בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

הלנה הכפולה

אוריפידס, ב"הלנה", חותר במפורש תחת הבסיס המיתי שעליו נשענת יצירתו כולה. הספק המוחלט שהוא מטיל במיתוס גורר בעקבותיו ספק בקיומו של כל אירוע שהוא בעבר, וממילא גם בהווה

תגובות

הלנה, מאת אוריפידס, תירגם מיוונית אהרן שבתאי, הוצאת שוקן, 2010 נשי טרויה, מאת אוריפידס, תירגם מיוונית אהרן שבתאי, הוצאת שוקן, 2010 "ראש המקהלה: גם בדברים ברורים יש שקר לא אחת. הלנה: ולעתים להפך, יש בהם אמת".

המובאה שלמעלה, מתוך "הלנה" של אוריפידס (שורות 309-310), בתרגומו החדש של אהרן שבתאי, מתמצתת את אחת הבעיות המרכזיות של הטרגדיה היוונית בכלל, וזו של אוריפידס בפרט: כיצד אפשר להגיע אל האמת, אם האמצעי העיקרי העומד לרשותנו הוא הדיווח שמקורו בבן אנוש? שכן גם אם אפשר להשיב, כמו המקהלה, שמסר המנוסח בצורה ברורה הוא שקרי, בה במידה ניתן להשיב, עם הלנה, שהוא יכול להיות אמיתי. ודוק: גם אמיתי וגם שקרי, ולא: או אמיתי או שקרי, שכן פוטנציאל השקר בלב המלה ובלב הדיבור אינו ערב לכך שנדע תמיד מתי מדובר בשקר. להפך: אין אנו יודעים אף פעם אם במקרה המסוים שאנו דנים בו הדברים הברורים מנסחים אמת או שקר.

לטיעון הזה יש השלכות מרחיקות לכת הן על תכליתה של העלילה, שגיבוריה שואפים לא פעם להגיע לידע ולאמת, הן על תכליתה של הסוגה, שלא פעם מכוונת את צופיה להבנה עמוקה יותר של העולם ולידע אמיתי ביחס לכוחות הפועלים ומפעילים אותו. שכן אם פונציאל השקר קיים תמיד, ואין בידינו אבן בוחן אובייקטיבית שבאמצעותה נוכל להכריע בין אמת לשקר, הרי הידע שאנו מבקשים חסום לפנינו לחלוטין.

המורכבות של הקשר בין אמת לבין עיצוב אמנותי של אמת נטועה כבר בלשון היוונית העתיקה. בדומה לפועל "אני בודה" בעברית, שמשמש גם במובן של "אני משקר" וגם במובן של "אני ממציא, מעצב יצירות בדיוניות", כך גם היוונית משתמשת באותו פועל, pseudomai, כדי לומר הן "אני משקר" הן "אני מעמיד פנים ש..." - ומכאן גם "אני ממציא סיפורים". אפלטון, שזיהה היטב את הפוטנציאל השקרי הטמון בשירה (ובעת העתיקה הדרמה - ומכאן גם הטרגדיה - נחשבה לשירה, ומחברה נקרא "משורר"), דרש לסלק את המשוררים מהמדינה האידיאלית שלו ולצנזר את האפוסים של הומרוס. לטענתו, המשוררים מייצרים שקרים ומטעים את הציבור להאמין שהם אמת.

אריסטו, שאהב את הומרוס ולא סבר ששירה היא כל כך מסוכנת, טען ב"פואטיקה" שאחת ממעלותיו של הומרוס היא יכולתו לעצב בדיות - לא שקרים - ושהספרות בכלל והשירה בפרט מגדירים תחום שאינו אמת ואינו שקר אלא בדיון, כלומר תחום שקרוב אמנם לשקר, אך יש בו פוטנציאל לנסח את האמת. במלים אחרות: בניגוד לאפלטון שחרץ את דינן של כל השירה והדרמה לשבט בגלל היותן שקריות במהותן, אריסטו סבר שהשירה והדרמה אינן שקריות במהותן, ולפיכך יש לשפוט כל יצירה ויצירה לגופה. לדעת אריסטו, גם אם אין ספק שיש יצירות גרועות שאינן מנסחות אמת, הרי שיש יצירות טובות שמחנכות את קהלן לתובנות משמעותיות בנוגע לאמת העמוקה של העולם.

הפתרון הזה, אם הוא אכן פתרון, טוב אולי לפילוסופים. אך הטרגדיה, אותו מדיום שנשען בראש וראשונה על המלים, מנסחת דבר מה אחר, שמלכתחילה אין לו - ולא יכול להיות לו - פתרון, שכן מה שנמצא בבסיסה הוא אי-ודאות קיומית, שהיא מהותית לטיב הידע שהטרגדיה רוצה להעביר. הטרגדיה היא הסוגה שמנסחת חוסר שליטה - של האדם על בני אדם אחרים, של האדם על גורלו, ושל האדם על אופיו - והיא עושה זאת באמצעות חשיפה מודעת של חוסר יכולתה לנסח דברים באופן מוחלט וברור.

חוסר היכולת הזה מצוי כבר במקור שעליו הטרגדיה נשענת ושממנו היא שואבת את חומריה: המיתוס. שכן המיתוס היווני היה נזיל עד כדי כך, שהוא לא רק הכיל בתוכו גירסאות שונות ולא פעם סותרות לאירועים שונים, אלא שגם היה פתוח לשינויים משמעותיים של הבודים והבדאים הגדולים - המשוררים. כך, למשל, ב"אודיסיאה" של הומרוס, אדיפוס עדיין מולך על תבאי, ואילו במחזהו של סופוקלס, אדיפוס המלך יוצא לגלות עם חשיפת תולדות חייו. הגיבורים ההומריים מתים באופן בלתי הפיך ויורדים אל השאול, ואותם גיבורים באפוסים יווניים אחרים נהפכים לאלים אחרי מותם ועולים לאולימפוס; וכך גם הלנה של הומרוס היא בת זוגו של פאריס ב"איליאדה" ונמצאת בטרויה כל המלחמה, ואילו הלנה של אוריפידס, במחזה הקרוי על שמה, שומרת על נאמנותה למנלאוס ונמצאת במצרים במשך כל המלחמה.

גמישותו של המיתוס אינה מוצאת ביטוי בין יוצרים בלבד, אלא היא יכולה להתממש אצל אותו יוצר עצמו: במחזה "נשי טרויה" של אוריפידס, המתרחש עם תום המלחמה, הלנה, שהיתה בטרויה עד לכיבוש העיר בידי היוונים, מוצגת כנואפת שהלכה שבי אחרי יופיו של פאריס, הנסיך הטרויאני. הן נאמנותה/אי-נאמנותה של הלנה למנלאוס, הן נוכחותה/אי-נוכחותה בטרויה בזמן המלחמה - כל אלה מהותיות לטיב הידע והלימוד שיש בידי המיתוסים להעביר לנו, שכן ההבדל בין הגירסאות הוא תהומי בכל הנוגע לאחריות האנושית למלחמה, ומכאן גם לתוצאותיה ההרסניות. הרודוטוס, אגב, בספר השני של ההיסטוריה שלו, שמוקדש למצרים, מצדד בתיאור האירועים שלפיו הלנה היתה במצרים במשך כל המלחמה, ושבטרויה היה כל אותה עת דיוקן מזויף שלה. אמת זו נחשפה רק עם תום המלחמה, לאחר שטרויה חרבה, משום שאף כי הטרויאנים טענו שוב ושוב שאין הלנה בטרויה, היוונים לא האמינו להם.

הקיום הבו-זמני של גירסאות סותרות של המיתוס יוצר מתח משתמע בין הטקסט של היצירה המסוימת לבין טקסטים אחרים וגירסאות אחרות. אבל אוריפידס, ב"הלנה", הגדיל עוד עשות, שכן במחזה זה הוא חותר במפורש תחת הבסיס המיתי שעליו נשענת יצירתו כולה. כבר בפרולוג של הלנה, שפותח את המחזה, לאחר שהדמות הראשית מציגה את עצמה, היא מנסחת שתי גירסאות בנוגע למוצאה: "אשר לי, ארץ מוצאי הנודעה / היא ספרטה, ואבי - טינדראוס (אם כי / קיים סיפור שזאוס אל לדה אמי / הגיע במעוף בדמות ברבור שנס / ממרדף עיט, ובתחבולה הזאת / שכב אתה, אם בסיפור זה יש אמת)".

שאלת מוצאה של הלנה חשובה כמובן מאוד להלנה, שאינה רוצה להציג את עצמה כבת לאל שרימה את אמה, פיתה אותה לחמול עליו ואנס אותה. אך אם לא ברור אם בסיפור הזה יש אמת, גם לא ברור אם בסיפור שבא מיד לאחר מכן יש אמת. זה הסיפור המתאר את משפט פאריס, שבו בחר באפרודיטה לאלה היפה מבין שלוש האלות, ואת העונש האופן שבו הענישה אותו הרה, שמנעה ממנו את הלנה ונתנה לו במקומה "דימוי נושם שהאלה עיצבה מהשמים" - כלומר ענן בדמות הלנה.

אך אם אין אמת בסיפור תחרות היופי בין שלוש האלות, על מה פרצה מלחמת טרויה? ואם אין אמת בסיפור הזה, האם היתה בכלל מלחמת טרויה? אלה אינן שאלות בעלמא, שכן בעיני היוונים, המיתוס נתפש כהיסטוריה. יש לזכור שבכך אין הרודוטוס יוצא דופן כהיסטוריון; גם תוקידידס, היסטוריון ביקורתי פי כמה מהרודוטוס, האמין שמלחמת טרויה אכן התקיימה. מכאן, שעם שמיטת הבסיס של המיתוס נשמט גם הבסיס לידיעת העבר ויחד עמו הבסיס לבנייה של שרשרת סיבתית ומובנת להשתלשלות האירועים מהעבר ועד להווה. מה שהופך כאן לבלתי מובן הוא לא פחות מאשר הכל, שכן הספק המוחלט שמטיל אוריפידס במיתוס גורר בעקבותיו ספק בהיסטוריה, שבתורו גורר ספק בעצם קיומו של כל אירוע שהוא בעבר, מה שמוביל להטלת ספק ביכולת שלנו להבין את הווה.

למעשה, האי-וודאות גדולה אף יותר, שכן החוויה שחווה מנלאוס כאשר הוא נתקל בהלנה במצרים היא של חוסר יכולת להאמין, וחוסר יכולת לבטוח, גם באירועים בהווה. בתחילה אומר מנלאוס: "לא ייתכן שאני איש לשתי נשים", ובהמשך: "אז מה, אני שפוי אבל עיני חולות?"; על כך משיבה הלנה "אינך מבחין שאנוכי היא אשתך?" ומנלאוס אומר: "דמותך זהה לה, אבל אין לי ודאות". העין רואה, אבל השכל אינו יכול לעכל את המראה. הלנה הכפולה גורמת למנלאוס שלא לבטוח במראה עיניו, אבל מה שהוא חושש ממנו באמת אינו הפגיעה בעיניו אלא הפגיעה בשפיותו.

עם זאת, לפחות ככל שמדובר במהלך האירועים, לטרגדיה הזאת יש סוף טוב: אחרי שמנלאוס מתאחד עם אשתו הם מתכננים תוכנית בריחה נועזת שעולה יפה, והזוג מצליח להימלט יחד ממצרים, מקום עוין שבו נשקפה למנלאוס סכנת חיים ולהלנה המתינו נישואים כפויים עם שליט המקום. מזלם של מנלאוס והלנה תלוי, כמובן, בהתערבותם של האלים, שאכן מופיעים בסוף המחזה בדמותם של שני אחיה של הלנה, שנהפכו לאלים עוד בטרם החל המחזה. הללו מבטיחים שמנוסת השניים תעלה יפה, ושתיאוקלימנוס שליט מצרים לא ירדוף אחריהם.

אך המקרה הפרטי של הלנה ומנלאוס, מקרה שמסתיים ב"מזל טוב" כהגדרתו של אריסטו את אחד משני הסיומים האפשריים של הטרגדיה, רק מדגים את העיקרון הטראגי הכללי של חוסר השליטה המוחלט של בני האדם בחייהם. שכן אם המזל, או המקרה, הוא המכריע, פירושו של דבר שהכל יכול לקרות מבלי שלאדם תהיה איזושהי השפעה על כך. ובעולם, כפי שמתאר אותו אוריפידס, כלומר בעולם של חוסר ודאות מוחלט, השליטה של המקרה היא המאפיין הטראגי העיקרי של חיי האדם, מאפיין שמגמד מאוד את השמחה, המטופשת למדי מלכתחילה, של הסוף הטוב של הזוג המאושר.



גוסטב מורו, הלנה על חומות טרויה, 1885



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו