בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

יחידי בספינה הגדולה

גונן נשר שוחה בים המופיע בספרו "לעוף כמו בוב בימון"

תגובות

אני עומד מול הים. עלמא בת השבע ובארי בן הארבע עומדים אתי. אנו מחזיקים צדפות ואבנים קשות, חלקות, ממששים אותן, מנפים מהן את החול האבקתי. אבא, הם שואלים, יכול להיות שהמים מרגישים?

כך גם נפתח אחד מסיפורי. "יכול להיות שהמים מרגישים? זה יכול להיות שכואב למים? מה, מה, מה היתה השאלה, אני מתכופף לעבר פניו המודאגים של ילד רך, ואחר כך הוא שוב שואל: זה לא כואב לים? זה לא כואב לים?"

אלה הדברים שמזינים את חידת המרחב המימי, המרחב של חיי, לפעמים צלול, לפעמים עכור, מלוח, מרחב שהוא ספק.

ז'ורז' פרק כתב: "הייתי רוצה שיהיו מקומות יציבים, בלתי ניתנים להזזה, מושרשים. מקומות שישמשו כציוני דרך, נקודות מוצא. הם אינם קיימים ומפני כך המרחב נהפך לשאלה, המרחב הוא ספק. אני חייב לסמן אותו, לציין אותו ללא הרף".

וזה בדיוק מה שאני מבקש לחולל במלאכת הכתיבה: לסמן את הטריטוריה שלי. המרחב הוא ספק, ואצלי הספק המקנן הוא תוצאה של ההגדרה הפתולוגית למצב השמיעה שלי: "כבד שמיעה". לא חירש ולא שומע, אלא משהו באמצע, שממצב, או בעצם מטלטל אותי, כמו יורד ים בסירת עץ רעועה, בוואקום של זהות. אין לי מקום בבית השומעים, וגם לא בבית החירשים. משום כך התפקיד המרכזי של הכתיבה בחיי הוא שיקום: כאדם שאינו שומע, אני מנסה לברוא באמצעות המלים חלופה מציאותית להוויה החירשת שלי: לאכול, לשתות, להריח, למשש, להציף את עיני, לגדוש את נחירי, לאהוב, לשנוא, לרוץ, להפשיט אשה, להתענג, לעוף, לצלול, יותר, יותר, ולהפוך את העניין הזה, של החירשות, לשולי, לתפל.

במרחב הגלותי שבין הגדרות השמיעה השונות, אני יצחק קומר, גיבורו של עגנון ב"תמול שלשום". כשקומר מפליג מאירופה לארץ ישראל, הוא בודד. "יחידי בן שמים וים", מצייר עגנון את קומר, "יחידי בספינה הגדולה לאור הכוכבים ברקיע ולקול הגלים בים", וגם אני יחידי בין כאן לשם, בגלות סחופת הרוחות, המלוחה, הלחה, על צירו של זמן הים, מנותק מהקיום היבשתי, האנושי, של החיים.

בקרקעית הים נחה תיבת אוצר, היא הדיאלקטיקה של חיי וארגז הכלים של כתיבתי, היא שתי הקצוות של סקאלת הדימוי העצמי שלי: מתחת לפני המים אני חירש, אטום, ומצד שני חותר, חובט בגלים, מחזיק אוויר לזמן ממושך, מין גוף מושלם שמבטל את הגוף הפגום, וכך, גם המליחות והלחות הימית הן הארוס והחושניות, הן הגוף החי, הגברי, שמבטל את הגוף הנכה, העלוב.

"אתמול בלילה חלמתי שאני עושה בנג'י, ושאחר כך אני משתחרר מן הכבלים ומהרצועה המקצועית המיוחדת הזאת, ונופל למים הכחולים והעמוקים של הים. ואז אני שוחה. שוחה וחותר ונוהם ויורק מים מלוחים ובולע מים מלוחים, אבל לפעמים גם רק צולל מתחת למים עד שהריאות מתחילות לכאוב. בחלום שחיתי בים גדול ופתוח, שאין לו חוף מאחורי או איים מסביבי, רק מים וגלים וקצף וכחול.

בים הגדול שחיתי לבדי. לא היה שום דבר חוץ ממים. כל מה שהיה בחלום זה אישונים שראו כחול, ואוזניים ריקות, נקיות. אני חושב שהייתי מאושר".

אבא, אבא, שואלים אותי עלמא ובארי, יכול להיות שהמים מרגישים? אני נושא עיני אל המסה המופלאה, הכחולה, גלים עדינים מלטפים את כפות רגלי. כן, אני עונה, המים מרגישים. אבל איך אתה יודע, אבא, איך? ואני מחייך ועונה: כי טוב לי בתוך המים, הם אוהבים אותי.

ספרו של גונן נשר, "לעוף כמו בוב בימון", ראה אור בהוצאת הספריה החדשה, הקיבוץ המאוחד, ספרי סימן קריאה



גונן נשר על חוף הים בחיפה. אין איים מסביבי



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו