בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

סדרת ספרי פילוסופיה | מדברים מהשטח

כמה מוזר ונפלא שחיי היומיום בשנת 2011 יכולים להיעזר במחשבתם של הוגים שכתבו לפני כ-2,000 שנה

תגובות

סדרת ספרי פילוסופיה

הוצאת נהר ספרים

"הנושא הראשון וההכרחי ביותר בפילוסופיה הוא השימוש המעשי בעקרונות הפילוסופיים. דוגמה לעיקרון כזה הוא: ?אין לשקר'. הנושא השני (של הפילוסופיה) כולל הוכחות, למשל, ?מדוע אין לשקר?' הנושא השלישי מחזק ומחדד את השניים הראשונים, למשל ?מדוע זוהי הוכחה?' הנושא הראשון הוא ההכרחי ביותר ובו יש לעצור. אולם אנו עושים את ההיפך: אנו מכלים את זמננו בנושא השלישי וכל המרץ שלנו ניתן לו; את הראשון אנו מזניחים לגמרי. ומשום כך, מצד אחד אנו משקרים, ומן הצד השני אנו בקיאים ומוכנים לומר כיצד ניתן להוכיח שאסור לשקר".

הדברים נכתבו לפני כ-2,000 שנה, מפי אפיקטטוס (שנולד כעבד בשנת 55 במה שהיום הוא דרום-מערב טורקיה), בספרו "המדריך" (מיוונית: אברהם ארואטי). אבל ברור שהם היו יכולים להיכתב היום. ההבחנה הזאת בין עיקר לטפל היא הבסיס לקריאה בארבעה ספרים חדשים, שפירסמה הוצאת נהר ספרים ומציגים תרגומים חדשים לפילוסופיה סטואית או הקרובה לה ברוחה.

לפני עניינים של תוכן, חשוב להצביע על הסגנון. גם בחירה בסגנון היא עניין של פילוסופיה ושל אתיקה. הנה, כך כותב פילוסוף עכשווי טיפוסי על אתיקה, בספר שאמור להיות נגיש - הוא נכתב לתלמידי תיכון (אלן באדיו, "אתיקה", מצרפתית: עדי אפעל, רסלינג, 2005): "באופן כללי: לוינס טוען שהמטפיסיקה, המרותקת למקורה היווני, אירגנה את המחשבה על פי הלוגיקה של הזהה, באמצעות קדימותם של העצם ושל הזהות. אך על פי לוינס, בלתי אפשרי לחבור למחשבה אותנטית של האחר (ומכאן לאתיקה של קשר לזולת) על בסיס רודנותו של הזהה, שאינו מסוגל להכיר באחר זה. הדיאלקטיקה של הזהה והאחר, המתוארת ?באופן אונטולוגי' תחת המקדם של הזהות לעצמו, מארגנת את הנעדרות של האחר במחשבה הממשית, מדחיקה כל התנסות אמיתית בזולת וחוסמת את הדרך לפתיחה אתית אל עבר האחרות".

האמינו לי, הייתי יכול למלא את המוסף הזה כולו בציטטות מסוג זה. כן, יש חירות לכתוב כך. ודאי, אפשר להסביר כך פילוסופיה לתלמידי התיכון האומללים בפאריס ובמרסיי. באדיו מנסה להסביר אתיקה, אבל יש בסגנונו משהו לא אתי, אפילו קצת אכזרי, עוד לפני שבוחנים את תוכן דבריו. הרי הוא מדבר על "התנסות אמיתית בזולת" בסגנון שמונע כל התנסות כזו. לעומת זאת, מי שיכתוב היום משפטים בנוסח: "כפי שבעת הפלגה, פחדנים ואלה הסובלים ממחלת ים חושבים שיצלחו את המסע ביתר קלות אם יעברו מספינתם הקטנה לספינה גדולה יותר, ומשם אף לאוניית קרב, אך אינם פותרים במאומה את מחלתם ואת פחדנותם במעבריהם ממקום למקום, כך גם התנסות בדרכי חיים שונות לא תושיע את הנפש מגורמי הכאב והטרדות" (כפי שכותב פלוטרכוס, יליד שנת 46, בספר "על שלוות הנפש", מיוונית: אברהם ארואטי) - ייתפש כבנאלי.

אולי יש סיכוי גדול יותר לשמוע משפט בסגנון זה מפי יועצים בתוכניות הבוקר ובירחוני הנשים והנוער. אבל אם זה כך, הרי זה מפני שהפילוסופיה בת ימינו הפקירה את הדיבור המיועד לאדם הזקוק לפילוסופיה, ופנתה לדיבור פנימי הפונה אל פילוסופים מקצועיים. הבעיה עם הדיבור ה"פנימי" הזה היא שהוא נהפך לטבע שני וקשה להשתחרר ממנו. ניסיונו של באדיו לשוחח עם תיכוניסטים מדגים זאת.

ארבעת הספרים החדשים יכולים להיקרא על ידי כל אדם. אפילו לא על ידי "האדם המשכיל". זוהי פילוסופיה של חיי היומיום במלוא מובן המלה. כמה מוזר ונפלא שחיי היומיום בשנת 2011, לפחות מבחינת כותב רשימה זו, יכולים להיעזר במחשבתם של הוגים שכתבו לפני כ-2,000 שנה יותר מאשר בהגותם של הוגים בני זמננו. זה נפלא, מכיוון שזה נותן תקווה למחשבה האנושית. בניגוד לאופנות של ביגוד והנעלה, שבאמת נעלמות - איש אינו הולך היום בטוגה רומית או בסנדל ספרטני - המחשבה האנושית יכולה להיוותר טרייה גם מאות ואלפי שנים אחרי שצצה במוחו של מישהו.

קשה לי להאמין שבעוד 2,000 שנה ידון מישהו ב"מקדם של הזהות-לעצמו" של באדיו; אני משוכנע לגמרי כי גם בעוד 2,000 שנה, אם עוד יחיו בני אדם, יהיו דבריו הבאים של אפיקטטוס תקפים ומעשיים: "זכור כי הינך שחקן במחזה שאת אופיו קובע המחזאי; אם רצונו שיהיה קצר - כך יהיה, ואם ארוך, ארוך יהיה. אם ירצה שתשחק תפקיד של קבצן, גם זאת עליך לבצע באופן יאה, וכמו כן תפקיד של נכה, שליט או אדם פרטי. זאת עליך לעשות - לשחק כיאות את התפקיד שניתן לך. בחירתו של התפקיד נתונה בידיו של אחר".

לא על "קדימותם של העצם ושל הזהות" הייתי מספר לתלמידי תיכון בצרפת ואצלנו, אלא על פלוטרכוס, שכותב: "אם יש לנו בינה, משימתנו היא לקבל כיאות את האירועים העולים בגורל ולהקצות מקום לכל אחד מהם... הרי כחולים שגופם אינו יכול לשאת חום או קור, כך גם חסרי הכישרון והבינה בנוגע לחייהם: נסיבות טובות מרוממות את רוחם ונסיבות רעות מדכאות אותם, הן אלה והן אלה מהוות מטרד עבורם, או ליתר דיוק, הם אלה שמטרידים את עצמם יהיו הנסיבות אשר יהיו".

עניין מעשי: ספרים אלו צריכים להיכנס לתוכנית הלימודים מכיוון ששנות בית הספר הן ההזדמנות להבין את הדברים האלו ולכוון את החיים לפיהם. לאחר מכן זה נעשה קשה מאוד. כמה הרבה יכולה להרוויח תלמידת תיכון ממשפט כמו "אין דבר המסבך אותנו בקשיים גדולים יותר מהסתגלותנו לדעה הרווחת... את הנפוץ אנו רואים כמופת ואיננו חיים בדרך ההיגיון אלא בדרך החיקוי. מכאן נוצר אותו ערב-רב של בני אדם הנופלים זה על גבי זה... אין אדם השוגה אך ורק ביחס לעצמו, אלא הוא (גם) הסיבה והמקור לשגיאתו של הזולת" (סנקה, נולד בסביבות שנת 1 לפני הספירה; עתה תורגמו שניים מספריו: "על החיים המאושרים", מרומית: אברהם ארואטי, ו"על קוצר החיים", מרומית: נאוה כהן).

ספרו לילדיכם על דבריו של סנקה: "לא זמן מועט יש בידינו אלא שאנו מאבדים זמן רב"; "זעום הוא אותו החלק של חיינו שבו אנו חיים"; "איזו התעלמות אווילית מן המוות היא זו הגורמת לאדם לדחות תוכניות טובות בתכלית לשנתו החמישים או השישים ולהתכוון להתחיל את חייו מן הנקודה שאליה מעטים זוכים להגיע!" (זוהי מנטליות ה"אעשה את זה בפנסיה", "אחרי החגים", וכו'). לא, אומר סנקה, ומוסיף משפט המהדהד בראשי בימים האחרונים: "איש לא ישיב את השנים, איש לא יחזיר אותך לעצמך".

איני יכול לסקור את שפע התבונה שבארבעת ספרים הללו. הם יסייעו לאמנים, אם יבינו כי בעייתי הוא אם "שאיננו מתאימים את תשוקותינו ליכולתנו, כשם שמלחים מתאימים את המפרש לעוצמת הרוח" (פלוטרכוס); הוא ידבר ללב הפועל לפי המוסכמה כי "זמן הוא כסף": "מכל בני האדם, רק אלה המקדישים את זמנם לחוכמה הנם אדונים לזמנם. הם לבדם חיים. שהרי לא זה בלבד שאת זמן חייהם הם מכלכלים בתבונה, אלא הם מצרפים לו את כל זמני העבר: כל שנה משנות העבר נצברת במאגרם... לפיכך חייו של החכם מתפרשים על פני זמן רב מאוד" (סנקה). הרי, כותב סנקה, "לעתים אדם בא בימים אין לו מה שיציג כהוכחה לשנותיו הארוכות מלבד גילו".

אבל אם עלי לבחור את מה שנראה בעיני כלב העניין, הרי הוא מתמצה בחתירה אחר איתנות פנימית. זו ההכרה כי ניתנת בידינו האפשרות לשמור על רוחנו איתנה בלי קשר לנסיבות פוליטיות, חברתיות, כלכליות וכו'. כמה מעודד לראות כי בני אדם בתרבויות שונות חיפשו אחר הדבר הזה והגיעו אליו, בניסוחים שונים. קפקא בצ'כיה; הבודהה, בהודו; מורה הצ'אן לין-ג'י בסין. בלשונו של סנקה: "על הטוב העליון לעלות לדרגה כזו שממנה לא יהיה אפשר לדרדרו בשום אמצעי שהוא, ומקום זה לא יהיה נגיש לכאב, לתקווה, לפחד, ולא לדבר כלשהו"; אפיקטטוס מצטט את סוקרטס האומר כי מאשימיו "יכולים להרוג אותו, אך לא לפגוע בו"; ופלוטרכוס: "למרות שהגורל יכול לשדוד ולחמוס דברים רבים ושונים, בכל זאת יש לנו דבר מה בתוכנו שאותו לא יוכלו לבזוז (אויבינו) ולשאת עמם... שהרי הגורל יכול להמיט עליך מחלה, לגרום לאובדן רכושך, להוציא דיבתך רעה בעיני העם או השליט, אך אינו יכול להפוך אדם טוב, אמיץ ונדיב, לרע, פחדן, דל ברוחו, פחות בייחוסו וצר עין, גם אינו יכול לגזול את הלך רוחו אשר, בהיותו תמיד בנמצא, הוא חיוני לחיים יותר מהקברניט לספינה בעת מסעה בים".



דיוקן של סנקה. יהיה רלוונטי גם בעוד 2,000 שנה



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו