בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

יוהאן האוזינחה, או: האם תיתכן יצירת מופת בתחום המחקרי?

מה שאפשר ללמוד מ"סתיו ימי הביניים" של יוהאן האוזינחה אינו מצטמצם לתחומי הידע ההיסטורי. הספר הגדול הזה הוא בו בזמן גם שיעור בתרבות וגם שיעור באופן שבו יש לנסות ולהבין תרבות

תגובות

סתיו ימי הביניים, מאת יוהאן האוזינחה, תירגמה מהולנדית קרלה פרלשטיין, עריכה מדעית והקדמה: דרור ק' לוי, הוצאת כרמל, 524 עמודים

"סתיו ימי הביניים", הטקסט הגדול של החוקר ההולנדי יוהאן האוזינחה, שפורסם ב-1919, כבר תורגם בעבר לעברית ביד אהרן אמיר, אך לא מהמקור ההולנדי כי אם מהתרגום לאנגלית, שהתבסס על גירסה מקוצצת מאוד של המקור ההולנדי. מבחינות רבות אפשר אפוא לומר כי התרגום החדש מהולנדית שראה אור בשנה שעברה בהוצאת "כרמל" הוא פרסומו הראשון של הספר בעברית.

ואכן, למקרא התרגום החדש עולה כמעט מאליה התחושה שמדובר ביצירת מופת. תגובה זו נובעת מהיקף הידע ומעומק האבחנה והפרשנות שבספר. דיונו של האוזינחה הוא דיון בינתחומי החורג מגבולותיה של הדיסציפלינה ההיסטורית. זהו גם מחקר ספרותי, גם מחקר בלשני, וגם מחקר בתולדות האמנות, תחומים הנשזרים זה בזה ויוצרים טקסט עשיר ומעשיר.

אופיו המורכב של התוצר הסופי של המחקר נרמז כבר בכותרת: כפי שמציין דרור ק' הלוי בהקדמה מאירת העיניים שלו לתרגום החדש, המלה "סתיו" בהולנדית היא "מסמן מורכב, שהמשמעויות והזיקות נדחסות בתוכו (...). אין כאן תיאוריה מעגלית של ההיסטוריה, דגם של לידה ומוות, התהוות וכליה בהתפתחותן האורגנית של הציביליזציות; להפך, בהיסט המטאפורי הזה אנו מוצאים קשת שלמה של משמעויות של קידמה, בשלות והתנוונות, הדחוסות בו בערבוביה" (עמ' 49).

ואמנם, היכולת הנדירה להציג קשת דחוסה של משמעויות מורגשת לאורך כל תהליך הקריאה של יצירה זו. אך דווקא תחושת גדולתו של הטקסט מעלה ביתר תוקף את השאלה המטרידה: מהי יצירת מופת בתחום המחקר? כיצד אפשר לחרוג מתחומו של הזמן בתוך הקשר, שבמהותו הוא משועבד לזמני לחלוטין? שהרי גוף הידע שבו מתנהל מחקר זה אינו סטאטי אלא דינמי, בין השאר מפני שבלי הרף נחשפים מקורות חדשים שעוד לא ראו אור, או שראו אור ורק עתה מתגלה הרלבנטיות שלהם למחקר, מה שיש בו כדי לבטל את תוצאותיו של המחקר הישן.

מכאן שאותה דינמיות המובנית בתחום ומעניקה לטקסט המחקרי את חיוניותו החדשנית, היא גם שטובעת בו את חותם מותו. שכן החדשנות אינה נצחית; להפך, היא מתיישנת מהר, ולכן רגע לידתה של יצירת המופת המחקרית הוא גם הרגע שבו היא מתייצבת על ציר הזמן, המוביל בהכרח אל מותה, שיתרחש ברגע שתיוולד יצירת המופת המחקרית הבאה.

מאפיין כללי זה תקף במיוחד במקרהו של האוזינחה, אשר נמנה עם קבוצת ההיסטוריונים שחתרה להפרדה מהותית בין מדעי הרוח למדעי הטבע, כדי לשחרר את מדעי הרוח מהכבלים המתודולוגיים הנוקשים של מדעי הטבע.

כפי שמציין דרור ק' לוי בהקדמתו לספר אחר של האוזינחה, "יומן אמריקה" (הוצאת רסלינג, 2007), ראתה גישה זו בהיסטוריה כתיבה בעלת צדדים שרירותיים לא מעטים. יתר על כן, חוקרים אלה תפשו את ההיסטוריה כיצירה שהיא במהותה בדיונית, כלומר תבנית מלאכותית הבנויה בצורה מחושבת. וכך, דווקא הקירבה שעליה הצביע האוזינחה - ובצדק - בין יצירות ספרות לבין כתיבת היסטוריה, היא שחושפת את ספרו שלו לביקורת החריפה ביותר בכל הנוגע לערכו המחקרי.

ביקורת זו נוגעת בראש וראשונה לפרטים, כדוגמת הדגש המוגזם ששם האוזינחה על מאפייניו הפסימיים של העיסוק במוות תוך התעלמות ממאפייניו האופטימיים בתקופה שעדיין האמינה באופן עמוק בחשיבותו המוחלטת של העולם הבא, או על הנטייה הכללית שלו לראות את ימי הביניים כתקופה של סיום יותר מאשר כחוליה הקשורה קשר הדוק לחוליה ההיסטורית הבאה, הרנסנס.

אבל הבעייתיות המרכזית של מחקרו מצויה בתיזה הראשית שלו, תיזה המנוסחת בפתח הספר, באותו פרק שנודעה לו ההשפעה הגדולה ביותר על תפישתה של התקופה הנדונה, "ססגוניותם העזה של החיים". וכך כותב האוזינחה:

"כאשר היה העולם צעיר בחמש מאות שנה לבשו כל אירועי החיים צורה מוגדרת ומובהקת הרבה יותר מאשר כיום. בין יגון לשמחה, בין אסון לאושר, הבדיל אז מרחק גדול יותר מאשר בימינו; כל חוויה התאפיינה עדיין באותה מידה של ישירות ונחרצות השמורה כיום לשמחה ולסבל בנפשם של ילדים. כל מאורע בחיים, כל מעשה, נוצק בתבנית ידועה ומפורשת, שהדגישה את החגיגיות וכובד-הראש שבאורח חיים מסודר בקפידה (...) עלינו לנסות להעתיק את עצמנו לעולמם הרוחני של אנשים אלה ולנסות לתפוש עד כמה היו בני אותם דורות נוחים להשפעה, ובאיזו קלות התרגשו עד דמעות לשמע דברי הכאה על חטא, כדי להבין את ססגוניותם העזה של החיים באותה עת" (עמ' 61).

על עצם קיומו של הבדל מהותי בין עולמו של האוזינחה לעולמם של אלה שחיו 500 שנה לפני שכתב את ספרו יערערו, אם בכלל, מעטים. המציאות אכן היתה אז שונה מאוד מהמציאות שבה חי ופעל החוקר ההולנדי. אך מה שלא השתנה במשך כל הזמן הזה - וכאן מצוי הכשל המרכזי בתפישתו של האוזינחה - הוא הטבע האנושי. שכן בני אדם אז לא היו שונים במהותם מבני אדם היום: הם לא היו נוחים יותר להשפעה, חייהם לא היו צבועים יותר בצבעים של אגדה, ותשוקותיהם ושנאותיהם לא היו פחות קדחתניות.

הצורך של האוזינחה לראות את אנשי העבר כאחרים - ובעיקר כאחרים במובן מסוים מאוד, כלומר כילדים - הוא צורך רומנטי ולפיכך שקרי. הפנייה אל העבר כמושא לגעגועים, כתופעה שחלפה לבלי שוב, כמקור חיוני שהלך והתנוון עם הזמן, מובנת מפני שלפחות מבחינה מחשבתית, ראשיתה של המאה העשרים היא המשכה הישיר של הרומנטיקה של המאה ה-19. על כך יש להוסיף שהספר יצא לאור מיד עם תום מלחמת העולם הראשונה, אותה מלחמה שהיתה התחנה הראשונה בדרך להרס המוחלט של התרבות האירופית. אין כל ספק שמלחמה זו צבעה את העבר בצבעים ססגוניים; אך המדובר הוא בצבע בלבד, לא במהות.

נקודה המחזירה אותנו לשאלה שעלתה בראשית הדיון: מה היא יצירת מופת בתחום המחקר? כפי שטענתי לעיל נדמה שקיימת זרות מהותית בין יצירת המחקר למושג המופת, הקשור באופן כלשהו לעל-זמני, מפני שיצירת המחקר נידונה מראש להיחשף - בין במוקדם בין במאוחר - לנשיכתן ההרסנית של שיני הזמן. אך אם נשים את הדגש בטקסטים אלה על יכולתם ללמד, ואם נשחרר את מושג הלימוד מכבליו המגבילים של החידוש, או אז נוכל לשאול שוב אם יצירתו של האוזינחה, שניתן לתקוף אותה מכיוונים רבים בנוסף לאלה שהועלו כאן, היא בכל זאת יצירת מופת.

שכן מה שאפשר ללמוד מ"סתיו ימי הביניים" אינו מצטמצם לתחומי הידע ההיסטורי; הספר הגדול הזה הוא בו בזמן גם שיעור בתרבות וגם שיעור באופן שבו יש לנסות ולהבין תרבות. זהו ספר שמצליח להעניק ידע כה רב בראש וראשונה משום שהוא מבוסס על היכרות עם מקורות רבים ובעיקר מגוונים, אך גם בזכות הסינתיזה שהוא יוצר ביניהם, סינתיזה שיש לה שאיפה מוצהרת לטוטליות. השאלה אם הסינתיזה הזאת "נכונה" או "לא נכונה" היא השאלה הפחות חשובה בהקשר זה. החשוב הוא שכל ניסיון לומר אמירה משמעותית על הקיום האנושי מותנה מראש בידע רחב ובנכונות להסתכן בסוג כזה של סינתיזה. ובמובן זה אין כל ספק שיצירתו של האוזינחה היא יצירת מופת.



יוהאן האוזינחה. דגש מוגזם על מוות



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו