בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

ספרי לי, מוזה, על האיש רב התושייה

104 טורי הפתיחה של האודיסיאה. תירגם מיוונית אהרן שבתאי

תגובות

ספרי לי, מוזה, על האיש רב-התושיה, שזמן רב

נע ונד לאחר שהחריב את טרויה הקדושה,

ראה ערי אנשים רבים ולמד את דרכיהם,

והרבה מכאובים סבל בלבו ברחבי הים

כשנאבק על חייו ולהשיב את רעיו לארצם.

אלא שאת רעיו לא הציל, אם כי השתוקק,

כי עקב פזיזותם היהירה הם נשמדו,

האוילים, שאכלו את פרי היפריון, השמש,

וזה דאג למנע מהם את היום בו ישובו.

מעלילה זו, אלה, בת זאוס, ספרי נא גם לנו.

האחרים ששרדו מכליה נחרצת כבר שבו

אל בתיהם, נחלצים ממלחמה ומצולות ים.

ורק אותו, הכמה לשוב לביתו ולאשתו,

עכבה הנימפה קליפסו, האלה הנהדרת,

בחלל מערתה, מתאוה שיהיה לה לבעל.

אף כאשר סבבו העונות, בבוא השנה

בה יעדו האלים שישוב לביתו באיתקה,

גם אז לא היה עוד פטור מתלאות ובטוח

בין ידידים. ואולם כל האלים עליו חסו,

חוץ מאשר פוסידון. הוא רדף באיבה ובשצף

את אודיסאוס האלהי עד ששב למולדת.

אך בשעה זו האל הרחיק אל בין האתיופים,

הנדחים מבני האדם, שנחצים לשנים,

אלה במערב שמש, ואלה בחבל השחר,

בא לזבח מאה פרים ואילים שערכו לו.

שם הוא ישב מתענג על הסעודה. בינתים

שאר האלים התכנסו בהיכל זאוס האולימפי.

אב האלים ובני האדם פתח באזניהם.

הוא חשב על איגיסתוס הנאה, שנהרג

ביד אורסטס, בנו הנודע של אגממנון,

בהזכרו בו פנה בדברים אל בני האלמות: "איך בני האדם מאשימים את האלים,

אוי, מאתנו, אומרים, באות הצרות, אך עקב עצמם

בפחזותם הם סובלים יסורים שמעבר לכרח.

הנה, איגיסתוס, מעבר לכרח, גזל את אשת

בן אטראוס, ואת בעלה הרג כשזה שב,

אף שידע שקצו יחרץ, הן את קוטל ארגוס,

הרמס חד העינים, שלחנו שיזהירהו

לבל יהרג את האיש ואת האשה אל יפתה.

?דע', אמר, ?שאורסטס יגבה את דם בן אטראוס,

כאשר יגדל ולשוב לארצו יתגעגע'.

כך ברצון טוב הרמס יעץ לו, אך לא שכנע את

איגיסתוס, וכעת הוא שלם את כל המגיע".

אז האלה אתנה קורנת העין השיבה:

"זאוס אבינו בן קרונוס העליון מכל מלך,

בטח, האיש הזה מוטל בחרבן כיאה לו,

שישמד כך כל מי שעושה מעשים כאלה.

אך לבי נקרע על אודיסאוס החכם,

ביש המזל שהרחק מידידיו מזמן מתענה

בטבורו של הים על אדמת אי חגור מים;

האי מצמיח עצים ובו אלה שוכנת,

בת אטלס הערמומי, זה היודע את עמקי

כל ים וים, ותומך את עמודי הענק

המפרידים זה מזה את הארץ והשמים.

זוהי בתו שאת המסכן הדואב מעכבת,

לא חדלה במלים מלבבות ובחנף

להקסימו שישכח את איתקה, אולם אודיסאוס

התאב ולו רק לראות את העשן המקפץ

מעל ארצו, מיחל למות. אך ללבך, האולימפי,

אין זה נוגע. האם לא ספק אותך אודיסאוס

בקרבנות שערך ליד ספינות הארגאים

על חופי טרויה? אז למה תציק לו כך, זאוס?"

זאוס המכנס עננים ענה ואמר לה:

"איזו מלה, ילדתי, נמלטה מגדר שניך?

את אודיסאוס האלהי איך אוכל לשכח?

הוא הנבון בבני התמותה ונדיב מהיתר

במנחותיו לבני האלמות מושלי השמים.

זה פוסידון חובק הארץ שאיננו מוחל לו

עקב הקיקלופ, שאת עינו עור אודיסאוס,

פוליפמוס השקול לאלים, העצום בכחו בין

כל הקיקלופים. יצור זה נולד לתואוסה

נימפה בת פורקיס, שליט מי הים המלוח,

ששכבה עם פוסידון במערותיה.

מאז פוסידון מטלטל הארץ את אודיסאוס,

אם כי איננו הורג, משליך הרחק מארצו.

בואו, נחשב על שובו, כלנו הנוכחים כאן,

איך לביתו הוא יגיע. ופוסידון ירגע עוד

מזעפו, כי הוא יחידי לא יתמיד במחלקת

כשמתנגדיו הם כל האלים בני האלמות".

אז האלה אתנה קורנת העין ענתה לו:

"זאוס אבינו בן קרונוס, העליון מכל מלך,

אם באמת כעת טוב בעיני האלים הברוכים

שאודיסאוס רב התבונה יגיע הביתה,

הבה נשלח את המנחה, קוטל ארגוס, הרמס,

אל האי אוגיגיה. ימהר ויודיע לנימפה

יפת הקוצות שהחלט לבל תעכב עוד

את אודיסאוס האיתן, ועליו לשוב לביתו.

ואלו אני אלך לאיתקה, ואת בנו אמריץ

ואאמץ את לבו לכנס את האכאים

ארכי השער לאספה ולגער במחזרים,

אלה שאת כבשיו הצפופות טובחים ללא הרף

ואת פריו כבדי הצעד עקמי הקרנים.

ואשלחו אל ספרטה ואל חולותיה של פילוס,

אולי דבר על שובו של אביו היקר יודע לו,

כדי שאת שמו ידעו אנשים ויוקירוהו".

כה היא אמרה, ולרגליה קשרה את סנדליה

כלילי היפי, מזהב אלמות, אשר ישאוה

מעל ים ומעל יבשה ללא גבול, כמשבי הרוח.

אחזה בכידון הכביר שבקצהו להב ארד חד,

כבד, וארך ומוצק שבו בת האב רב הכח

מכריעה שורות גבורים כאשר היא זועמת.

אז בטיסה היא ירדה ממרומי האולימפוס

ונעמדה באיתקה בפתח בית אודיסאוס

על מפתן החצר. היא אחזה את כידון הארד,

ולבשה דמות של נכרי, מנהיג הטפיים מנטס.

האפוס "אודיסיאה" נכתב סמוך לשנת 700 לפנה"ס, זמן מה לאחר חיבור ה"איליאדה". ברור ששני השירים חוברו בהשפעת מסורת ארוכה וענפה של שירי עלילה קצרים יותר שנשתמרו בעל פה, בפי משוררים זמרים, "רפסאוידים", שהיו מבצעים אותם באוזני הקהל, תוך נגינה בקתרוס, בדומה לזמרי רוק וראפ בימינו. נראה שהכנסת השימוש בכתב, בתקופה זו, היא שאיפשרה למשורר גדול, להומרוס, להשתמש בחומר המיתי, שהיה מפוזר וקטוע לנושאים שונים, ולעצב ממנו שתי יצירות שהן מגובשות ובנויות באופן שלם ומופלא, גם אם הסגנון עדיין שומר על אופיו הראשוני כמעשה של צירוף.

לאודיסאוס, גיבור האודיסיאה, יש בית ואשה שאליהם הוא חותר לשוב, אבל החיים עצמם, חייו, מתנהלים בזרם של שינויים ונדודים, פגישות שהן ארעיות, ומלוות בפרידה, מטבע האדם בן החלוף. באופק של האודיסיאה, הבית הוא תחנה של זהות והתמצאות, שהיא רק אתנחתה בנדודים ובתמורות, לפני כן ואחרי כן. אדם חושב לבנות לו חיים של קבע ולגור בהם ובתוך עצמו, אבל מגלה שהחיים מתנהלים כאודיסיאה, כהשתלשלות של פרקים, כאילו היו סדרת טלוויזיה, כמו למשל "Mad Men".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו