בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

היא מצליחה להגות משפט: אתה אוהב אותי?

ב"ימיו האחרונים של סטפן צווייג" כתב לורן סקסיק במידה רבה את סיפורה של שרלוטה, הרעיה שצווייג עשה בה שימוש לצרכיו, כדי להפוך את מותו ליצירת מופת

תגובות

ימיו האחרונים של סטפן צווייג, מאת לורן סקסיק, תירגם מצרפתית ניר רצ'קובסקי, ספריית פועלים, 2011, 168 עמודים

עדר שועט בערבות שוממות, אדמה נדרסת, מעלה אבק, בהלה גדולה מלווה בקריאות הסתערות, בצווחות מוזרות, שבט הציידים מגיח מאחור, ברגליים שריריות, משליכים חניתות, יורים חצים משוחים ברעל. ופתאום חיה אחת נפגעת, תאו אחד נשאר מאחור, עדיין לא תש כוחו, מבקש להיחלץ, לחמוק אל מחוץ לקבוצה, בכיוון אחר, נופל ואחר שב לקום, גועה אל השמש, גורר עצמו מרחק מה, עד אשר אין עוד מפלט, הוא מוקף, נתפס, הציידים מכריעים אותו ארצה, משלימים את מלאכתם.

כאלה היו ימיו האחרונים של סטפן צווייג, חיה נרדפת, נתח הבשר הניצוד, טרף לרדיפה הנוראה ביותר בתולדות האדם. איש לא הבחין כיצד נפגע, מהיכן הגיחה המכה הראשונה, מה היה הרגע שבו החל הרעל להתפשט בגופו, לטשטש את כוחותיו, הוא נשאר מוטל מאחור, משהו חדר אליו, קטל אותו ללא עקבה גלויה, ללא כל סימן מובחן לפצע.

זה מה שספרו של לורן סקסיק דורש מן הקורא לעשות: לשאול מהו הרגע שבו מסכת הייסורים של האיוולת ההיסטורית עלולה לשבור את הרצון לחיות. מתחת למכבש של חוסר הצדק המשווע, הרדיפה הפוליטית, ההשפלה והגלות, מתי מתחיל הארס של החץ לפעול את פעולתו הקטלנית, להרוות את דם הגוף במתת-המוות שלו?

כל מה שנדרש הוא להתבונן בדמותו של צווייג חודשים אחדים לפני שהתאבד ולחפש רמז לחיה הגוועת; בחיוך המהוסס שלו, בידיו המפשפשות בכיס, באוויר שהוא שואף אל ריאותיו כשהוא בוהה בתקרה, נרדם בתא הרכבת או מחזיק בחרדה את כתב ידו. לחפש את המקום שממנו הסדק התחיל, את רגע השבר של צווייג, למצוא במחוות החיים הזעירה ביותר, ולא רק במניעים או בהסברים גדולים, את מה שהיה בלתי נמנע מבחינתו, את התשוקה שפיעמה בו כבר אז, לשלוח יד בנפשו, להתאבד לצד אשתו, ב-22 בפברואר 1942 בעיירת הגלות פטרופוליס שבברזיל.

צווייג בא לברזיל בספטמבר 1941 לאחר שבע שנות נדודים. מאוסטריה נמלט כיהודי, מאנגליה ולאחר מכן מאמריקה נמלט כאזרח מדינת אויב. ברזיל מקבלת אותו בזרועותיה הטרופיות, בשירתן של הציפורים, בצרחות הקופים, בהבטחה של התחלה חדשה. חבל ארץ מנומנם שבו עשוי היה להיות ספון בבדידותו בין יערות ורכסי ההרים, מעבר לים, בסוף העולם. לכאן המלחמה לא תגיע.

צווייג לא האמין ולא נטל חלק בזהויות שדבקו בו, רדפו אותו. הוא לא היה בן דת ולא בן לאום, הוא ראה עצמו משורר החלום של תרבות אירופה, "ביוגרף של ימי האנושות העשירים ביותר" (עמ' 35), אסתטיקן בכל רמ"ח אבריו, הומניסט ופציפיסט, אינדיבידואל שתבע לשמור על חירותו ההיסטורית מעבר למאורעות השעה.

והנה, דווקא כאשר נדמה שנמצא לו מקלט, "המחלה השחורה" מתחילה לכרסם בו. צווייג מתחיל לפקפק בעצמו פנימה, הוא חש בושה על חיי הסתר שהוא מבקש לעצמו, לא יכול למצוא שלווה בשקט השורר סביב, בשקט המדומה שעה שחבריו מחזרים על הפתחים, משוועים לאשרת שהייה בארץ זרה, נשבים במחנות ריכוז או מתאבדים בייאוש.

"דווקא בן-בלי-בית זוכה לחירות במשמעות חדשה: (...) כנות, ללא משוא פנים", הוא כותב באותם ימים בהקדמה לספרו האוטוביוגרפי "העולם של אתמול". אבל הכנות של הזר אינה מיטיבה עמו כלל. באופן הפוך היא גוררת אותו בחזרה אל התרבות שממנה בא. הצללים של ביתו החרב שבים ופוקדים אותו: דור הנפילים של וינה בירת האימפריה האוסטרו-הונגרית, וינה הקוסמופוליטית של רילקה, פרויד ומאהלר, שהכיר והעריץ בעודם בחיים, רק מביאים אותו אל פתחו של עולם המתים, אל הארץ המובטחת שבה אירופה המנוחה יכולה להמשיך לעלוץ.

"באין שורשים הופכים לצללים", כותב הסופר הצרפתי רומן רולאן לצווייג. "אני מרגיש כמו צל", אומר צווייג חודש לפני מותו לסופר אחר, ז'ורז' ברנאנוס, כאשר זה מנסה לרתום אותו למאבק בהיטלר ובמדינות הציר. צווייג נאלם דום, מסרב לגייס את כתיבתו לשירות מטרה פוליטית. הוא מודע לכך שכתיבתו הדקדנטית אולי שיתפה פעולה בעקיפין עם עליית הברבריות. הוא מעולם לא היה לוחם; עכשיו מאוחר מדי.

באותה מידה דוחה צווייג את אחוות הגורל היהודי. הוא לא נענה לרבה הראשי של ריו דה ז'נירו, המבקש לקרבו אל הקהילה היהודית, להפסיק להסתגר, לקשור קשרים עם הזולת ולהתנחם בזיקה מחודשת אל מסורת אבותיו. הוא אינו יכול לעשות שקר בנפשו, הוא סולד מן הציונות, מכל רעיון של לאום, הוא אינו מאמין באלוהים. "אולי האנטישמיות בכלל איננה עניינם של היהודים" הוא כותב, "אלא אות קלון רק לעמים הניזונים ממנה" (עמ' 128).

האוטופיות של זמני החירום אינן עולות בקנה אחד עם הספקנות היצירתית של הספרות, עם שכרון החושים בחסות החזות המאופקת, עם נער הפלא שהרעיד אי-אז את לבבו של הקהל ב"בורגתיאטר" של וינה. כל מה שנותר לו כעת הוא לחיות חיי דמדומים, לדבר עם רוחות בנדודי שנתו, לרדת כמו אודיסאוס אל עולם המתים, כדי לשוב ולחבק את רוחה של אמו ולשוחח עם חבריו לנפש. כך למשל, באחד הרגעים המשמעותיים ביותר בספרו של סקסיק, נגלית רוחו של מחבר "מארש רדצקי", יוזף רות, ישוב ליד מיטתו ולוגם מכוס הוויסקי הנצחית שלו. וצווייג משקר לרות, אולי כדי להיתפס בעצמו באשליה, אולי כדי לשמר את העבר בתומתו, לא יכול להסגיר באוזני רות המת כיצד הגסטאפו נפטר מאשתו, פרדריקה רות, שכל חטאה היה שלקתה במחלת נפש.

כמו אודיסאוס, צווייג יורד אל עולם הצללים. אבל בניגוד לאודיסאוס השב לבסוף אל פנלופה אשתו, צווייג מוליך אחריו אל המוות את פנלופה שלו, את אליזבת שרלוטה אלטמן, רעייתו. בדמותה של שרלוטה טמון אולי עיקר החדשנות שברומאן של סקסיק. הסבל הגופני של לוטה חולת האסתמה מספק ממד אישי לעדות הכללית של צווייג. ריאותיה חסרות האוויר ממחישות את המפולת הפוליטית והמוסרית של איש הרוח. חשיבותה הלא מבוטלת בספר מעלה תהיות בנוגע לאחריות של צווייג למותה ובנוגע למסירות התמימה שלה עצמה, השבויה בקסמי מותו שלו.

לוטה שברומאן מציגה את צווייג באור קר ואנוכי. הוא עושה בה שימוש לצרכיו, כדי להפוך את מותו ליצירת מופת, להיות לבבואתם של קלייסט והנרייטה פוגל שהתאבדו בשעתם ליד אגם ואנזה, לפרדיגמה רומנטית של אהבה עזה כמוות.

הנה אם כן רגע המוות. הרעל של החץ שיתק לגמרי את גוף החיה ועתה היא נישאת על כתפי הציידים להיות מועלית לקורבן. כך מתרגם ניר רצ'קובסקי בעברית מבריקה את הכתיבה המדויקת והחסכנית של של סקסיק:

"הוא קם, פוסע כמה צעדים אל השידה שעליה מונחים הבקבוקונים. הוא מסתובב אליה, כמבקש לקרוא הסכמה בפניה, היא מחניקה צעקה. רוצה היתה להתנפל עליו, לשפוך הכל, לברוח מהבית, אבל היא כמו מהופנטת למבטו, כביכול הרעל כבר פועל את פעולתו. הוא נשאר רגוע להפליא, קורן שלווה. (...) שוב הוא נפנה אליה. היא שותקת, דוממת. ממעמקי הייאוש היא מביטה בו באימה. היא מצליחה להגות משפט: אתה אוהב אותי? הוא מהנהן. היא אוזרת כוח לגשת ולעמוד לצדו. היא מנסה לחקות את תנועותיו, אך כשהיא אוחזת ברעל, היא כמעט שופכת אותו. הוא אוחז ברוגע בידה. ממלא את כוסה" (עמ' 167).



לוטה וסטפן צווייג. באור קר ואנוכי



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו