בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

החיים מחקים את האמנות

נינה וורונל על העיר הבדויה שבספרה "תעלומות תל אביב"

תגובות

כשהגעתי לישראל, כל הערים כאן נראו לי דומות אחת לשנייה - הרי אף לא אחת מהן היתה מוסקווה. אבל עם הזמן התאהבתי בתל אביב: ככל שטיילתי יותר ברחובות המעוקלים שלה, וככל שהכרתי יותר סמטאות וחנויות, כך התקרבתי אליה.

התקרבתי אליה עוד יותר כשהעיר התחדשה ויפתה במשך השנים, רחובותיה נהפכו לשדרות שעצים פורחים בהן, ואילו מוסקווה, עם הזמן, דהתה ורחקה ממני.

במיוחד התאהבתי במקומות שתיארתי אמנם ברומן "תעלומות תל אביב", אבל לא הצלחתי לגלות במציאות. ייתכן שהמצאתי אותם?

פתחתי בכיכר עגולה וקטנה שבמרכזה פרחים צבעוניים בעציץ עגול. לכיכר הזאת פנתה דלת הכניסה של המלון הצנוע, שבו שיכנתי את המהגר הרוסי המפורסם קוזמין, שהגיע לתל אביב מפאריס לסבב הופעות ובה גם מצא את מותו. חיפשתי את הכיכר הזאת אחר כך ללא הצלחה ועד היום לא מצאתיה.

הסיפור חזר על עצמו במגדל הטורקי העתיק, במקום שבו התרחשה החתונה שהיא מופע סטריפטיז לאור נרות: הנרות הודלקו בו לא כדי ליצור אווירה אקזוטית, אלא פשוט מפני שלא היה חשמל בבניין הישן. חברתי נטשה, נגנית נבל מעולה, ניגנה בחתונה הזאת, אבל המנצח הביא אותה לשם במכונית בחשכת הלילה והשיב אותה לביתה עם אור ראשון והכתובת לא נודעה לה מעולם.

אף אחד לא יכול לומר לי היכן נמצא המגדל העתיק ולא ראיתיו מעולם, ובכל זאת, תיאורו ברומן שלי בהחלט משכנע - כלומר, הוא קיים. לא לחינם טוען גיבור הרומן שהחיים מחקים את האמנות, ולא האמנות את החיים.

לא מזמן מצאתי את עצמי בנמל יפו. חיפשתי שם ארוכות את הגשרים שתיארתי בחיות רבה כל כך, כששחפים מעופפים מעליהם. חיפשתי וחיפשתי ולא מצאתי. האומנם המצאתי אותם? הרי אני רואה אותם כל כך בבירור, אני אפילו מרגישה תחת רגלי את הקרשים הרעועים שמכוסים בטיפות מי ים והמים סביבי גועשים כל כך - עד שאני פוחדת להחליק וליפול לתוכם.

לכן אני משוכנעת שאי שם במרחב הווירטואלי הגשרים הללו יורדים אל הים בנמל העתיק של יפו - בדיוק כפי שתיארתי אותם. מעליהם מרחפים השחפים שאוספים פירורי לחם בפראות, והגלים הירוקים נשברים עליהם ומתיזים קצף, כשהם מאיימים לשטוף אתם עוברי אורח שאננים.

לא רחוק משם, בפינת הירקון עם ירמיהו, עדיין פתוח מועדון הלילה האקסקלוסיבי, שבו מופיעה נגנית הנבל ביחד עם הזמרת ושתיהן מרשימות את הקהל בביצוע מקורי של רומנסות רוסיות.

אני אמנם עוברת שם לעתים קרובות ורואה שהבניין כבר מזמן לא מאוכלס ושחלונותיו ממוסמרים בקרשים, ובכל זאת אני מאמינה שבמקום מסוים במרחב המידע, המועדון הזה עדיין קיים ואף ישרוד לעד, בזכות התיאור שלי.

תל אביב שלי שרירה וקיימת והיא חיה, נושמת ותוססת ממש כמו כל תל אביב אחרת, שקיימת בלבו של כל אדם אחר.

ספרה של נינה וורונל, "תעלומות תל אביב", ראה אור בהוצאה עצמית; תירגם את הרשימה מרוסית: יגאל וורונל



נינה וורנל בנמל יפו. בטוחה שהיו פה גשרים



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו