בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

עומדת בענווה זאבית ובצניעות שועלית

תגובות

והוא ימשול בך? האשה במשנתם של חכמי ישראל בימי הביניים, מאת אברהם גרוסמן, הוצאת מרכז זלמן שזר לתולדות ישראל, 2010, 618 עמודים

ההיסטוריון אברהם גרוסמן ("חכמי אשכנז הראשונים", "חכמי צרפת הראשונים"), חתן פרס ישראל, מגיש בספרו החדש "והוא ימשול בך?" מחקר מונומנטלי, שיטתי ועשיר על מעמד האשה בימי הביניים, כפי שהוא משתקף במשנתם של עשרים חכמים. כולם פעלו במאות ה-11 עד ה-15, והיו מן המובהקים שבחכמי ישראל: בעלי הלכה, כמו הרא"ש, פילוסופים כמו הרמב"ם, ומיסטיקנים כמו ר' יהודה חסיד.

גרוסמן מציב שאלה בכותרת ספרו, ועל כן מתבקשת תשובה בתום הקריאה. למרבה הצער, להוציא מקרים יוצאים מן הכלל, עולה מן המחקר של גרוסמן כי אכן "הוא ימשול בך". כמו שנאמר בתלמוד: "כל מה שאדם רוצה לעשות באשתו עושה. משל לבשר הבא מבית הטבח, רצה לאוכלו במלח - אוכלו, צלי - אוכלו, מבושל - אוכלו, שלוק - אוכלו וכן דג הבא מבית הצייד" (נדרים כ ע"ב).

זו הסיבה שהקריאה בספר עוררה בי עצב עמוק. כאשה לא יכולתי לקרוא אותו בשוויון נפש. מה מצער שהחברה היהודית הפטריארכלית לא נתנה לאשה מקום להתפתחות רוחנית או יצירתית לאורך דורות רבים, וההוכחה החותכת לכך היא שהיהדות לא הוציאה מקרבה משוררות, סופרות, אמניות או מוסיקאיות אלא בעת החדשה. תחת זאת היהדות חנקה ושיעבדה את האשה, השפילה אותה וזילזלה בה, ולא רק בימי הביניים.

אין זה ספרו הראשון של אברהם גרוסמן בנושא מעמד האשה בימי הביניים. קדם לו הספר המשובח "חסידות ומורדות", שגם הוא עורר בי צער. למרות מאמציו של גרוסמן לרכך את הדברים, ואפילו להטות לעתים את הכף ולהדגיש את היוצא מן הכלל, אין הוא מצליח להפיג את הרושם הקשה שמעוררת עמדת החכמים כלפי האשה. הפגישה עמם בספר חשפה את אישיותם, שהתגלתה לא פעם כדוחה ומקוממת. אלה שלא נצטיירו כשונאי נשים מעטים כל כך, שאינם מצליחים להטות את הכף.

הנה כי כן, להוציא דמויות בודדות רחבות דעת, פתוחות, בעלות חמלה ופטורות משנאת נשים, כמו רש"י, רבי שמחה משפייר, קלונימוס בן קלונימוס וגדליה בן יחיא, מפגיש החוקר את קוראיו עם דמויות בשר ודם, מעניינות ומרתקות מבחינה פסיכולוגית, אך על פי רוב מקוממות. הדמות מעוררת הכעס מכולן היא זו של רבי יוסף אבן כספי, שאין דרך לתארו אלא כמיזנטרופ, מיזוגן, נרקיסיסט חולני, אנוכי ומתנשא. הוא תופש את האשה כצבועה ותככנית, ואפילו מגנה את האימהות. כך הוא מתאר את רבקה, בדיון על נישואיה: "עומדת בענווה זאבית ובצניעות שועלית, כי כן תלבשנה הבחורות לבוש הענווה ברקמת המרמה".

המפורסמים בחכמים שגרוסמן חוקר את עמדותיהם הם הרמב"ם, רש"י, הרמב"ן ור' שמואל הנגיד. השאר ידועים פחות. אחד הדברים המעניינים העולים במחקר הוא שדווקא העוסקים בפילוסופיה, שאפשר היה לצפות מהם לרוחב דעת ולסובלנות, טוענים לפחיתותה של האשה מבחינה אינטלקטואלית, בעוד שהרחוקים מן הפילוסופיה מלמדים עליה לפעמים סנגוריה. המקור לכך באריסטו המיזוגן, שהיה האילן שהפילוסופים בימי הביניים נתלו בו.

כל דיון במעמד האשה נעוץ בפרשנות לפרשת הבריאה, שיש לה במקרא שתי גירסאות. בבראשית פרק א כתוב: "ויברא אלהים את האדם בצלמו בצלם אלהים ברא אותו זכר ונקבה בראם". ואילו בבראשית פרק ב מובאת גירסה אחרת על הבריאה, ושם נאמר: "ויפל ה' אלהים תרדמה על האדם וישן ויקח אחת מצלעותיו (...) ויבן את הצלע אשר לקח מן האדם לאשה ויביאה אל אדם", ועל כך אומר אדם: "לזאת יקרא אשה כי מאיש לקחה זאת". פסוק זה, המובא מפי אדם ולא מפי הבורא, מרמז על כך שלא האל הוא הסמכות שקבעה את מעמד האשה בעולם, אלא אדם. השאלה, העולה איפוא משתי גירסאות הבריאה, היא אם האשה נבראה בצלם אם לאו. הגירסה הראשונה ברורה. מן השנייה עולה נחיתותה של האשה, והסיפור על חטאה מוסיף עליו את קלקול המידות והמסוכנות.

סיפור בריאת האשה מן הצלע והדברים המפורסמים של ר' אלעזר בן הורקנוס בתלמוד - "כל המלמד אשה תורה כאילו לימדה תפלות" (המלה "תפלות" מפורשת כ"זנות") - בצד התבטאויות אחרות לא מועטות נגד נשים בתלמוד, כל אלה הם המסד שעליו מתבססים חכמי ימי הביניים. יש מי שמחזיק בדעה שהאשה נבראה בצלם. יש מי שבוחרים לראותה כברואה מן הצלע, ויש להם בסיס מן המוכן להתייחס אליה כאל נחותה.

"לדעת הנגיד, האשה חייבת להיות כנועה ולקבל עליה את סמכות בעלה ואת שלטונו", כותב גרוסמן (עמ' 37). אין זה מפתיע שר' שמואל הנגיד - גנרל, משורר, בלשן - החזיק בדעות כאלה. עבד זמנו ומקומו היה, ולא יכול היה אלא לחשוב ש"לאשה נעשו קירות וטירות / ותפארתה - פרוש מיטה ומטוה / ופניה כערוה על דרכים / ולהם נארג צעיף ומסוה". ובכן: כליאה, עבדות, נטייה לפריצות והצדקה להסתר הפנים של האשה.

בהקשר זה צריך להזכיר מיד את רש"י, שבו עוסק הפרק השני בספרו של גרוסמן, שכותרתו: "אב הבנות שהפך בזכותן בכל". אין ספק שלגרוסמן נודעת חיבה מיוחדת לרש"י, והוא מתאר אותו כאדם רגיש לכבוד הזולת ולסבלותיו. אבל בעצם הכותרת יש איזה כשל: כמו נאמר שמפני שהיו לו בנות נטה לדבר בזכותן. אבל באמת רש"י יוצא דופן. הוא חי בסביבה שונה מזו שחי בה הנגיד, ואי אפשר להתעלם מהשפעת הסביבה. אבל בעיקר גרמה אישיותו. ומעשה ברוריה יוכיח.

בתלמוד מסופר שר' מאיר, בעלה של ברוריה, בתו הגאונית של ר' חנינא בן תרדיון, תלמידת חכם שחכמים היו נועצים בה, ברח לבבל. לפי המסופר ברח מפחד הרומאים, כי פדה בעורמה את אחותה השבויה (של ברוריה) מקובה של זונות. ואילו רש"י מפרש שברח לבבל מחמת הבושה, בגלל מה שעולל לאשתו, שאחרי שלעגה לדברי חכמים "נשים דעתן קלה עליהן", התרה בה שיוכיח שצדקו ושלח את תלמידו לפתותה. התלמיד הצליח בכך, וכתוצאה מן הגילוי תלתה את עצמה. סיפור ברוריה, כפי שמביאו רש"י, אינו ידוע משום מקור אחר, זולת הפירוש הזה. ונשאלת השאלה, האומנם המציא את הסיפור הזה או לקחו ממקור שאבד והיה עדיין לנגד עיניו בזמנו. כך או כך, רש"י בחר עמדה מהותית, מעוררת כבוד: המעשה שעשה רבי מאיר מגונה ומביש. הבה נשקול זה לעומת זה את חולשותיהם: הגבר, רבי מאיר, שיחק משחק כוח והחטיא את אשתו בכוונת זדון. רש"י בחר עמדה יוצאת דופן במקצת ביחס לבריאת האשה, ופירש את הבריאה מן הצלע כחלוקה של יצור אנדרוגיני: "שני פרצופים נבראו" ונחלקו. גרוסמן מצליח להדביק את הקוראת בחיבה מיוחדת אל דמותו של רש"י, המשוללת זדון ורשעות.

ומה היתה עמדת הרמב"ם? "אשה שלמדה תורה יש לה שכר אבל אינו כשכר האיש מפני שלא נצטוית (...) ואף על פי שיש לה שכר צוו חכמים שלא ילמד אדם את בתו תורה, מפני שרוב הנשים אין דעתן מכוונת להתלמד אלא מוציאות דברי תורה לדברי הבאי" (עמ' 114). הדברים ברורים, אבל "יחסו של הרמב"ם אינו חד-משמעי", כותב גרוסמן. "יש בו גילויים של זלזול בכישוריה האינטלקטואליים ובמקומה בחברה", ומצד אחר הוא "הגן על זכויותיהן ואף גילה הבנה לרגשותיהן" (עמ' 138). לדעת גרוסמן, "נעשה עוול לרמב"ם כשתואר כשונא נשים".

הראב"ד (רבי אברהם בן דוד, המאה ה-12), "נמנה עם חכמי פרובנס הגדולים שפעלו בימי הביניים". הוא נמנה עם המקובלים הראשונים, ולדעתו "יש ללמוד מתהליך הבריאה שלושה דברים: האשה נבראה כדי לשמש את הגבר כאחד מאבריו; הגבר מושל על אשתו כפי שהוא מושל על אברי גופו; האשה משתוקקת אל בעלה ובשל בריאתה מאחד מאבריו היא נכונה לקבל את שליטתו עליה". עם זאת, ראוי לאדם לאהוב את אשתו ולכבדה ולרחם עליה, וכך היא חייבת לעבדו ולאהוב אותו כנפשה כי ממנו נלקחה. הדברים מדברים בעד עצמם.

בר' שמחה משפירא (1140-1225) מצאתי נחמה פורתא. מודה גרוסמן: "בחרתי לדון במקומה של האשה במשנתו לא רק בשל מעמדו הבכיר בקהילות אשכנז, אלא גם בשל עמדתו הייחודית בשאלת מעמדן. ספק אם היה חכם נוסף בגרמניה שהרבה כמותו להפוך בזכותן, להגן עליהן מפני בעלים אלימים ולשמור על זכויותיהן ועל כבודן". ר' שמחה צירף נשים לזימון בעשרה, יחד עם גברים, ראה את האשה ככשרה לבצע מילה, והתנגד נחרצות להכאת נשים. עם זאת החמיר בענייני צניעות.

כשעולה התהייה מה הביא אותו ללכת בדרכו זו, מעיר גרוסמן שר' שמחה משפירא הושפע ככל הנראה מר' יהודה החסיד. ייתכן, אבל נראה לי שהוא היה פשוט איש טוב ואוהב אדם. אשר לר' יהודה חסיד ולחסידי אשכנז בכלל: יחסם "אמביוולנטי וניכר בו מתח בין שתי מגמות שונות": חשש מפגיעה בצניעות ודאגה לזכויותיהן.

במעמד האשה היהודייה חלה תמורה במאות ה-12 וה-13 בצרפת ובאשכנז: הן יצאו לעבוד מחוץ לבית, עסקו במסחר ובהלוואה בריבית. כן גדל מקומן בחיי הדת ובטקסים. מהצד האחר הן נחשבו מסוכנות, פתייניות ועוסקות בכישוף. גרוסמן סבור שמעשי קידוש ה' של הנשים היהודיות בגזרות תתנ"ו באשכנז הגדילו את ההערכה אליהן מצד חכמי אשכנז.

קלונימוס בן קלונימוס, בן המאה ה-14 מפרובנס, הוא דמות מרתקת, מתרגם מערבית לעברית ומערבית ללטינית, "פולמוסן חברתי מובהק", משכיל ואיש רוח. "יש לראות את ר' קלונימוס כחכם היהודי הראשון בימי הביניים שיצא בחריפות יתרה נגד התדמית השלילית ונגד הגורל שהועידה החברה היהודית לנשים" (עמ' 472).

אחד המקוממים בחכמים הנסקרים בספר הוא רבי יצחק אברבנאל, שלדעתו לא נבראה האשה בצלם אלוהים, ואין חוכמתה אלא בפלך. בדבריו ניכרת רשעות שגורמת לי להאמין בסיפור חסר הביסוס הנסב עליו, שבבריחתו מספרד דרך פורטוגל לאיטליה, הפקיר את ילדו בחצר מלך פורטוגל. שם גדל והיה לימים לסופר ברנרדים ריביירה, שכתב את יצירת המופת הפורטוגלית "ילדה ונערה".

ושוב מנגד עומד ר' גדליה אבן יחיא, בעל "שלשלת הקבלה", בן המאה ה-16, איטלקי ממוצא פורטוגלי, שלדעתו לא זו בלבד שהאשה אינה נופלת מן הגבר, היא אף עולה עליו. חיבורו על מעלות הנשים ועדיפותן על הגברים נשתמר בכתב יד אחד בלבד. הוא מנה 39 נשים מפורסמות שמקור כולן, למעט שתיים, במקרא, וכל אחת מייצגת תכונה חיובית כלשהי.

המצע רחב ואי אפשר לעשות צדק עם הספר החשוב הזה ברשימה קצרה בעיתון. אבל הדוגמאות המעטות מתוך העשרים שהבאתי, מייצגות בהחלט. כדי להבין תרבות של חברה יש להתוודע אל מצב האשה בה, ומכאן חשיבות ספרו של גרוסמן, חוקר יסודי ומרתק. ראוי לכל פמיניסטית לעיין בו.



מרים יוצאת במחול, ציור רוסי מהמאה ה-14. לבוש ענווה ברקמת מרמה



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו