בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מטבע שאינו עובר למהגר

שרה שילה על מעון הילדים במעלות, שעליו כתבה את "שום גמדים לא יבואו"

תגובות

גרם המדרגות שעליו אני ניצבת רחוק רק מספר צעדים ממעון הילדים שליד מגדל המים במעלות ונוצר בתוכו את ריצתו של פעוט בן שנתיים וחצי, שהיה המורד הצעיר ביותר שהכרתי. כבר איני זוכרת את שמו, רק את תווי פניו המרוכזים כשל שועלון, שערו הכתום-חלודה, והלחיים ההן, המשוכות פנימה, שכל המבע כאילו בא מהן.

ילד רך בשנים, שלחייו אינן תפוחות במתיקות חמה, אלא יבשות מאוד, והעור המתוח עליהן מבוקע קצת, קר ואדמומי. מבט העיניים לא נותן לחדור אל תוכו, אלא יוצא לקראתך החוצה, כמו שוער היודע איפה בדיוק הוא רוצה לפגוש את הכדור, מתקדם לעברך ומודיע: עלי לא תוכלי לעבוד. את שירי הילדים העגולים שלך ואת הפלסטיקים הצבעוניים החדשים כדאי שתנסי על ילדים אחרים. את לא רואה שכבר נגמלתי מכל תום אפשרי ושאני לגמרי מוכן אל החיים? זה הם, החיים, שתכף יגלו עד כמה אינם מוכנים אלי.

הביאו אותו למעון החדש רק אחרי החגים, והוא לא התמסר אף לרגע. הוא ידע שמתחת לכל המדרגות ומעבר לכביש גרה סבתא, והיה בורח אליה.

מתחילת השנה חילקנו בינינו, שלוש המטפלות הנח"לאיות, את קבוצת הפעוטים. כל אחת מאתנו שפעה תשומת לב מרוכזת לששת הילדים "שלה". אחרי בריחתו הראשונה, מינינו לו שומרת אישית בכל פעם שיצאנו לטייל. וגם כך הצליח לברוח. המחשבה עליו חוצה בריצה את הכביש (שאמנם היה צר מאוד ושקט, ובכל זאת, מדי פעם בפעם הרי עברה בו מכונית), הבעיתה אותנו. עד שהיינו מגלות שאינו אתנו, היה הוא מכורבל אצל סבתא, שהיתה משדלת אותנו לא לכעוס עליו: מה לעשות, הוא אוהב לשבת אצלי. ואחר כך: מה לעשות, לא יכולה להחזיק את כל הנכדים. כבר אין כוח.

אז היתה פונה אליו, מבקשת שיחזור אתנו ומשחדת אותו בעוגיותיה או באיזו קציצה, ואנחנו היינו נושאות אותו בועט וצורח במעלה המדרגות. כך עוד ועוד ועד שהוריו נכנעו והוציאו אותו מהמעון.

והנה שוב קרה לי הדבר. סחר-החליפין המוכר. בתחילה בחרתי מקום במעלות, היישוב שחייתי בו 15 שנים ושהיה השראה לכתיבת הספר "שום גמדים לא יבואו", אלא שהמקום לא הניח את דעתי.

אני מתבוננת בהתגלגלות העניינים החפוזה; בהפקדה הראשונה של מקום, של נקודת ציון ברורה, שתמורתה קיבלתי דרך (החלפה שמתחזה לתמימה, כי הרי גם דרך היא מקום). ובהמשך ישיר, עוד לפני שהתייצבה בי הדרך, המרת הדרך הזאת לטובת האדם (הילד) המצוי בה. אחריה הגיעה גם ההחלפה השלישית, המתבקשת, של האדם עצמו בפעולתו (הימלטות, בריחה), וכבר מהר ובא הגלגול האחרון בשרשרת, ויתור על פעולתו של האדם לטובת תמצית-רוחו. רק בתחנה הזאת עמדתי במנוחה, בתחושה שיש בידי דבר מה בעל ערך. במקרה הזה: מרי.

ומדוע להמיר את המקום בתמצית הרוח, האם אין הרוח זקוקה למקום? ודאי שיש צורך בו, אלא שאני הרגשתי בתחילה שהדבר שבידי הוא בעל ערך מפוקפק, כמטבע שאינו עובר לסוחר. או יותר מדויק: מקום, כל מקום, הוא מטבע שאינו עובר למהגר.

כי הרי זהו אינסטינקט של בת העולים החדשים מסוריה ומעיראק הטבוע בי, החשדנות הלא מוסתרת באשר ליציבותו של מקום. מילדות הבנתי: מקום הוא מוצק ככל שקרח יכול להיחשב למוצק. ברגע שהחום נוגע בו, יאבד מתוקפו. לנוזל יהפוך כבר בידיך, ואחר כך גם לגז, לאוויר, לרוח. כך הלכו והפכו המקומות האהובים ההם לדמעות ולכמיהות לב.

אני עומדת על גרם המדרגות הזה מול בית הסבתא. חושבת על הסבתא המציידת את נכדה בעוגייה או בקציצה לדרך, משחדת אותו שילך ממנה, באותו טעם עצמו שמושכו אליה חזרה, נותנת בפיו הבטחה שהתמוססותה תביאו לברוח גם מחר, ואני חושבת גם על תעתוע המולדות הכפולות של בני המהגרים. וכל זה עוד לפני כניסתו המטלטלת של הזמן לתמונה. והרי מעון היום עצמו, כך התברר לי ביום התצלום, סגור ונטוש זה מכבר.

ספרה של שרה שילה, "שוב גמדים לא יבואו", ראה אור בהוצאת עם עובד



שרה שילה על מדרגות מעון הילדים במעלות. ויתור על פעולתו של האדם לטובת תמצית-רוחו



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו