בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

שירת האגם

צרויה שלו על אגם החולה בספרה "שארית החיים"

תגובות

בדירת שיכון זעירה בפאתי ירושלים שוכבת אשה זקנה ומתגעגעת לאגם שלה, שלחופיו גדלה. בדמדומי הכרתה נדמה לה שהוא מחכה לה מעבר לחלון, נדמה לה שהוא קורא לה, מאיץ בה, "אם הגעתי אני עד אליך", הוא לוחש, "אם אספתי את כל מימי ואת הדגה ואת הצמחייה ואת העופות הנודדים, אם הצלחתי אני להיקוות מחדש בעיר ההררית מול חלונך, לא תקומי את ממיטתך ותצעדי אל החלון לראותי?" כשהיא נענית לו לבסוף, יוצאת ממיטתה ומתחילה את מסעה אל החלון, היא נופלת אחרי צעדים ספורים ומאבדת את הכרתה, והנפילה הזאת וכל מה שבא בעקבותיה מניעים את עלילת ספרי החדש, "שארית החיים".

אגם החולה, האגם שהיה ואיננו עוד, הוא אחד מגיבוריו של הספר הזה, על קסמו ועל עופותיו ודגיו ורחשיו ומצבי רוחו המשתנים. הוא נוכח בזיכרונות ובדמיונות, מקור לכאב ולגעגועים, סמל להחמצה ולאובדן. האגם הוא גם החיים המתכלים, המשגים שאין דרך לתקנם עוד, היופי שהולך ונכחד מן הארץ הזאת. האגם הוא האהבה בשיא יפעתה - בשנים של כתיבת הספר הזה גם אני עצמי התאהבתי בו, כמו האשה הזקנה המרותקת למיטתה, כמו הצלם פטר מירום איש חולתה, שתמונותיו הנפלאות ליוו את הכתיבה.

איך אפשר להתאהב במקום שאינו קיים עוד, במקום שלא ראיתי מעודי שכן נעלם עוד לפני שנולדתי? היו אלה בראש וראשונה סיפוריו של אבי, שגדל אמנם בירושלים אבל ביקוריו באגם החולה הותירו בו רושם עז ומאז לא חדל לספר על יופיו ולקונן על הסכלות שבייבושו. והיה זה כמובן המפגש עם פטר מירום ועם ספרו "שירת האגם הגווע", אחד מסיפורי האהבה היפים והעצובים שקראתי מעודי. תצלומיו של מירום והמלים שלצדם מתעדים את חיי האגם ואת גסיסתו, כמעט כחיי אדם, שכן הניקוז האכזרי כפה עליו גורל של בן תמותה. כמה מזעזעות התמונות המתעדות את המחפר הענק הצף לפתע בלב הבצה, את הציפורים הנסות משם בבהלה, את מאבקו של האגם במתנכלים לו - שוב ושוב סירב להיעלם עד שנכנע לבסוף, הלך והצטמק כמו הזקנה החולמת עליו בגעגועים, מותיר אחריו אדמה בקועה.

ולא פחות מזעזע לקרוא את העיתונים מן התקופה, העולצים על ייבוש האגם כאילו משופעת הארץ הזאת במקווי מים. "אגם החולה וביצותיה ייעלמו עד סוף השנה הזאת!" מבשר אחד העיתונים ב-1954. "הסתיים ייבוש החולה!" מכריז עיתון אחר ב-1957, והקורא בן זמננו תוהה על מה השמחה. הרי הנימוק העיקרי לייבוש - הדברת המלריה - איבד את תוקפו עוד טרם החלו במפעל השאפתני ביותר בתולדות המדינה הצעירה. המלריה הודברה, והצורך באדמה חקלאית לא היה בו כדי להצדיק מפעל כזה, הפוגע אנושות בטבע ובנוף. אז מהי האנלוגיה? האם צריך לחפש אנלוגיה? כל אחד מאתנו חופשי לפרש כרצונו, כמו כל אחד מגיבורי הספר. רואים את סירת הדייגים הקטנה בירכתי התמונה? עוד רגע יגיע אליה החוף.

ספרה של צרויה שלו, "שארית החיים", ראה אור בהוצאת כתר



צרויה שלו על רקע תמונתו של פטר מירום מתוך סדרת 'שירת האגם הגווע'. כמעט כחיי אדם



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו