בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

העולם רחב ואנשים רבים סביר ששמם זהה

מנלאוס משביע את הלנה, שתעדיף למות ולא לשכב עם זר. גם הוא מצדו מבטיח למות, אם היא תיאלץ למות למענו. זה די מצחיק, כמובן מזווית מסוימת. אם "הלנה" לאוריפידס הוצג כטרגדיה, אין לנו מושג מהי טרגדיה

תגובות

הלנה, מאת אוריפידס, תירגם אהרן שבתאי, הוצאת שוקן, 2011, 117 עמודים

"הלנה" הוא אחד המחזות היפים של אוריפידס. על פי עלילתו, הלנה אף פעם לא ברחה אחרי פריס לטרויה והמלחמה שם היתה ללא כל סיבה. בעוד המלחמה משתוללת, חיכתה היא בנאמנות לבעלה מנלאוס במצרים, עד שמצאה והחזירה הביתה.

אם הוצג המחזה הזה כטרגדיה, אין לנו מושג מהי טרגדיה. אריסטו, שהדגם התיאורטי שלו שימש את הדורות הבאים, ובעיקר את הסביבה של כותבי הטרגדיות ברנסאנס, כמעט אלפיים שנים מאוחר יותר, לא יכול היה לקרוא למחזה כזה טרגדיה. המחזה הזה מסתיים כמו רומאנסה: צמד האוהבים, מנלאוס והלנה היפה - השנואה בדרך כלל בספרות, שהרי אשה שייכת מקדמת דנא לגבר, בעל - בורחים ממצרים, בחזרה למולדתם, ואף שנעדרה משך עשור, הנה כל-כולה על הבמה מוכנה לבעלה. שום גבר לא נגע בה.

חוקר הקלאסיקה גילברט מאריי מתאר את השינוי ב"מצב רוחו" של אוריפידס אחרי שהציג את "נשות טרויה". השינוי לא התבטא ב"צער עולם" שנפל עליו, אלא בפנייה לשני מנעדים שונים. מחד גיסא, יצירות הפונות עורף לממשות: "איפיגניה בטאוריס", "אנדרומדה", ו"הלנה". ובמקביל, או מיד אחריהן - "הטרגדיות האמיתיות", כלשונו של מאריי.

המחזה שלפנינו, "הלנה", מבוסס על שיר מאת סטסיכורוס. שרדו ממנו רק שלוש שורות, שאותן מצטט אפלטון ב"פיידרוס", ואהרן שבתאי מתרגמן בהקדמתו כך:

אין אמת בסיפור הזה

בצי ספינות לא ירדת,

ולא באת אל מצודת טרויה.

זה מה שהניע את דמיונו של אוריפידס.

הסיפור על השיר המלא אף הוא משעשע. על פי האגדה, כתב סטסיכורוס שיר ארוך ובו תיאר את הלנה, כדרך שתוארה אצל היוונים הקדמונים: אשה ש"בגדה" בבעלה, ומשום כך נענש פריס, הגבר שחטף אותה, וכל עירו טרויה חרבה. אלא שאז, על פי האגדה, התעוור המשורר, ומיד לאחר מכן כתב שיר אחר, ועל פיו, הלנה כלל לא ברחה ובטרויה התחוללה מלחמה על דמות של אשה, אשר לא היתה שם כלל. זה השיר שרק שלוש שורות ממנו שרדו.

הלנה הטהורה המשיכה להעסיק את היוונים. נראה שגם הסיודוס כתב כי המלחמה נערכה בטעות, והלנה כלל לא היתה בטרויה. הרודוטוס, שחיבוריו התפרסמו בסמוך מאוד להפקת "הלנה" של אוריפידס, שילב את הגירסה המטהרת, כי הלנה לא בגדה בבעלה, לא הלכה אחרי פאריס, והמלחמה היתה פרי של אכזריות האלים, אלא שהוא גם שילב בסיפור שלו גירסה אחרת, כי פאריס מטרויה אכן חטף את הלנה, ואילו הרוח היא זו שנשאה את השניים לחופי מצרים.

סביב הגירסאות הללו משתנה גם משמעותה של מלחמת טרויה: ממלחמה אכזרית שפרצה בגלל כבוד הגבר הפגוע, למלחמה שהאלים, באכזריותם, גרמו אותה. זו רוח המחזה "הלנה":

טיפשים הם אלה שבמלחמה

ובחנית ששה לקרב

רוכשים הצטיינות ובלי טעם

מוצאים מנוחתם במוות.

ההקשר הפוליטי חשוב. המחזה הועלה באתונה אחרי תבוסת מסע הכיבוש של הדמוקרטיה האתונאית בסיציליה. אתונה נסוגה מכוונתה לכבוש את המערב. גם המלחמה עם ספרטה, על השליטה בפלופונסוס, איבדה מן הפופולריות שלה. אוריפידס, שהלם באתונאים בעזרת "נשות טרויה" שלוש שנים קודם למחזה זה, ביקש, אולי, לשיר להם דרמת נחמה לירית, או רומנטית. על פי הסיפור המנחם, נסחף מנלאוס - מעין גיבור לוזר - לחופי מצרים, ונפגש עם אשתו היפהפייה, תחילה בלי לזהותה.

אוריפידס מפיק את המקסימום ממפגשים של היוודעות פתאומית (עניין שאריסטו אכן נותן עליו את הדעת בדיון על מבנה הטרגדיה). ואולם, עיקר העלילה הוא מזימה וביצועה המוצלח: הלנה היא המוח הערמומי. היא מטכסת עצות, כיצד להימלט ממצרים, ולהתחמק מנישואים בלא אהבה, אחרי שמשך עשור שמרה על עצמה מפניהם.

המחזה הזה, הרבה יותר מקודמיו, עוסק באשה ה"טובה", בסיפוק המלא שיש לצופים מאשה, שאף אחד אחר, חוץ מבעלה, לא נגע בה. מי שמגיע לטרגדיה היוונית מכיוון האנתרופולוגיה, מכיר בוודאי את חיבורו של ג'ורג' ד' תומסון על אייסכילוס וייצוג המעבר מחברה מטריארכלית לחברה פטריארכלית, כמו שהוא משתקף בשרשרת הנקמות והנקמות-שכנגד בסיפורי בית אטראוס: אגממנון הרג את בתו איפיגניה ונענש בידי אשתו, שנענשה על כך בידי אורסטס בנה, הנענש בידי אלות הנקם. כדי לשים סוף לשרשרת הדמים הזאת, יש לקבוע מה יהיה הסוף, כלומר מה יזכה למחילה ומה לא. אפולו מחליט: רצח האב אינו נמחל; רצח האם נמחל, כלומר ניצחון האב.

תומסון, בעקבות החוקר לואיס מורגן, ראה בדיון המשפטי המסיים את האורסטיאה ייצוג למעבר קדום יותר מסדר לסדר. כמה מהר האשה כנכס נהפכה - אם אכן זהו המהלך - למשהו מקודש, יותר מכל נכס אחר. קרל מרקס, באחת התובנות הכי אירוניות שלו, כותב: "בנסיבות מסוימות אפשר להשתמש בכיסא בעל ארבע רגליים וכיסוי קטיפה כבכס-מלכות". הנה כי כן, כאן, במחזה הזה, ביחד עם מתיקות הבריחה של זוג האוהבים ממצרים, בעזרת תרמית והעמדת פנים של הלנה, מספר אוריפידס גם את מה שיש לו לומר על אשה כמי שנעה תמיד בין היותה "כיסא" ל"כס מלכות". התנועה הזאת של הפטישיזם היא מרכזה של התנועה הקומית.

הדיאלוגים בין מנלאוס להלנה, אחרי היוודעותם, משעשעים מאוד: מנלאוס משביע את הלנה שתעדיף למות ולא לשכב עם המלך המצרי. גם הוא מצדו מבטיח למות, אם היא תיאלץ למות למענו. זה די מצחיק, כמובן מזווית מסוימת. יש בדרמה הזאת קטעים מצחיקים עוד יותר. אם בדיאלוג על הנאמנות עד-מוות מתערבים יסודות רומנטיים וקדושת הנישואים, על רקע מה ש"אנחנו יודעים על הלנה", הנה המונולוג של מנלאוס העלוב על החוף מזכיר את התמה הקומית באלפיים-וחמש מאות השנים הבאות מ"אמפיטריון" והלאה, עד "שלמה המלך ושלמי הסנדלר", כלומר "כשאשתי שוכבת אתי, האם היא באמת שוכבת אתי, או עם בן דמותי הגדול ממני?"

בקצרה: מתי מתחילה הנאמנות להיות אי-נאמנות? הנה מנלאוס ניצב על החוף ואינו יודע מה ראה, אשה חד פעמית או אשה כפולה.

האם על גדות הנילוס חי אדם ששמו

הוא זאוס? לא, אחד יש, זה שבמרום.

היש עוד ספרטה חוץ מזו שלידה

זורם אורוטס בין קני סוף רעננים?

טינדראוס הוא שמו של איש אחד בלבד.

אין עוד ארצות ששמן לקדימון

וטרויה? לא, איני יודע מה לומר.

אך העולם רחב ואנשים רבים

סביר ששמם זהה, וכדומה ערים

וגם נשים. עד שאין מה להשתומם.

עיקר היופי במחזה הזה, מעבר להפקת כל הרווחים מהתחבולות והתעלולים והאירוניה על הלנה, גלום בשכתוב של הלנה. האם יש קשר בין השכתוב הזה להתפכחות האתונאים מתשוקת המלחמות שלהם?

ריצ'מונד לאטימור, המתרגם הגדול של הדרמות היווניות, ממליץ לקרוא את סיום "ליזיסטרטה" מאת אריסטופנס, המאוחר יותר, כשיר הלל לנשים היפות של האויבת ספרטה, ומלכתה, הלנה, וכחלק מהמחאה נגד מלחמת הפלופונסוס. כך תירגם את הסיום הזה אי-אז אהרן שבתאי:

הי, הי, נשבח את ספרטה

שבחסותה המזמורים לאלים

וטפיפות הרגליים,

שעה שהנערות כמו סייחים

מפזזות ברגליהן ומעלות אבק

על שפת אורוטס

(...)

ובת לדה, הלנה היפה

מנצחת עליהן.

לשון אחר, כהתנגדות למלחמה נגד ספרטה, טוהרה הלנה, מלכת הספרטנים, על הבמה האתונאית. זו אפשרות נוספת לראיית המחזה הזה כמחזה נחמה. אוריפידס היה חכם מכדי לבחור רק באחת משתי הדרכים.

המקהלה ב"הלנה" שרה כמה מן השירים היפים ביותר בדרמה היוונית ותרגומו של שבתאי מגיע כאן לשיאים חדשים.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו