בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

החיים שחיינו אותם באמת - הרי זו הספרות

"אמרתי שבכלל לא אכפת לי שאין ספרות עברית, שבכלל קיימת רק ספרות העולם, הספרות באשר היא ספרות, אידיאה אפלטונית". על אידיאת התרגום של יורם ברונובסקי, במלאות עשר שנים למותו

תגובות

"זמן רב חשבתי שפרוסט כתב את הפרוזה המוקדמת שלי וקוואפיס - את השירים שלי. בהנחה שאני הייתי כותב את הפרוזה ואת השירים הללו בעברית, לא היה לי אלא לתרגם את פרוסט וקוואפיס אלה לעברית. אבל אחרי מחשבה, לא רק שני אלה כתבו את כתבי המוקדמים - גם גומברוביץ' כתב משהו מהם, את הצד הפארודי-הומוריסטי, גם קפקא תרם את איגרותיו ואת כתביו האינטימיים לאותו סופר שהייתי לא ממש בכוח ולא ממש בפועל - וכן טראקל ואחמטובה ובורחס... מה מקשר בין כל אלה הסופרים והמשוררים השונים זה מזה, שאת יצירותיהם תירגמתי לעברית, כי זה היה הדבר היחיד שנותר לי לעשותו בשדה הספרות? מקשרת ביניהם אותה אישיות משונה כנראה, ובהכרח מאוד מגוונת, שכתבה את היצירות הללו הכתובות בעשר שפות ויותר (שאותן ידעתי פחות או יותר) והיתה זאת אישיותי שלי".

מדוע מצטדק יורם ברונובסקי בן השלושים - העתיד לתרגם עשרות ספרים משלל לשונות - וקובע כי תרגום יצירותיהם של כל אותם אישים הנזכרים ברשימה יומנית זו ("לחישה על האוזן של עצמי", מתוך קובץ רשימותיו, "החיים וכל קסמם הרע", שיצא אחרי מותו בהוצאת כרמל) היה הדבר היחיד שנותר לו לעשותו בשדה הספרות?

תשובה לשאלה זו טומנת בחובה משהו משני פניו של המעשה התרגומי באשר הוא; פן אחד הקשור בכל נימיו לתקופה ולזמן המסוימים ול"רוח ההיסטורית" בכלל, ופן אחר שזר לרוח זו לחלוטין. הפן הראשון נוגע בשאלה מהותית - שאלת הקידמה באמנות; האם מי שזיהה בסגנונו כוח מניע זהה לזה שפעם בכתיבתם של המתים הגדולים, יוכל לשוב ולכתוב כמותם? אם איתרע מזלך ונולדת אחרי פרוסט, אבל בנפשך אתה פרוסטיאני גמור, תוכל לבחור באחת משתיים: או שתוותר על ייחודך ותיהפך לאפיגון, או שתיעשה טרום-פרוסטי בעידן פוסט-פרוסטי, כלומר, תהיה לאנכרוניסטי. במקרה כזה, נראה שהבחירה ההגיונית ביותר מבחינתו של אותו יוצר היא לתרגם את פרוסט.

הפן הזה של התרגום, המחריף את השאלה עתיקת היומין בדבר מהותה של איכות אמנותית, מוליך את מי שהדבר בנפשו אל הפן האחר של התרגום, הפן האישי. אפשר לצטט, בהקשר זה, אימרה תלמודית נהדרת מבית מדרשו של רבי ישמעאל (בבלי, סנהדרין לד ע"ב): "'וכפטיש יפוצץ סלע' (ירמיה כג כט). מה פטיש זה מתחלק לכמה ניצוצות - אף מקרא אחד יוצא לכמה טעמים". משהו באימרה הזאת מזכיר את רוח רשימתו הנודעת של ולטר בנימין, "משימתו של המתרגם", ובה הוא מתייחס אל מלאכת התרגום כאל חלק ממעשה האיחוי של הכלי הקדום, השפה הטהורה. אפשר לראות בקורנס האלוהי מספר ירמיה את מחרבו של כד החרס הבנימיני; אבדה היכולת לשוב אל אותה שפה טהורה, בראשיתית, שנופצה לרסיסים.

אבל אפשר להבין את האימרה הזאת גם אחרת, וכאן נזדקק לראשיתו של הציטוט התלמודי, שלא צוטטה קודם לכן: "מקרא אחד יוצא לכמה טעמים, ואין טעם אחד יוצא מכמה מקראות". האם ה"מקרא" הוא בהכרח גם ה"מקור"? אולי ישנם כמה "מקראות" - וכל אחד מהם יוצא לכמה טעמים? ואם כל אחד מה"טעמים" לא משול בהכרח לרסיס מרסיסי אותו כלי שנופץ, האם נוכל לראות בו עצמו מעין "מקור"?

נמשלו של המשל הבנימיני-תלמודי הזה בעולמו של ברונובסקי הוא שתרגומי פרוסט, קוואפיס ובורחס, המשייטים באותו חלל תודעתי, אינם פרגמנטים סכיזופרניים; מקשרת ביניהם אותה "אישיות משונה כנראה, ובהכרח מאוד מגוונת". מעבר לאבחון אישיותי זה, אפשר להציע הסבר נוסף לקשר בין אותם רסיסי תרבות ותודעה, שיכונה "אידיאה של תרגום"; אידיאה הקשורה הן לתפישת הספרות של ברונובסקי והן לתפישת הלשון שלו. אידיאה זו משייכת אותו למסורת שגם רשימתו של בנימין כלולה בה; מסורת האמונה באותה שפה טהורה, שקורנס הזמן ניפץ אותה, ומעשה התרגום מנסה לאחות את שבריה.

כל ניסיון לכפות על ברונובסקי פרשנות טוטאלית כלשהי חוטא, כמובן, למהות הכתיבה שלו, שביקשה להיות חובקת-כל אך נרתעה מתיאוריות "כוליות". אף על פי כן, אפשר לדלות ממסותיו הצהרות אחדות המעידות על תפישת עולם כוללת, דוגמת הקטע הבא, הלקוח מן הרשימה, "הניסיון הנואש, הגואל, לשוב (זיכרון על א"ד שפיר)", מתוך "ביקורת תהיה" (הוצאת כרמל): "אמרתי שבכלל לא אכפת לי שאין ספרות עברית, שבכלל קיימת רק ספרות העולם, הספרות באשר היא ספרות, אידיאה אפלטונית, לדידי: פרוסטית, אם הוא רוצה - גנסינית, בקיצור, כל תורת הולט-ליטרטור קלת הדעת שלי מאז, שממנה לא לגמרי נרפאתי עד עצם היום הזה. איני חושב ששפיר הבין אותי, אינני חושב שבכלל קלט אותי - כפי שאיננו קולטים את כל צליליה של שפה זרה הניתכת על אוזנינו".

תפישה כזאת של הספרות קשורה בטבורה לחיפוש הנושן אחר שפה בראשיתית, שלפי אחד ממובניה הנפוצים ביותר אינה אלא עדות על טבע העולם שלפני ה-confusio linguarum, בלבול הלשונות של מעשה "מגדל בבל" המקראי. היו לרעיון הזה שמות וגלגולים רבים - אחד מהם הוא זה שדנטה הירבה להשתמש בו: forma locutionis; מערכת לשונית או תחבירית שהיא השי שהעניק אלוהים לאדם הראשון. "שי" זה הוא סיבתה המכוננת של השפה, שעקרונותיה משקפים את מובנם האמיתי של הדברים - בלא הפרדה בין הדבר לסימונו, סימולו או ייצוגו הלשוניים.

ברונובסקי מצטרף אל המסורת הזאת אחרי שקורנס או שניים כבר היכו בעולם. במובן הזה, ברור שתפישת הספרות כאידיאה אצלו אינה תפישה רומנטית, כי אם תפישה מודרנית, המבטאת בראש ובראשונה גלות של שפה. לגולה של שפה כברונובסקי אין מרחב אפשרי לפעולה זולת האקס-טריטוריה הזאת, המכירה ברעיון אחד ויחיד - שהוא הספרות כולה - ובניסיונות המימוש שלו. התרגום, בהקשר זה, פירושו מימוש האידיאה הספרותית. לפיכך, עולמו של ברונובסקי אינו מכיר, בעצם, בשיטת תרגום מועדפת כלשהי, וגם לא בגירסה סופית של טקסט; ישנה רק אידיאה של תרגום.

אין תמה כי אחד המקומות היחידים שבהם ברונובסקי מתייחס לאותה שיטת תרגום שאיננה שיטה שלו היא ההקדמה לאנתולוגיה "שורה של אודיסאות" (מבחר משירת יוון ורומא). בקשר בין תרבויות אלה - שבמדרג האפלטוני שברונובסקי דבק בו הן בבחינת מימוש קרוב לאידיאת הספרות - מצא ברונובסקי חיזוק לתפישה האידיאית שלו, שכן הישות המכונה "התרבות הקלאסית" אינה אלא שילוב בין תרבות אחת, התרבות היוונית, ובין תרגומה - התרבות הרומית. ליביוס אנדרוניקוס, מתרגם ה"אודיסיאה" לרומית, שחיקה בנאמנות דבר קיים, ובה בעת יצר דבר חדש לחלוטין, משמש לשיטתו של ברונובסקי מודל אידיאל-טיפי של מתרגם. הוא מתקרב קירבה גדולה אל מימוש התיאור הפרדוקסלי של פייר מנאר הבורחסי כמחברו הנאמן למקור - ועם זה המקורי - של "דון קיחוטה", והוא חורג מתיאור התרגום כפעולה תיווכית.

אידיאת התרגום של ברונובסקי, כאמור, קשורה גם לתפישת הלשון שלו. על תפישה זו אפשר ללמוד, בין השאר, מהספר היחיד שברונובסקי פירסם בחייו (ב-1975, כשהיה בן 27) ושמו "מסה על הלשון". הקביעה הפרוסטית, שלפיה כל סופר אמיתי משאיר אחריו רק ספר אחד ויחיד, צובעת את הספר הזה באור מעט אירוני, שכן אין זו יצירת מופת מסאית. אבל היתה סיבה ברורה לכתיבת הספר הזה; זה ניסיון להגדיר בתחילת דרכו של ברונובסקי כמבקר, כמסאי וכמתרגם מהי לשון. וברוח הקביעה הפרוסטית האמורה, אין זה ספר אחד ויחיד המגדיר מיהו "ברונובסקי", כלומר, קורפוס ספרותי מסוים, אלא אידיאה ספרותית שהקורפוס הספרותי המסוים הוא ניסיון מניסיונות המימוש שלה.

בין שורות המסה הזאת אפשר לאתר את הדי השפעתו של פילוסוף הלשון פריץ מאוטנר (השפעה ישירה או תיווכית, בסיועו של בורחס, שהשפעת מאוטנר עליו אינה מוטלת בספק), שיצא נגד האופי המטאפורי של השפה וניסה להצביע על מגבלותיה ככלי להבנת המציאות החיצונית. אין זה מקרי שברונובסקי שב ומזכיר, בדומה למאוטנר, את הקשר בין תכונותיה הבסיסיות של השפה לזיכרון. הזיכרון, לשיטתו של מאוטנר, שייך לתחום היחיד. הדיבור עליו בהקשר קולקטיבי הוא דוגמה למה שמאוטנר כינה "ראיפיקציה", הפיכת רעיון מופשט ל"דבר", דבר-מה שיש לסלקו מן השיח הפילוסופי-המדעי. ברונובסקי, כמשתמע ממסה זו, סבור שאפשר לדבר על זיכרון בהקשר קולקטיבי. זו פעולה שאינה שונה במהותה מטבילת עוגייתו הנצחית של מרסל בספל התה שלו; פעולה פרטית, השייכת ל"ניסיונו החושי" של היחיד, ומעלה בזיכרון נוף עבר שלם, על כל פרטיו - נוף ששייך לקהילה לא פחות מליחיד.

מסיבה זו ברונובסקי חיפש ביצירתם של כמה מתאומיו-בכוח את המיזוג בין היסוד האישי ליסוד ההיסטורי. ברונובסקי מצא מיזוג כזה אצל קוואפיס, שחתר בשירתו אל "הלשון היוונית המשותפת", אל השאיפה ליוונות, אל שילובם של העלם ההלני והעולם ההלני; הוא מצא מיזוג כזה אצל פרוסט - כי כל משפט אצל פרוסט, בעיניו, הוא נציג של אידיאה "שמקנה את המשמעות ואת הטעם לחיים"; והוא מצא מיזוג כזה אצל בורחס, בדמות הדימוי של "ספריית בבל" הגדולה על כל גלגוליה.

לא מן הנמנע שכל מפעל התרגומים של ברונובסקי אקוויוולנטי מבחינה מסוימת ל"זמן האבוד" של פרוסט, כלומר, לחיים שקדמו לכתיבתו של הרומאן הגדול ורב-הכרכים. פרוסט, כזכור, הפריד בין שנות החיים לשנות הספרות שלו. שנות הספרות, שאצל פרוסט הן שנות החיפוש אחר הזמן האבוד, אולי אמורות היו להפוך אצל ברונובסקי לשנות התרגום של האפוס הפרוסטי, כשכל מה שתורגם לפני כן מספרות העולם אמור היה להכינו לקראת הרגע הזה; רגע שכמו אצל פרוסט יבהיר ש"החיים שחיינו אותם באמת - הרי זו הספרות".

לו העמיד ברונובסקי תרגום שלם של האפוס הפרוסטי הזה, אפשר היה לומר שנמצא לו קולו הפרטי בכל אשר השמיעה הספרות. הוא לא העמיד תרגום כזה, ולכן מבט כולל על יצירתו התרגומית של ברונובסקי מתפרש כחיפוש אחר קול פרטי, ולא כמימושו האולטימטיבי של הקול הזה. ואף על פי כן, אין פירוש הדבר שלא נוכל לאתר רמזים נהדרים למימושו האפשרי של אותו קול. מכתבי השחרות של פרוסט, שבמידה רבה הם כתבי השחרות של ברונובסקי עצמו, ועד לשיריו המאוחרים של קוואפיס, נפרשת פנורמה מרהיבה של מי שלשון תרגומו המסוים לא היתה אלא מקלט ארעי, תחנה במסע שאין לו תכלית זולת הדרך עצמה, דרך שהיא היא לשון הבית, שפת האם, הספרות.



איור: ערן וולקובסקי



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו