בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

חרפה רבה היא להם לדעת אשה בטרם ימלאו להם עשרים שנה

"מנהגי הגרמאנים שונים לגמרי מאלה של הגאלים. אין בקרבם דרואידים המופקדים על טקסי הפולחן ואין הם עוסקים בהקרבת קורבנות. הם עובדים רק לאלים שהם רואים בעיניהם ושמעזרתם הם מפיקים תועלת מובהקת - השמש, וולקן והירח. על שאר האלים לא שמעו כלל. כל חייהם עוברים עליהם בציד והם להוטים אחר היציאה למלחמה". מתוך הספר השישי של "מלחמת גאליה". תירגם מרומית משה ליפשיץ

תגובות

רבים משוחרי התרבות שמעו על יוליוס קיסר (100-44 לפנה"ס), אחת הדמויות הכריזמטיות והרבגוניות ביותר בתולדות העולם הקלאסי - מדינאי בעל חזון, פוליטיקאי ערמומי, נואם מזהיר, אסטרטג גאוני, לוחם ומפקד נערץ, סופר מוכשר, בלשן וגיאוגרף-תייר. לא מעטים קראו את מחזהו של שייקספיר "יוליוס קיסר" ואף יודעים לצטט את מימרתו המפורסמת של קיסר: "באתי, ראיתי, ניצחתי" (פלוטארכוס, חיי אישים, קיסר, נ'. מוסד ביאליק).

מי שלמדו בשעתם את השפה הלטינית באמצעות הפרקים הראשונים של ספרו "מלחמת גאליה" זוכרים את המשפט המפורסם הפותח את הספר: "גאליה כולה נחלקת לשלושה חלקים. האחד מיושב על ידי הבלגים, השני בידי האקוויטנים והשלישי בידי אלה הנקראים בלשונם קלטים, ובשפתנו - גאלים". אך לא רבים קראו את כל ספרו "מלחמת גאליה", אחד מספרי המופת של התרבות האירופית בכלל ושל התרבות הקלאסית בפרט, הניכר בסגנונו החסכני והלא-מליצי.

הפרובינקיה גאליה הוענקה ליוליוס קיסר על ידי הסנט הרומי בתום כהונתו כקונסול. תשע שנים רצופות (58-50 לפנה"ס) נלחם קיסר בשבטי הגאלים והגרמאנים היושבים בשטחי גאליה שמצפון, ממערב וממזרח לה - אזור נרחב, שכיום משתרעות בו צרפת, בלגיה, הולנד, שווייץ, בוהמיה וחלק מגרמניה. בתום מלחמתו זו (או בסיומה של כל אחת משנותיה) כתב קיסר את ה"קומנטריי", ה"רשומות" שלו, הן "מלחמת גאליה". בכישרון ספרותי נדיר תיאר בהן, במשולב עם עלילות הגבורה שלו ושל הלגיונות הרומיים, את נופי הארץ וטבעה - את נהרותיה, הריה, יערותיה, בעלי החיים הנדירים השוכנים בהם - ואת אורחות חייהם, אמונותיהם הדתיות ומסורותיהם של השבטים הגאליים והגרמאניים ילידי המקום, שבהם נאבק ושאותם כבש. ביד אמן התווה קיסר את דמותה של החברה הגאלית, האחרת והזרה כל כך, לעתים מתוך השתוממות ולעתים בהערצה לפשטות הליכותיהם ולאומץ לבם הפרוע של ה"ברברים" הללו.

לאחר המלחמה איבדו הגאלים את עצמאותם: כל גאליה סופחה לאימפריה של רומא, ולימים היו כל תושביה לאזרחים רומים. אך הם הוסיפו לקיים את מנהגיהם ומסורותיהם, שרבים מהם השתמרו בשטחיהם עד למהפכה הצרפתית הגדולה בסוף המאה ה-18.

ההיסטוריונים הצרפתיים אינם סולחים לקיסר על שטבח באכזריות במאות אלפי גאלים וגדע את התרבות הגאלית האותנטית והמקורית. מאבקם של הגאלים בקיסר היה למקור חשוב לגאווה הלאומית שת צרפת; במלחמת העולם השנייה הפכה דמותו של ורקינגטוריקס, מנהיג המרד הגאלי בקיסר, לסמל המאבק הלאומי נגד הכובש הנאצי. ההיסטוריונים הבריטים דווקא מריעים לקיסר; לדעתם הציל קיסר את גאליה מן השבטים הגרמאניים שהיו מנציחים באירופה את הברבריזם. בהכניסו לגאליה את התרבות הרומית שינה קיסר לא רק את גורלה של גאליה אלא אף את גורל אירופה.

הואיל והגעתי למקום זה, לא יהיה זה מן הראוי שאפסח על תיאור המנהגים הנהוגים בגאליה ובגרמאניה ועל השוני בין שני עמים אלה. בגאליה אפשר למצוא סיעות(1) לא רק בכל מדינה, בכל חבל ובכל מחוז, אלא כמעט בכל בית; ראשי הסיעות הם אלה הנחשבים בעיני תומכיהם ראויים להחזיק בשלטון, אנשים שלשיפוטם ולהכרעתם מובאים כל העניינים שהם בעלי חשיבות ראשונה במעלה. נראה כי הסדר זה נקבע כבר בימי קדם על מנת שלא תישלל עזרה מאדם הניצב מול החזק ממנו, שכן שום מנהיג לא יתיר כי תומכיו ירומו או יילחצו; אם ינהג אחרת, תאבד סמכותו בעיניהם. סדר חברתי זה מקובל בגאליה כולה, שכן כל המדינות שבה נחלקות לשתי סיעות.

(...) בכל גאליה יש שני סוגי אנשים מבחינת הכבוד והחשיבות שמעניקים להם; שכן המוני העם נחשבים כמעט לעבדים, שאינם מעזים לעשות דבר כלשהו מיוזמתם ומעולם לא נקראו להשתתף באסיפות(2). רבים מהם, כאשר הם כורעים תחת נטל החובות או המסים הגבוהים, או ניזוקים על ידי החזקים מהם, מוסרים את עצמם לעבדות בידי אצילים שהם בעלי אותן זכויות עליהם שיש לאדונים על עבדיהם. באחד משני הסוגים הללו נכללים הדרואידים (druides), ובשני - הפרשים(3).

הראשונים מופקדים על עבודת האלים, עוסקים בקורבנות הציבור והפרט ומפענחים את הסימנים והאותות. צעירים רבים מבקשים את קירבתם על מנת שילמדו מהם וחולקים להם כבוד רב. הם פוסקים כמעט בכל המחלוקות בענייני הציבור והיחידים; אם נעשה דבר פשע, אם בוצע רצח, אם התעוררו חילוקי דעות בענייני ירושה או בענייני גבולות, הם המכריעים בדין וחורצים את סוג העונש ואת שיעור הפיצוי; מי שאינו מציית לפסק דינם, בין אם יחיד הוא ובין אם ציבור, הם אוסרים עליו להביא קורבנות לאלים - וזה נחשב לעונש החמור ביותר בקרבם. מי שהם מחרימים אותם נחשבים למחללי קודש ולרשעים והכל נמנעים ממגע עמם, מתרחקים מהם ואינם מדברים איתם מחשש פן ידבק בהם הרוע; אם אותם אנשים פונים לעזרת החוק הם אינם נענים, ושום כבוד אינו נופל בחלקם.

בראש הדרואידים עומד מנהיג שנודעת לו ההשפעה הרבה ביותר בקרבם. במותו יורש אותו מי שמעלתו היא הנכבדת משל כולם. אם יש בהם אחדים בעלי יכולת, נבחר המנהיג בהצבעת כל הדרואידים, או לעתים אף בכוח הזרוע.

דרואידים אלה מתכנסים במועד מסוים בשנה במקום מקודש בארץ הקרנוטים, שתחומם נחשב לטבורה של גאליה. אליהם נוהרים מכל עבר כל בעלי המחלוקת וכל מי שיש לו דין ודברים עם חברו, והם מצייתים להחלטותיהם ולפסקי הדין שלהם. משערים כי מקורו של מוסד זה הוא בבריטניה, ומשם הגיע לגאליה. אלה הרוצים להתעמק בו ולהכירו מקרוב, יוצאים בדרך כלל אל בריטניה.

בדרך כלל מתרחקים הדרואידים מענייני מלחמה ואף אינם משלמים מסים כמו השאר; למעשה הם פטורים מלשרת בצבא ומכל שאר החובות. הטבות מופלגות אלה מעודדות רבים להצטרף אליהם מיוזמתם כדי ללמוד את תורתם, ויש הנשלחים אליהם ביוזמת הוריהם וקרוביהם. מספרים כי על רבים מתלמידיהם מוטל ללמוד בעל פה שירים רבים, וכי כמה מהם נשארים בקרבתם עשרים שנה ומשננים את דבריהם; הם אינם אמורים להעלות את הדברים האלה על הכתב, אף על פי שהאותיות היווניות משמשות אותם כמעט בכל דבר, בעסקאות ציבוריות או פרטיות. נראה לי כי יש לכך שני טעמים: האחד הוא שאין הם רוצים לחלוק את הידע שלהם עם המוני העם, והשני הוא שאלה הלומדים את תורתם לא יישענו על הכתב ולפיכף יזנחו את טיפוח הזיכרון. ואכן, כך קורה בדרך כלל לאנשים המסתמכים על הכתוב, אך אינם דואגים ללמוד בעל פה ולשמר את יכולת הזכירה.

התורה העיקרית שהם מבקשים להנחיל היא שהנשמות אינן מתות, אלא עוברות לאחר המוות מגוף אחד למשנהו. הם סבורים כי הודות לכך יכול האדם להתעלם מפחד המוות והריהו נלהב ביותר לעשות מעשי גבורה. נוסף על כך הם מרבים להתדיין ולהקנות ידע לאנשים צעירים בתחומים רבים: על הכוכבים ותנועתם במסילותיהם, על היקף הארץ והיקום, על סדרי הטבע ועל כוחם והדרם של האלים בני האלמוות.

הסוג השני הוא הפרשים. בשעת חירום, כאשר פורצת מלחמה - ועד בואו של קיסר היתה מלחמה מתרחשת שם כמעט מדי שנה בשנה: אם שהם עצמם תקפו אחרים, אם שהדפו את התקפותיהם של האחרים - כולם לוקחים בה חלק; ומי מהם שמוצאו מיוחס יותר ורכושו גדול משל האחרים, בה במידה גדל מספר התלויים בו ובני החסות הכפופים לו(4). רק צורה זו של כוח והשפעה מוכרת להם.

כל אומת הגאלים דבקה בטקסי הפולחן, ולכן מי שחלו במחלות קשות ומי שנתונים לסכנות במלחמה מקריבים קורבנות אדם או נודרים להקריבם, והדרואידים הם המנהלים את טקסי הקורבן האלה. הם מאמינים כי רק אם יוחלפו חיי אדם בחיי אדם אחר יוכלו לרצות את האלים בני האלמוות; ואכן הם מקריבים קורבנות מסוג זה באישור המדינה. אחרים מציבים צלמים ענקיים, שאבריהם עשויים מקלעת של זמורות, שלתוכם הם מכניסים אנשים חיים ומעלים אותם באש, ואלה נספים אפופים בלהבות. הם מאמינים שיוכלו לרצות את האלים בני האלמוות אם יקריבו להם את מי שנתפסו בגניבה או בשוד או בכל דבר פשע; אבל אם יחסרו להם אנשים מעין אלה, הם נכונים להקריב גם חפים מפשע.

בראש וראשונה הם עובדים את האל מרקורי. פסליו הרבים מתארים אותו כמי שהמציא את כל האמנויות וכמי שמשמש להם מורה דרך בכל מסעותיהם וסיוריהם, והם אף מאמינים כי בידו היכולת הרבה ביותר לסייע בתחום הכספים וההצלחה במסחר. אחריו באים אפולו, מארס, יופיטר ומינרווה(5). אמונותיהם באלים אלה אינן שונות בהרבה מאלו של עמים אחרים: אפולו מגרש את המחלות, מינרווה מלמדת את יסודות המלאכות והאמנות, יופיטר הוא שליט ממלכת השמים ומארס מפקח על ענייני המלחמה. כאשר הם יוצאים לקרב, הם מקדישים למארס את מה שיהיו אמורים לקחת כשלל המלחמה. לאחר הניצחון הם מקריבים לו את בעלי החיים שלכדו, ואת כל השלל הנותר הם מרכזים במקום אחד.

במדינות רבות אפשר להבחין במצבורי אותם דברים, הנערמים במקומות הנחשבים למקודשים. רק לעתים רחוקות יקרה שמישהו המסרב למלא אחר מצוות הדת יעז להסתיר בביתו את השלל שנלקח, או יסיר דבר ממקומו. העונש החמור ביותר, לרבות עינויים, מוטל על מי שינהג כך.

כל הגאלים טוענים כי הם צאצאי אב קדמון הנקרא דיס(6), וכי דבר זה נמסר להם מפי הדרואידים. לכן הם קובעים את משך הזמן לא על פי מספר הימים, אלא על פי מספר הלילות. בימי ההולדת ובראשי חודשים ושנים שהם חוגגים בא היום בעקבות הלילה(7). בשאר תחומי החיים הם שונים אך במעט משאר בני האדם. אך אין הם מניחים לילדיהם להתקרב אליהם בפומבי כל עוד לא הגיעו לגיל שבו יוכלו לשרת בצבא; בן שלא הגיע לפרקו הניצב בפומבי ליד אביו נחשב אצלם לחרפה.

הגברים המקבלים סכום כסף מנשותיהם כנדוניה אומדים את ערכו ומוסיפים עליו כסכום הזה מנכסיהם. כל הכספים האלה נחשבו לסכום משותף וכך גם נשמרים פירותיו; אם יאריך אחד מהם ימים על פני משנהו, יקבל את הסכום כולו, כולל הרווחים מן השנים הקודמות. בידי הגברים הסמכות לחרוץ את גורל נשיהם וילדיהם לחיים או למוות. כאשר נפטר ראש משפחה(8) שהוא אציל לפי ייחוסו, מתכנסים קרוביו; אם מתעורר חשד בעניין מותו, הם חוקרים את הנשים כפי שחוקרים עבדים, ואם מתגלה כי אכן הרגוהו, הם מעלים אותן באש ומענים אותן בכל מיני עינויים. הלוויותיהם, במסורת תרבותם של הגאלים, הן מפוארות ויקרות כאחד: כל מה שהיה יקר ללבם של הנפטרים בעודם בחיים, כפי שהם סבורים, הם משליכים לתוך האש, אפילו בעלי חיים - ועד לפני זמן לא רב גם עבדים ובני חסות שנחשבו אהובים על המתים, שאותם היו שורפים יחד עמם בתום טקסי הקבורה.

אותן מדינות שמהן אפשר לצפות כי ינהלו את ענייניהן הציבוריים ביעילות רבה קבעו בחוק, שאם ישמע אדם משכניו שמועה או ידיעה בכל הקשור לענייני ציבור, עליו לדווח על כך לראשי השלטון ולא לגלותה לשום אדם; שהרי ידוע כי אנשים פזיזים וחסרי ניסיון נבהלים משמועות חסרות שחר ולפיהן נוטים הם לבצע מעשי פשע ולקבל הכרעות בעניינים בעלי חשיבות עליונה. אנשי השלטון מסתירים את שלבם חפץ ומגלים לציבור את מה שחשוב שיידע. אין לדבר בענייני ציבור אלא באסיפה בלבד.

מנהגי הגרמאנים שונים לגמרי מאלה של הגאלים. אין בקרבם דרואידים המופקדים על טקסי הפולחן ואין הם עוסקים בהקרבת קורבנות. הם עובדים רק לאלים שהם רואים בעיניהם ושמעזרתם הם מפיקים תועלת מובהקת - השמש, וולקן(9) והירח. על שאר האלים לא שמעו כלל. כל חייהם עוברים עליהם בציד והם להוטים אחר היציאה למלחמה. עוד בהיותם ילדים הורגלו לעבודה מפרכת ולעמידה בפני קשיים. לאלה בהם המתמידים בפרישותם חולקים בני עמם את הכבוד הגדול מכל. יש המאמינים כי הודות לכך נעשית קומתם גבוהה יותר, אחרים - כי הדבר מחזק את כוחם ואת נחישותם. חרפה רבה היא להם לדעת אשה בטרם ימלאו להם עשרים שנה. הדבר אינו נשמר בסוד, שכן שני המינים רוחצים בנהרות ועליהם עורות או מעטה קצר של עור איילים, וחלקו הגדול של גופם נשאר עירום.

אין הם מעבדים את האדמה, ועיקר מזונם חלב, גבינה ובשר. לאיש מביניהם אין בעלות על כברת ארץ משלו, קבועה ומוגדרת בגבולותיה. ראשי השלטון והמנהיגים הם הקובעים מדי שנה את שטחי הקרקע ואת מקומותיהם אשר יינתנו לשבטים ולבתי אב שהתאחדו זה עם זה, ושנה לאחר מכן הם מאלצים אותם לנדוד למקום אחר. בפיהם כמה הסברים לנוהג זה: שלא יתפתו האנשים להתמיד במקומותיהם וימירו את להיטותם למלחמה באהבתם לעבודת האדמה; שלא יתאוו להוסיף על שטחם, וכך יוכל החזק מאחיו לנשל את החלש מנחלותיו; שלא יקפידו על הקמת בתים כדי להימנע מחליפות הקור והחום; שלא ישתוקקו לצבור כסף, דבר שממנו יצמחו פילוגים ומריבות. מוטב להם שיישארו המוני העם שמחים בחלקם בעת שכל אחד מהם רואה כי רכושו אינו נופל מזה שבידי בעלי השררה רבי הכוח ביותר.

מדינותיהם רואות זאת כשבח הגדול ביותר להם אשר זורעים הרס בשטחים נרחבים ככל האפשר ליד גבולותיהן ומשאירים אותם בשממתם. הם רואים זאת כעדות לגבורתם אם מגורשים שכניהם מאדמותיהם ואיש אינו מעז להתיישב בסמוך להם; באותו הזמן הם סבורים כי כך יבטיחו את עצמם מפני פלישות לא צפויות. כאשר הודפת המדינה מלחמה הנכפית עליה, או יוזמת אותה, נבחרים ראשי השלטון לעמוד בראש המערכה ובידיהם הסמכות להכריע בענייני חיים ומוות.

בימי שלום אין ראשי השלטון מנהלים במשותף את המדינה; אך מנהיגי אזורים או מחוזות שופטים את תושביהם ומיישבים מחלוקות. מעשי שוד הנעשים מחוץ למדינתם אינם נחשבים להם כחרפה; למעשה הם טוענים כי כך הם מתרגלים את הצעירים ומרחיקים אותם מן הבטלה. וכאשר מכריז אחד המנהיגים במועצה כי הוא מבקש לעמוד בראש "וכל המוכנים ללכת אחריו יצהירו על כך", קמים על רגליהם כל התומכים באיש ובצעדיו ומבטיחים לו את עזרתם, ועל כך הם זוכים לשבחים מפי העם. ואם יש מבין המבטיחים שאינם הולכים בעקבותיו, הם נחשבים לעריקים ולבוגדים ולאחר מכן איש אינו נותן בהם עוד אמון בכל דבר. הם סבורים כי אין זה נכון לפגוע באורחים. על אלה הבאים בצל קורתם מכל סיבה שהיא הם מגינים מכל פגע ורואים זאת כחובתם הקדושה. הם פותחים בפניהם את מעונם וחולקים עמם את מזונם.

היו זמנים שבהם עלו הגאלים על הגרמאנים באומץ לבם ויצאו עליהם למלחמה; בגלל ריבוי אנשיהם והמחסור בקרקע נשלחו מקרבם מתיישבים אל מעבר לריין. וכך השתלטו הוולקים, הטקטוסגיים על האדמות הפוריות ביותר בגרמאניה והתיישבו שם ליד יער הרקיניה, שנוכחתי לדעת כי היה ידוע בשעתו לארתוסתנס(10) וליוונים אחרים, אשר כינוהו אורקיניה. גם כיום יושבים בני עם זה ביישובים אלה ונודעים לתהילה רבה בהיותם שוחרי צדק וחדורי רוח מלחמה. עתה, הואיל והם חיים בתנאי מחסור, דלות וסבל כמו הגרמאנים, הם נוקטים אותם תרגילים לפיתוח הגוף ואוכלים אותו מזון.

אשר לגאלים, בשל קירבת הפרובינקיה שלנו אליהם והתוודעותם אל מוצרים רבים המיובאים מעבר לים, הם מרבים לצרוך דברי מותרות המביאים להם תועלת. אט אט הורגלו לנחול מפלות מידי הגרמאנים בשדה הקרב, ולאחר שהובסו בקרבות רבים אינם מעזים להשוות את אומץ לבם לזה של הגרמאנים.


1. ברומא היו בתקופת הרפובליקה המאוחרת שתי סיעות (factiones): ה"פופולרס" (העממיים), וה"אופטימטים" (הטובים ביותר). הן לא תיפקדו כמפלגות במובן המודרני של המלה, אך נבדלו באופיין ובעיקר בדרכי פעולתן. מנהיגיהם של אלה ואלה, שבאו מקרב האריסטוקרטיה, לא ייצגו את ה"עם" במובנו המאוחר של המונח. ה"פופולרס" נשענו על אסיפות העם ברומא ועל הטריבונים של העם, ביקשו לצמצם את כוחו של הסנט ותרו אחר דרכי פעולה חדשות. ה"אופטימטים" היו מזוהים עם האינטרסים של המעמדות העליונים, חתרו להגדיל את עוצמתו של הסנט, דבקו באורחות חייהם של אבותיהם וחששו מכל שינוי פוליטי.

2. בניגוד לנהוג ברומא, שבה יכלו כל האזרחים להצביע באסיפות העם, ובמסגרת זו, בימיו של קיסר, קיבלו החלטות הרות גורל.

3. הכוונה לא לחיל הפרשים, אלא למעמד שקיסר מקביל אותו למעמד הפרשים (ordo equester).

4. המונח שמשתמש בו קיסר במקור הוא ambacti, מלה קלטית המציינת בני חסות שמעמדם גבוה מזה של האחרים.

5. קיסר בחר כאן באלים רומיים המקבילים לאלים גאליים המוכרים לרומאים: המקבילה הגאלית למרקורי, אל המסחר, היא טאוטטס (Teutates), לאפולו מקביל האל הגאלי בלון (Belon), למארס - הסוס (Hesus), והמקבילה הגאלית ליופיטר היא טרניס (Taranis).

6. המקבילה הרומית לדיס (המתואר כאן כאביהם הקדמון של הגאלים) היא פלוטו (Pluto), אל השאול וחשכת הלילה. במשכנו בשאול היו מגיעים לאוזניו של פלוטו, לפי אמונת הרומאים, רק שבועותיהם וקללותיהם של בני האדם; כל מי שביקש להעלותו באוב על פני אדמות הכה בידיו בכוח בקרקע. כדי לרצותו היו הכוהנים מקריבים לו כבשים שחורות (תוך שהם מכסים את פניהם).

7. משום שמוצא הגאלים הוא מחשכת השאול, הם מחשיבים את הלילה יותר משהם מחשיבים את היום. עונות השנה נקבעות לפי הלילה.

8. סמכות דומה, אם כי פחות נהוגה בימיו של קיסר, היתה גם לאב המשפחה (Paterfamilias), בין אם אציל בין אם לאו, למכור את בני ביתו לעבדים ולשפחות.

9. אל האש (המתגלה בהתפרצויות געשיות).

10. מתמטיקאי, אסטרונום וגיאוגרף יווני (276-194 לפנה"ס).



לואיס ואן אנגלן, ניצחום יוליוס קיסר על הבלגים


פסלו של יוליוס קיסר ברומא



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו