בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

"גבעה" מאת ז'אן ז'יונו | הנהר, העץ וצרפת שבדמיון

תגובות

גבעה

ז'אן ז'יונו. תירגם מצרפתית: אביטל ענבר. הוצאת אבן חושן, 124 עמ', 84 שקלים

בשנת 1929 הופיע רומן הביכורים של מורה אלמוני בן 34 מדרום צרפת בשם ז'אן ז'יונו. תוך פחות משנתיים התפרסמו שני רומנים נוספים פרי עטו, כדי ליצור את מה שנקרא, בדיעבד, "טרילוגיית פאן" (על שם אל הרועים היווני), שהקנתה למחברה תהילת עולם כמעט מיידית. למרבה הפלא, זכו התרגומים לעברית של יצירות מופת אלה להתפרסם בסדר הפוך ובהפוגות ממושכות - הספר השלישי, "ספיח", תורגם וראה אור בעברית שנים ספורות לאחר פירסומו, ב-1935, בתרגומו של יצחק שנהר; 54 שנים מאוחר יותר, ב-1989, יצא לאור הספר השני, "מישהו מבומון", בתרגומה הנפלא של אביבה ברק; ועתה, לאחר עוד קצת יותר מ-20 שנה, מוגש לנו הספר הראשון, "גבעה", בתרגומו של אביטל ענבר, שאף הוסיף הקדמה והערות.

עלילת "גבעה", שכל תיאור שלה יהיה דל ומרדד, עוסקת בכפר אחד קטן על צלע גבעה, בקומץ עובדי אדמה קשי יום שמתקיימים בו בזיעת אפיהם, בזקן הכפר, שזיקנתו מטילה אותו לערבול חושים שבין חוסר בינה לנבואיות פיוטית (ושטנית), ובטבע - שסמלו הוא "גבעה" - הקם נגד הקהילה העיקשת הזאת דרך שריפת יער ענקית ומשולחת רסן, שתיאוריה הקשים כאילו יצאו מכרוניקה נוראה של החודשים האחרונים. וזוהי, בפשטות, תמציתו הלא ממצה של מה שהוא סיפור פשוט ואפוס מיתולוגי בעת ובעונה אחת.

ההתקבלות הנלהבת של ז'יונו בחוגים ספרותיים (וקולנועיים - שלושה מספריו עובדו לסרטים על ידי מרסל פניול בשנות ה-30, ביניהם "אשת האופה" הידוע) לא פסחה על הספרות העברית. ההוכחה להערכה המיידית ואף לאימוצו הנרגש כסופר "משלנו" על ידי אנשי רוח של ה"שמאל הציוני" וה"התיישבות" היא העובדה שקטעים מתורגמים שלו (על ידי שנהר) יצאו בירחון "מאזניים" כבר ב-1935; באותה שנה הם היו הקטעים היחידים (!) של סופר לא יהודי, לא עברי ולא ארץ-ישראלי שזכו להתפרסם ב"ביטאון אגודת הסופרים העבריים בארץ ישראל"; למעשה, הם היו יוצאי דופן בכך לאורך כל שנות ה-30 וה-40 של פרסומי הירחון. הקטעים הללו, שכונסו בצרפתית בספר בשם "בדידותה של החמלה", נפתחים במניפסט לירי של ז'יונו בשיאו, ושכותרתו - "חורבנה של פאריס" - כבר חושפת את הקריאה לחיסולה של העיר המודרנית על ניכורה, ולשיבה אל חיי כפר וטבע.

*

אבל הרמז להשתכחות - הפתאומית כמו ההתקבלות - של הסופר הגדול הזה, ולהיעלמותו ממדפי הספרים בעברית, נמצא בהקדמה האפולוגטית של הוצאת "רימון" לרומן היפה "שירת העולם" (1944; מצרפתית: י"ל ברוך): "בימי המלחמה הנוכחית, עם האנדרלמוסיה שבאה על מולדתו, נסחף, כנראה, גם הוא במערבולת הטראגית, שהעבירה רבים וכן שלמים מבני עמו על דעתם, ועוררים יצאו עליו, שנתן את ידו לאנשי-וישי... ההוצאה היססה לכתחילה, אם יש להוציא את ספרו לאור". אכן, כפי שמתאר ענבר בסלחנות בהקדמתו ל"גבעה", ז'יונו נעצר לאחר שחרור צרפת מהכיבוש הנאצי ומשלטון וישי, נחשד בשיתוף פעולה והיה שנתיים ברשימה השחורה של אגודת הסופרים הצרפתית. הוא לא נחשב מעולם, גם על ידי מקטרגיו, כאח להשקפה (וכחבר-לדרך ספרותית) של מיזנטרופיה פרו-נאצית לגווניה - בנוסח סלין, בראזיאק, דרייה, שטובריאן, או מונטרלאן, שסלדו במפורש מההומניזם האנטי-לאומני של ז'יונו. אבל הפציפיזם העקבי והאנטי-פשיסטי שלו התחלף ברגע האמת בפסיביות תבוסתנית ובשלילה של המאבק המחתרתי. ז'יונו היה למשתף פעולה עם משתפי הפעולה.

"יש הרבה ז'אן ז'יונו, ואני אוהב את כולם", אמר הנרי מילר, שהיטיב לתאר, ב"הספרים בחיי", את הלהט והתשוקה שלו לז'יונו (ולסופרים וספרים אחרים). כשסופר גדול מתגלה כמשתף פעולה (סביל, במקרה זה) עם הרוע הצרוף, מתחיל דיון נדוש בשאלת "האדם והיצירה": מדוע הוא "מעד", ועד כמה חיוני "להפריד בין היוצר לבין יצירתו". כשסופר כזה גם מתגלה כבעל השפעה רחבה, לעתים מכרעת, על תנועת התחייה העברית (כמקרה קנוט המסון), אנו מוצאים את עצמנו בתחומו של מה-שאסור-להיאמר ושאותו-צריך-לשתוק, באירופה כמו בארץ ישראל: האפשרות הנוראה, שיוצר כלשהו הוא סופר גדול בדיוק מאותן סיבות שהובילו אותו אל הרוע, ללא שום "הפרדה" בין יוצר לבין יצירה.

אף שז'יונו אינו מוזכר בספר "לא ימין ולא שמאל" של זאב שטרנהל על האידיאולוגיה הפאשיסטית בצרפת (עם עובד, 1988), הוא דוגמה מובהקת לאקלים התרבותי של התקופה - אולי "גם ימין וגם שמאל", ובעצם - מעבר ל"ימין ול"שמאל", חומק מתובנות-שלאחר-מעשה ומחלוקות-בדיעבד. פציפיזם בוטה, "שמאלי" - כפי שכתב ז'יונו ב"ז'אן הכחול" האוטוביוגרפי: "כשאני רואה נהר אני אומר ?נהר'. כשאני רואה עץ אני אומר ?עץ'. לעולם איני אומר ?צרפת'. זו אינה קיימת... אין כל כבוד בלהיות צרפתי. יש כבוד בלהיות בחיים". ותפישה זו אינה שונה, באירופה של ערב הסכם מינכן, מ"מדוע למות למען דנציג?" של פאשיסט "ימני" (או "ימני-שמאלי") כמרסל דיאט.

במשך שנות דור היו אהובים סופרי "אדם בטבע" (כהמסון וכז'יונו) על קובעי (וקוראי) התרבות העברית: ז'יונו ראה במודרנה האירופית, במדינה הליברלית ובגילוייה החברתיים - ובראשם העיר המנוכרת - מחלה ניוונית שרפואתה היא שיבה לחיים קשי יום של קהילה, טבע, גוף ויצרים. התחייה העברית זיהתה את ה"גלות" עם אותה אירופה עצמה, והציעה פתרון דומה, של "הגשמה", מלה שאיחדה הגשמתו של חזון עם שיבה אל הגשמי. לכן ראו יוצרים עבריים בהמסון או בז'יונו, לזמן מה, נשמות-תאומות. אבל לכן בדיוק גם תמך המסון בטילטולה של אירופה הנרקבת (טילטול שמבצעו הוא היטלר), ולכן סבר ז'יונו שהמלחמה אינה עניינם של האיכרים ובעלי המלאכה שהם - ולא התאגידים מחרחרי המלחמה - בשרה של "צרפת האמיתית".

בלי להבין את התקופה ותהפוכותיה, קשה להאמין מדוע פרו-נאצי לעתיד (ורנר זומבארט) הוא ההוגה האירופי היחיד שדוד בן גוריון טרח לתרגם, וכיצד פרו-נאצי לעתיד אחר (אנרי דה מאן) הוא שעיצב, בהשפעתו הגלויה על פנחס לבון, את תפישת עולמה של תנועת "גורדוניה" ושל קיבוציה (כמו חולדה ומשמר השרון).

כשפירסם הסופר והאמן טריסטן צארה בתום המלחמה את כתב הביקורת הספרותית הארסי שלו נגד ז'יונו, שבו הוא קרא לו "סופר של פחדנות", אפשר היה בנקל לראות בו כתב אישום מר של גיבור רזיסטאנס השב מן המחתרת, עם זיכרון חבריו המעונים והמומתים, כנגד סופר גדול שעשה לביתו הכפרי במובן המילולי של הביטוי - רעה צאן, גיבן גבינה, אפה לחם, והמשיך לפרסם אפוסים ליריים על צאן, גבינה ולחם בעיתונות המשת"פית. אבל הטענה הספרותית של צארה - כאילו תפישת עולמו של ז'יונו היא פסימית ומרפה ידיים, הרואה באדם לוחם הירואי-אך-מובס באיתני הטבע - נכונה במידה רבה. ובדיוק משום כך ז'יונו (כמו מלוויל, שאותו העריץ ותירגם) הוא סופר גדול.

*

אבל אסור לטעות: ז'יונו אינו רק מושאו של דיון שכלתני בסירוב להילחם (אפילו) בנאצים ובעושי דברם, בקשרי הגומלין התרבותיים שבין הציונות ה"סוציאליסטית" וזרמים עכורים באירופה, או במגמות פאשיסטיות-בכוח בקרב תנועות של שיבה לטבע ולקהילה האורגנית (שהפכו לאחרונה את ספרו "האיש ששתל עצים" ללהיט עולמי, ולסרט אנימציה זוכה אוסקר). כמעט כל ניסיון לתאר ולתייג את ז'יונו (ואת "גבעה") יישמע, שלא בצדק ושלא בטובתו, כקלישאה, ויעשה עוול ליכולת שלו להפוך את חיי האיכר הפשוט למיתולוגיה פגאנית, רחוקה שנות אור (וחושך) מפסטורליה סנטימנטלית, ולשפתו הייחודית, שרוממות-רוח פיוטית היא אולי התיאור המדויק ביותר שלה.

בהקדמה מתאר המתרגם בכנות את קשיי התרגום של הספר ואת בחירותיו. ועדיין, לטעמי, התרגום מתקשה לעתים להעביר - בניגוד לתרגום של ברק, ואפילו לזה הארכאי של שנהר - את הסיבות שבגללן הושווה ז'יונו לוירגיליוס. למי שמבקשים להתוודע לסופר מופתי ולא מאוד מוכר (ומתקשים להשיג גם את "מישהו מבומון" בתרגום של ברק, המסתובב עדיין בחנויות ספרים), מומלץ בחום לקרוא את "גבעה".

Colline \ Jean Giono



ז'אן ז'יונו. הפציפיזם התחלף ברגע האמת בתבוסתנות



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו