה שבה הרשיתי לעצמי להדגיש מעט את הטקסט. במקומות רבים אני מדבר על ?אירופה': זהו מושג מודרני, אבל הוא ניצב במקום הניגוד העתיק שבין יוונים לברברים, בין מאגנה-גרקיה, שפיתחה את תרבותה לעבר הים התיכון, ובין ערי אסיה הקטנה, מקום בו תורגל האימפריאליזם הקולוניאלי של אתונה באכזריות שאוריפידס מגנה ללא משוא פנים. ואם הביטוי ?מלחמה בזויה' נותן לנו הרגשה מוכרת מאוד, עיינו-נא בטקסט היווני: תראו שביטוי זה ממש מופיע בו". וראו, כמובן, לוב.

מאמר נוסף, על "הלנה" לאוריפידס, יתפרסם כאן בשבוע הבא.



'הנשים האבודות מטרויה' בתיאטרון הקאמרי, 1984. למטה: אוריפידיס



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו