בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מבצרי הוא ביתי

יצחק בן נר על "עיר מקלט" שבנה ברחוב בן יהודה

תגובות

לא פעם אני נדרש להגדרה אישית של מושג היסוד "בית". בהיבט הילדותי, בית הוא המקום שאליו חוזרים תמיד, המבצר האישי הסגור והמוגן בסביבה פרוזה, החיק שבו נחים כל החום, האהבה, האחריות וההבנה. אבל בשנים הרבות שאני עושה בתל אביב, החלפתי בית וסביבה פעמים רבות, עם משפחתי - מגבעתיים לקריית שלום, לרמת אביב, לרמת יצחק שברמת גן ובחזרה לתל אביב, שגם בה השתנו הדירות (בהתחלה שכורות ואחר כך קנויות) והסביבה כמה וכמה פעמים.

את הדירה בבית הישן עם המרפסות העגולות ברחוב קטן במרכז תל אביב קנינו ב-1986. דירת גג בשני מפלסים, בקומה השלישית והרביעית. שיפצנו אותה, התקנו בה מדרגות לגג, מילאנו אותו בנטיעות של עצי פרי ונוי, מפלי שרכים גלשו מקומה לקומה ופרחים פרחו באדניות. אחרי שצבענו את מעקי הברזל של המרפסות בשחור ואת תריסי העץ בצהוב והקירות סוידו בלבן, היה הבית נאה כל כך עד שצלמי החתונות היו מביאים זוגות בלבוש כלולות להצטלם בחזיתו ועוברים ושבים היו עולים ומצלצלים בדלת ושואלים אם הדירה עומדת למכירה.

ואחרי שהפכנו את הדירה לבית התפנינו לבחון את הסביבה: כפסע מרחוב דיזנגוף שאז היה לב-לבה של העיר, קצת לפני שקיעתו הזמנית (עוד אמרו אז "בוא נצא להזדנגף"), עם מוקדי משיכה חברתיים כבתי הקפה "כסית", "רוול" ו"פינתי", חנויות אופנה, ספרים ומעדנים, מסעדות ותנועה בלתי פוסקת של אנשים. השדרה העבותה של הפיקוסים ברחובנו הטילה גללי-פרי לחים וחומצתיים על המכוניות שחנו שם (במלחמת המפרץ הראשונה נמלטו רוב המכוניות לאזורים בטוחים יותר והתושבים שנשארו היו מסתגרים בבתיהם כבר בשתיים בצהריים). לרחובות הקטנים והנחמדים שהשתרגו בין בן יהודה לדיזנגוף היו שמות ספרותיים: אמיל זולא, ז'אן ז'ורס, קורולנקו, ביירון, סמולנסקין, מאפו ופרישמן. חוף הים היה סמוך ולידו כיכר אתרים החדשה, שניבאו לה עתיד סביבתי וחברתי גדול והיה הסופרמרקט שהיה פתוח סביב השעון, ושימש מרכז פגישות לילי, ובתי הקולנוע "גורדון", "בן יהודה", "הוד", "חן", "אסתר" ו"תל אביב", בניין התיאטרון הקאמרי ומה לא. מרכז החיים וצומת העצבים, כלי הדם והשרירים של העיר. מקום כלבבנו, שבו גם אפשר להסתגר בדירתך ובסביבה המגוננת משאון תוככי הכרך ותככיו שאינם נחים לעולם, בפרפטום-מובילה שלו.

ההיכרות בטווחים הקרובים יותר גילו מכולת שכונתית קטנה, נער נחמד שפתח מספרה בקיטון קטן, בעל ואשה שניהלו בסמוך אטליז כשר, חנות של ספרים יד שנייה וחוברות קומיקס ישנות של יענקל'ה, בעלה של הזמרת הנפלאה צילה דגן (שכבר הלכה לעולמה). השכנים בבית שלנו היו במאי סרטים זעוף, זוג גמלאים חביב וחרוץ - ואחד, מורה שעברו מפוקפק, רב עם כל השכנים, סירב לשלם את דמי ועד הבית, הלשין על כל מי שסגר מרפסת בסביבה והטריד שכנות בבית ממול. ואם כל זה לא הספיק, אז בדירה שכורה שבבית ממול התיישב איש צעיר וקולני, נגן בתזמורת חתונות שהכה את אשתו, השתלט על החניה ממול ואיים על כל מי שניסה להתנגד לו. בבניין הישן והמט ליפול מהצד השני נותרה רק דיירת אחת, שסירבה לדרישות בעלי הבניין להתפנות לפני הריסת הבניין ועמדה על זכותה להישאר בביתה. מהעבר האחר של שדרת הפיקוסים גרה אמא זקנה שטיפלה בבן אחד מפגר ובאחיו שהידרדר לסמים.

הסביבה היתה, כמובן, משופעת גם באנשים שקטים, טובים ומתחשבים, אבל ההכרה הזאת, שבתוך השאננות הסביבתית הנאה, גם תפישת הקהילה הקרובה כמין אחווה משותפת של בעלי רצון טוב ושל הבית כקן משפחתי מבוצר, היא תפישה מוגבלת, כי מעבר לקיר או בצד השני של הרחוב אולי מישהו זומם בחשכה להעכיר את חייך ואת חיי האחרים - ההכרה הזאת הפכה את הסביבה בתודעתו של הכותב (אני) ובדמיונו המפותח למתחם פרוז, את היומיום לסוג של מאבק קיומי נמשך ואת הכל לעילה לכתיבת הרומן-במונולוגים "עיר מקלט", שבע עדויות של אנשים ונשים ממרכז רחוב בן יהודה ומסביבתו על מאבקיהם היומיומיים להישרדות בסביבה מזוהה ומוכרת.

ספרו של יצחק בן נר, "עיר מקלט", ראה אור בהוצאת עם עובד



יצחק בן נר לפני ביתו ברחוב בן יהודה בתל אביב. מרכז כלי הדם של העיר



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו